תחילה הייתה סערת הזעם עם פרסומו של דו"ח-גולדסטון המקורי.

איזה נבל! יהודי המתיימר להיות ציוני ואוהב-ישראל, המפרסם את העלילות הנבזיות ביותר על חיילנו האמיצים, להנאת הגרועים שבאנטישמים ברחבי העולם! הטיפוס המושלם של יהודי-שונא-עצמו. גרוע מזה, "מוסר" – יהודי המלשין על היהודים בפני הגויים הרשעים, הטיפוס המתועב ביותר בפולקלור היהודי!

ועכשיו - המפנה. גולדסטון, היהודי החוזר בתשובה. גולדסטון המתוודה בפומבי ששגה לאורך כל הדרך. שצה"ל לא ביצע שום פשעים במבצע "עופרת יצוקה". להיפך, בעוד שצה"ל ביצע חקירות אמיתיות וקפדניות בכל הטענות נגדו, חמאס לא חקר אף אחד מהפשעים הנוראים שביצע.

גולדסטון, איש האבן, הפך לגולדסטון, איש הזהב. איש המצפון. אדם ראוי להערצה.

המילה האחרונה הייתה, כמובן, לבנימין נתניהו, שציין כי הפרשה כולה מוכיחה שוב שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.

לבי, לבי לשופט גולדסטון. מלכתחילה שמו אותו במצב בלתי-אפשרי.

מוסד האו"ם, שמינה אותו לתפקיד יו"ר הוועדה שתחקור את הטענות שצה"ל ביצע פשעי-מלחמה במהלך המבצע, פעל לכאורה על פי שיקול הגיוני, אך זה היה מעשה אווילי. מינוי יהודי טוב, ועוד ציוני מושבע, נועד להפריך מראש כל טענה שהחקירה מוטה לרעת ישראל.

גולדסטון ושאר חברי הוועדה עשו בלי ספק עבודה נאמנה וקפדנית. הם בדקו את העדויות שהונחו לפניהם והסיקו את המסקנות המתבקשות. ואולם, כמעט כל העדויות באו מפלסטינים ומפעילי האו"ם ברצועה. הוועדה לא יכלה לחקור את קציני צה"ל וחייליו, מכיוון שממשלתנו, במעשה-שטות רגיל וכמעט שגרתי, סירבה לשתף פעולה.

מדוע? ההנחה הבסיסית היא שכל העולם נגדנו, לא בגלל מעשינו אלא מפני שאנחנו יהודים. אנחנו יודעים שאנחנו צודקים, וש"הם" באים להעליל עלינו עלילות-דם. אז למה לשתף פעולה עם האנטישמים המנוולים האלה, ולא כל שכן עם יהודי השונא את עצמו?

כיום, כמעט כל בעלי ההשפעה בישראל מודים שזאת הייתה שטות. אבל אין כל ערובה לכך שמנהיגינו ינהגו אחרת בפעם הבאה, בייחוד לאור העובדה שצה"ל מתנגד בחריפות להופעת חייל בפני פורום לא-ישראלי – או, בעצם, גם בפני פורום ישראלי.

בחזרה לגולדסטון המסכן. אחרי פרסום הדו"ח הנושא את שמו, חייו לא היו עוד חיים.

הגטו היהודי שפך את מלוא זעמו על הבוגד שקם מתוכו. יהודים התנגדו לכניסתו לבית-הכנסת שבו נערכה חגיגת הבר-מצווה של נכדו. טובי ידידיו היפנו לו עורף. הוא נודה על-ידי כל האנשים שהעריך.

אז הוא פישפש במעשיו וגילה שהוא טעה לאורך כל הדרך. מסקנותיו היו חד-צדדיות. הוא היה פוסק אחרת אילו שמע את הצד הישראלי של הסיפור. צה"ל חקר את הטענות נגדו ביושר, בעוד שחמאס הברברי לא חקר בכלל את פשעי-המלחמה המחרידים שביצע.

אז מתי טעה גולדסטון? בפעם הראשונה או השנייה?

התשובה היא, למרבה הצער, שהוא טעה בשני המקרים גם יחד.

עצם המושג "פשע מלחמה" הוא בעייתי. המלחמה עצמה היא פשע, ואין להצדיקו אלא כשזוהי הדרך האחרונה שנותרה כדי למנוע פשע גדול יותר – כמו המלחמה נגד אדולף היטלר, וכמו עכשיו המלחמה – עם אלף אלפי הבדלים – נגד מועמד קדאפי.

המושג "פשע מלחמה" נולד אחרי מלחמת שלושים-השנה, שהחריבה את מרכז אירופה. הרעיון היה שאמנם אי-אפשר למנוע פעולות אכזריות, אם הן דרושות כדי לנצח במלחמה, אך פעולות אכזריות אסורות, אם אינן דרושות למטרה זו. העיקרון אינו מוסרי, אלא מעשי. הריגת שבויים ואזרחים היא פשע-מלחמה, מכיוון שאינה משרתת שום מטרה צבאית, מה גם שהרי גם הצד השני ינהג כך. הוא הדין לגבי הרס מכוון של רכוש אזרחי.

