אין טעם לעשות שלום עם חצי עם. יהיה יותר קשה לעשות שלום עם כל העם הפלסטיני, אבל זה יהיה הרבה יותר שווה.

לכן: בראבו!

גם בנימין נתניהו אומר בראבו. מכיוון שממשלת ישראל הכריזה על חמאס כעל ארגון-טרור שלא יהיו איתו שיג ושיח, נתניהו יכול עכשיו לשים קץ לדיבורים על משא-ומתן לשלום עם הרשות הפלסטינית. מה, שלום עם ממשלה פלסטינית הנתמכת על-ידי טרוריסטים? לא בא בחשבון! סוף פסוק.

שני בראבו – אבל איזה הבדל!

הוויכוח הישראלי על האחדות הערבית התחיל לפני זמן רב. הוא התנהל כבר בשנות ה-50, כאשר רעיון האחדות הכול-ערבית הרים את ראשו. גמאל עבד-אל-נאצר הניף דגל זה במצריים, ומפלגת הבעת הכול-ערבית הפכה לכוח בכמה ארצות (הרבה זמן לפני שהתנוונה והפכה למאפיה מקומית בעיראק ובסוריה.)

נחום גולדמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, טען אז שהאחדות הכול-ערבית טובה לישראל. הוא האמין שהשלום חיוני לקיום המדינה, ושרק כל המדינות הערביות ביחד תוכלנה למצוא את אומץ-הלב הדרוש ולעשות אותו.

דויד בן-גוריון חשב שהשלום רע לישראל, לפחות עד להגשמת המטרות (הבלתי-מוצהרות) של הציונות. במצב של מלחמה, אחדות בקרב הערבים הייתה מהווה סכנה שאותה יש למנוע בכל מחיר.

גולדמן היה הפחדן המבריק ביותר שהיכרתי בחיי. הוא לא לחם על דעותיו. בן-גוריון היה פחות מבריק בהרבה, אך הוא היה נחוש.

הוא ניצח, כמובן.

עכשיו עומדת לפנינו אותה הבעיה עצמה.

נתניהו וחבורת חבלני-השלום שלו רוצים למנוע את האחדות הפלסטינית בכל מחיר. הם לא רוצים בשלום, מפני שהשלום ימנע מהם להשיג את המטרות הציוניות כפי שהם מבינים אותן: מדינה יהודית בכל ארץ-ישראל ההיסטורית מהים עד הירדן (לפחות). הסכסוך יימשך הרבה, הרבה זמן, וככל שהאויב יהיה מפולג יותר, כן ייטב.

למעשה, עצם הופעתו של חמאס הושפע מהשיקול הזה. שלטונות-הכיבוש עודדו בכוונה תחילה את התנועה האסלאמית – שהפכה ברבות הימים לחמאס – כמשקל-נגד לפת"ח החילוני והלאומני, שנחשב אז לאויב העיקרי.

מאוחר יותר, ממשלת ישראל קידמה בכוונה תחילה את ההפרדה בין הגדה המערבית ורצועת-עזה, על-ידי כך שהפרה בצורה גסה את הסעיף בהסכם-אוסלו, שחייב אותנו לפתוח ארבעה "מעברים בטוחים" בין הגדה ועזה. אף מעבר אחד לא נפתח אף ליום אחד. ההפרדה הגיאוגראפית הביאה להפרדה פוליטית.

בינואר 2006 הפתיע חמאס את כול העולם – וגם את עצמו – כאשר ניצח בבחירות הפלסטיניות. ממשלת-ישראל הכריזה מייד שלא יהיה לה שום מגע עם ממשלה פלסטינית שבה יהיה ייצוג לחמאס. היא ציוותה – אין מילה אחרת – על ממשלות ארצות-הברית ואירופה לנהוג כך גם הן. כך הופלה ממשלת-האחדות הפלסטינית.

הצעד הבא היה ניסיון משותף של ישראל וארצות-הברית להשליט דיקטטור מטעמם בעזה, מבצר החמאס. הגיבור שנבחר היה מוחמד דחלאן. זאת לא הייתה בחירה מוצלחת – לא-מכבר גילה איש-ביטחון ישראלי בכיר שדחלאן התמוטט בזרועותיו ופרץ בבכי. אחרי קרב קצר, חמאס תפס את השלטון ברצועה.

פילוג בקרב תנועת-שיחרור אינה חזון בלתי-נפרץ. זה כמעט נורמאלי.

הדוגמה הבולטת ניתנה על-ידי תנועת השחרור האירית, שמנהיגיה הרגו זה את זה. אצלנו הגיע הסכסוך בין ההגנה ואצ"ל לא אחת לממדים אלימים ומכוערים מאוד. רק תודות למנחם בגין לא פרצה מלחמת-אחים ממש.

העם הפלסטיני, המתמודד עם בעיות קשות מנשוא, אינו יכול להרשות לעצמו אסון כזה. הפילוג גרם לשנאה הדדית לוהטת בין חברים שישהו ביחד בכלא הישראלי. חמאס האשים את הרשות הפלסטינית – לא לגמרי בלי הצדקה – בשיתוף-פעולה עם ממשלת ישראל נגדו, בשכנוע הישראלים והמצרים להחמיר את המצור על עזה, ואפילו בסיכול חילופי-השבויים בין גלעד שליט והפלסטינים, מחשש שמא יחזרו אסירי חמאס ויחזרו לגדה המערבית. פעילי-חמאס רבים נמקים עכשיו בכלא הפלסטיני, וגורלם של אשי-פת"ח בבתי-הכלא בעזה אינו שפיר יותר.

