נראה שהעמים הערביים הקשיבו יותר מכפי שהיה נדמה בזמן אמת. בשבועות האחרונים הם קפצו קפיצה נחשונית מהצד הלא-נכון של ההיסטוריה לצד הנכון. ואיזה קפיצה!

ממשלת ישראל, לעומת זאת, נעה בכיוון ההפוך. נראה שמנוי וגמור עימה להתרחק עוד ועוד מהצד הנכון.

אנחנו נמצאים במבוי סתום. וטבעו של מבוי סתום הוא שככל שאדם מתקדם בו במרץ, כן תתארך בבוא העת הדרך בחזרה.

השבוע נערכה שיחת-טלפון מרתקת בין בנימין נתניהו והקנצלרית הגרמנית, אנגלה מרקל.

בימים עברו לא נהגו מנהיגי העולם לדבר זה עם זה ישירות. ביסמארק לא התקשר בטלפון עם נפוליון השלישי. הוא שלח דיפלומט מנוסה, שידע לעגל פינות ולהגיש אולטימטום במתק שפתיים.

נתניהו טילפן כדי לנזוף בגברת מרקל על הצבעת גרמניה במועצת הביטחון. היא תמכה בהצעת הגינוי להתנחלויות – זו שארצות-הברית הטילה עליה וטו שערורייתי. אינני יודע עם נתניהו הזכיר בשיחה את השואה, אבל הוא התרעם על כך שגרמניה העזה להצביע נגד מדינת-היהודים.

הוא נדהם מהתשובה. לא זו בלבד שהגברת מרקל לא התנצלה, אלא שהיא גערה בו במלים בוטות. היא אמרה שהוא הפר את כל הבטחותיו, וקבעה שאיש ממנהיגי העולם אינו מאמין עוד למילה אחת שלו. בטון של מנהלת בית-ספר, היא תבעה ממנו למהר ולעשות שלום עם הפלסטינים.

אילו יכול היה אדם כנתניהו "להישאר בלי מלים", זה היה קורה לו. למזלו של נתניהו, זה ממש לא יכול לקרות לו.

השיחה הזאת היא סממן של תהליך מתמשך – ירידה איטית אך עקבית של מעמד ישראל בעולם.

אצלנו קוראים לזה "דה-לגיטימציה". זה נתפס כקונספירציה עולמית חשוכה, משהו ברוח "הפרוטוקולים של זקני-ציון". ברור שאין לזה שום קשר עם מעשינו - שהרי כל מעשינו טהורים כבדולח. המסקנה המתבקשת: אויבי ישראל בכל העולם – וגם הגייס החמישי שלהם בישראל עצמה – זוממים להשמיד את המדינה באמצעות חרמות מחרמות שונים.

מנהיגי המדינה יודעים איך לסכל מזימה זו – לחוקק חוקים. מי שיספק לאויבי ישראל רשימה על מפעלים בהתנחלויות – מקומו בכלא. מי שקורא לחרם על ישראל או על ההתנחלויות – בעיני המחוקקים האלה אין הבדל בין זה לזה – ישלם קנסות ופיצויים בסכומים אסטרונומיים, מיליוני דולרים. ואם כל זה לא יעזור – יושלכו מתנגדי המשטר לכלא, כפי שכבר קרה למפגין הסדרתי יונתן פולק.

אך נראה שמנהיגי ישראל לא סומכים גם על אמצעים אלה. לכן החליט סגן שר-החוץ, דני איילון (זוכרים? זה שהשפיל את השגריר התורכי והושיב אותו על מושב נמוך) לנקוט באמצעי קיצוני באמת: כל שגרירי ישראל בעולם יובאו למערת-המכפלה, למפגש היסטורי עם אברהם אבינו, הקבור שם לפי האמונה הישראלית (הארכיאולוגים טוענים ששם קבור דווקא שייח' מוסלמי).

צחוק בצד: מנהיגי ישראל נראים עכשיו כילד באגדה, התוקע את אצבעו בסכר כדי לעצור את המים – בעוד הסכר עצמו מתמוטט מימינם ומשמאלם.

כן, מעמדה של ישראל בעולם אכן יורד בהתמדה, אך לא כתוצאה של קשר עולמי של "אנטישמים" ו"יהודים השונאים את עצמם".

אנחנו יורדים, מפני שאנחנו נמצאים בצד הלא-נכון של ההיסטוריה.

ישראל היא המדינה היחידה בעולם, המקיימת זה עשרות שנים משטר של כיבוש. המדינה היחידה בעולם הממשיכה לשלוט על עם אחר. מבחינה אידיאולוגית ומעשית, היא חיה בעולם המושגים של המצאה ה-19, בשעה ששאר העולם מתחיל לחיות במאה ה-21. המדיניות הישראלית היא פשוט אנאכרוניזם.