בישראל, עיקרון זה מצא את ביטויו בפסק-דינו ההיסטורי של בנימין הלוי במשפט טבח כפר-קאסם, שבו הוצאו להורג עשרות עובדי-אדמה תמימים, גברים, נשים וילדים. השופט קבע ש"דגל שחור" מתנופף מעל לפקודות שהן בלתי-חוקיות "בעליל" – כלומר, פקודות שגם אדם פשוט יודע שהן בלתי-חוקיות, מבלי שיצטרך להיוועץ עם עורך-דין. מאז, הציות לפקודה כזאת היא פשע על פי החוק הישראלי.

השאלה האמיתית לגבי "עופרת יצוקה" אינה אם חיילים יחידים ביצעו פשעים כאלה. מובן שביצעו – כל צבא מורכב מכל סוגי בני-האדם, החל בצעירים הגונים ובעלי-מצפון וכלה בסדיסטים ומפגרים הלוקים בחוסר-שפיות מוסרית. אם אתה נותן לכולם נשק ואת הרישיון להרוג, התוצאה צפויה מראש. גם משום כך "המלחמה היא גיהינום.

הבעיה לגבי מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה" היא שהגישה הבסיסית של שניהם הפכה את פשעי-המלחמה לבלתי-נמנעים. המתכננים לא היו מפלצות – הם רק עשו את עבודתם. הם חיברו יחד שני נתונים. התוצאה הייתה בלתי-נמנעת.

נתון אחד היה הצורך למנוע אבידות בצד שלנו. יש לנו צבא עממי, שמגויסיו באו מכל שדרות הציבור (כמו הצבא האמריקאי בוויאט-נאם, אך לא באפגניסטן.) דעת-הקהל שלנו דנה מלחמות על פי מספר החיילים (שלנו) שנהרגו ונפצעו. לכן ההנחיה למתכננים הצבאיים היא לעשות מה שניתן כדי שמספר האבידות שלנו ישאף לאפס.

הנתון השני הוא ההתעלמות המוחלטת מהאנושיות של הצד השני. שנים על גבי שנים של כיבוש יצרו צבא שלגביו פלסטינים, וערבים בכלל, אינם אלא אובייקטים. לא אויבים אנושיים, אפילו לו חיות-אדם, רק חפצים, אובייקטים.

שתי הגישות האלה מובילות בהכרח לדוקטרינה אסטרטגית וטאקטית המכתיבה את השימוש בכוח קטלני לכל אדם ולכל דבר העלול איכשהו לסכן את חיילינו כשהם מתקדמים בשטח אויב – לחסל כל מכשול בשטח לפני שהחיילים מגיעים אליו. אם אפשר מרחוק, בתותחים ובכלי-טיס.

כאשר האויב הוא תנועת-התנגדות הפועלת בשטח בעל אוכלוסייה אזרחית צפופה, אפשר לחשב את התוצאות כמעט באופן מתמאטי. ב"עופרת יצוקה" נהרגו לפחות 350 אזרחים, ובהם מאות נשים וילדים, יחד עם כ-750 לוחמי חמאס. בצד הישראלי נהרגו 5 (חמישה!) חיילים מאש האויב (ועוד שישה מ"אש ידידותית".)

תוצאה זו לא סתרה את המטרה הפוליטית של המבצע: להפעיל לחץ על האוכלוסייה בעזה כדי שזו תפיל את ממשלת חמאס. מובן שזה לא קרה. להיפך.

אותו היגיון – ואותו מאזן של אבידות – היו במלחמת-לבנון השנייה, בתוספת הרס רבתי של תשתיות אזרחיות.

בעקבות דו"ח גולדסטון, צה"ל אכן ביצע חקירות מקיפות של תקריות בודדות. המספר מרשים, התוצאה אינה מרשימה. כ-150 מקרים נחקרו, שני חיילים הורשעו (אחד מהם בגניבה) וקצין אחד הואשם על כי הרג – בשגגה – חמולה שלמה.

נראה שזה מספק את גולדסטון, שהסכים השבוע לקבל הזמנה לבקר בארץ אצל אלי ישי, שר-הפנים, שהוא אולי הגזען הקיצוני ביותר בממשלה שהיא כולה שדה-מרבץ של גזענים. (כאשר אנשי ישי הדליפו את העניין, גולדסטון חזר בו והודיע שלא ימשוך את הדו"ח שלו.)

מצד שני, גולדסטון שפך את זעמו על חמאס, על כי שיגר טילים ופצצות-מרגמה נגד אזרחים ישראליים ולא ערך שום חקירה. זה קצת מגוחך: למדוד באותה המידה את אחד מחמשת הצבאות החזקים ביותר בעולם וחבורה קטנה של לוחמים בלתי-סדירים ("מחבלים") בעלי נשק דל.

טרוריזם הוא הנשק של החלשים. ("תנו לי טנקים ומטוסים, ואני לא אניח פצצות," אמר פעם פלסטיני.) מכיוון שכל האסטרטגיה הצבאית של חמאס היא להפעיל לחץ על האוכלוסייה הישראלית לאורך הרצועה כדי לשכנע את ישראל לשים קץ לכיבוש (ובעזה גם למצור), חרון-אפו של גולדסטון הוא קצת מפתיע.

בסך הכול, גולדסטון סלל עכשיו את הדרך למבצע עופרת יצוקה 2, שיהיה הרבה יותר גרוע.

אני מקווה שגולדסטון יוכל עכשיו להתפלל בכל בית-כנסת שירצה.