אבל גם פת"ח וגם חמאס הם מיעוט בפלסטין. הציבור הפלסטיני הרחב מתגעגע נואשות לאחדות ולמאבק משותף לסיום הכיבוש. אם אבו-מאזן וחאלד משעל יחתמו סופית על הסכם-ההתפייסות, כל הפלסטינים יחגגו.

בנימין נתניה חוגג כבר עכשיו. הדיו עוד לא ייבשה על טיוטת-ההסכם שנחתמה בקהיר בראשי-תיבות, כאשר הופיע נתניהו בטלוויזיה ונשא דברים לאומה, כמי שמגיב על מאורע היסטורי.

"עליכם לבחור בינינו ובין החמאס!" הוא איים על הרשות הפלסטינית. זה לא יהיה קשה – בצד אחד משטר-כיבוש אכזרי, בצד השני אחים פלסטיניים בעלי השקפת-עולם שונה.

אך לא האיום הזה היה עיקר הנאום. מה שנתניהו אמר לנו הוא שלא יהיה שום מגע עם הרשות הפלסטינית אם היא תהיה קשורה בצורה כלשהי ב"חמאס הטרוריסטי".

כל העסק גרם לנתניהו הקלה רבה. השליטים הרפובליקאים החדשים של הקונגרס האמריקאי הזמינו אותו לשאת בחודש הבא נאום חגיגי בפני מוסד זה – ולא היה לו מה להגיד. גם לא היה לו מה להציע לאו"ם, העומד להכיר בספטמבר הקרוב במדינת פלסטין בגבולות 1967. עכשיו יש לו לנתניהו מה להגיד: השלום בלתי-אפשרי, כל הפלסטינים הם טרוריסטים הרוצים לזרוק אותנו לים. לכן: אין שלום, אין משא-ומתן, אין כלום.

אם רוצים באמת בשלום, המסר צריך להיות, כמובן, שונה לגמרי.

חמאס הוא חלק מהמציאות הפלסטינית. נכון, הוא קיצוני, אך הבריטים לימדו אותנו שכדאי יותר לעשות שלום עם קיצוניים מאשר עם מתונים. אם עושים שלום עם מתונים, נשארת בעיית הקיצוניים. אם עושים שלום עם קיצוניים, העסק נגמר.

למעשה, חמאס אינו כל-כך קיצוני כפי שהוא אוהב להציג את עצמו. הוא הצהיר הרבה פעמים שהוא יקבל הסכם-שלום עם ישראל המבוסס על קווי 1967 אם אבו-מאזן יחתום עליו, ואם העם הפלסטיני יאשרר אותו במשאל-עם או בהחלטת פרלמנט. הכרה ברשות הפלסטינית פירושו קבלת הסכם-אוסלו, שהוא הבסיס לרשות – ובכלל זה ההכרה ההדדית בין מדינת-ישראל ואש"ף. באסלאם, כמו בכל הדתות האחרות, דבר אלוהים הוא סופי בהחלט – אך ניתן "לפרש" אותו בהתאם לצרכי השעה. מי כמונו היהודים יודעים.

מה גרם לשני הצדדים להתגמש? שניהם איבדו את בעלי-החסות שלהם – פת"ח איבד את הפטרון שלו, חוסני מוברק, וחמאס אינו יכול עוד לסמוך על בשאר אל-אסד. זה מכריח את שני הצדדים להתעמת עם המציאות: הפלסטינים נשארו לבדם, ועל כן מוטב להם להתאחד.

לישראלים שוחרי-שלום תהיה זאת הקלה רבה לשאת ולתת עם ציבור פלסטיני מאוחד ושטח פלסטיני מאוחד. ישראל יכולה לעשות רבה כדי לקדם תהליך זה: לפתוח סוף-סוף מעבר אקס-טריטוריאלי חופשי בין הגדה המערבית ועזה, לשים קץ למצור המטופש והאכזרי על הרצועה (שעם הסתלקות המשת"ף המצרי נהיה עוד יותר אידיוטי), להניח לאנשי-עזה לפתוח את הנמל, נמל-התעופה והגבולות שלהם.

על ישראל לקבל את העובדה שיסודות דתיים הם עכשיו חלק מהמערכת הפוליטית בכל הארצות הערביות. הם יתמסדו ויהיו, קרוב לוודאי, הרבה יותר "מתונים". זהו חלק מהמציאות החדשה בעולם הערבי.

על ישראל, ארצות אירופה וארצות הברית לקדם בברכה את ההתפייסות הפלסטינית. עליהן להתכונן להכרה במדינת פלסטין בגבולות 1967. עליהן לעודד את עריכתן של בחירות חופשיות ודמוקרטיות בפלסטין ולקבל את תוצאותיהן, יהיו אשר יהיו.

רוחות האביב הערבי נושבות עכשיו גם בפלסטין. בראבו!