המאה ה-21 תעמוד בסימן ההתקרבות בין העמים. היא מחפשת סדר עולמי, ואין לי ספק שבמהלך המאה הרעיון זה יתגשם.

אין זה עוד חלום של יפי-נפש. זהו צורך קיומי לאנושות ולכל המדינות והעמים. העולם עומד לפני בעיות שמדינה אחת, או קבוצה של מדינות, אינה יכולה עוד לפתרן לבדה. התחממות כדור-הארץ, המאיימת על עתיד המין האנושי, היא מעצם מהותה בעיה עולמית. המשבר האחרון הוכיח שקריסת הכלכלה בארץ אחת מתפשטת במהירות-הבזק בעולם כולו. האינטרנט יוצר קהילה עולמית, שבו מתגלגלים רעיונות בקלות מארץ לארץ, כפי שקורה עכשיו בעולם הערבי. פצצה גרעינית אחת, שתיפול בידי טרוריסטים קנאיים, תסכן את העולם כולו.

מוסדות בינלאומיים, שעוררו בעבר זלזול, מתחילים לקבל בהדרגה סמכויות של ממש. בית-המשפט הבינלאומי מתגלה לפתע כגוף שיש לו שיניים. החוק הבינלאומי, שהיה בעבר מושג מופשט, הופך אט-אט לחוק עולמי ממשי. מדינות חשובות וחזקות כמו גרמניה וצרפת מוותרות מרצון על סממנים רבים של ריבונות לטובת האיחוד האירופי, הדרוש לכולן. שיתוף-הפעולה האזורי והעולמי בין מדינות הופך לעובדה פוליטית.

מושגים כמו דמוקרטיה, חרות, צדק וזכויות-האדם אינם רק ערכים מוסריים, שטוב לאמץ אותם – בעולם של היום הם הפכו לצורך מעשי, בסיס לגיבוש סדר עולמי חדש.

כל התהליכים האלה מתקדמים באיטיות משגעת, בקצב גיאולוגי. אבל הכיוון ברור לחלוטין, ואינו יכול עוד להתהפך. יהיו מעשיו – ובעיקר מחדליו – של ברק אובמה כאשר יהיו, לגבי הכיוון יש לו אינטואיציה מושלמת.

זהו "הצד הנכון של ההיסטוריה". ואילו מדינת-ישראל עוצמת את עיניה מלראות. אמנם, היא מצטיינת בענף הכי בינלאומי במשק המודרני – ההיי-טק – ומשתדלת לקשור קשרים כלכליים עם המדינות הכי נידחות בעולם, אך היא מצפצפת על דעת-הקהל העולמית, על מוסדות האו"ם, על החוק הבינלאומי. היא דבקה בסוג של לאומיות שהייתה "מודרנית" בתקופת המהפכה הצרפתית, כש"מדינת הלאום" הייתה חזות הכול. הלאומיות לא מתה, כמובן, והיא תופסת גם עכשיו מקום חשוב בתודעת העמים. אבל זוהי לאומיות אחרת לגמרי, לאומיות של המאה ה-21, שאינה סותרת את הרוח הבין-לאומית אלא להיפך, מהווה נדבך בבניין העולמי.

העמים הערביים התעוררו באחת מקיפאונם רב-המאות, ומשתדלים עכשיו להשיג את שאר העמים. המשטרים הרודניים האנאכרוניסטיים כבלו אותם, סירסו את יכולותיהם, גזרו עליהם צורות-חיים מהעבר. לא עוד.

קשה לדעת לאן יגיעו ההתקוממויות המזעזעות את המרחב ממרוקו עד איראן ומסוריה עד תימן. קשה לנבא, בייחוד את העתיד.

2011 עשויה להיות לעולם הערבי מה ש-1848 הייתה לאירופה, כאשר העם הצרפתי התקומם וגלי המהפכה הציפו חלקים גדולים מאירופה. נראה שאינני היחיד שדוגמה זו עומדת עכשיו לנגד עיניו. יש הרבה מה ללמוד ממנה, ולא רק דברים חיוביים. בצרפת הפילה ההתקוממות משטר מושחת, אך סללה את הדרך לעליית נפוליון השלישי, ראשון הדיקטטורים המודרניים. בגרמניה, שהייתה מפוצלת בין עשרות ממלכות ונסיכויות, נבהלו השליטים והבטיחו לחוקק חוקות מתקדמות. אך כאשר התמשכו בפרנקפורט דיוני המשפטנים והפוליטיקאים על החוקה הרצויה, קיבצו המלכים את צבאותיהם, דיכאו את הדמוקרטים והקימו שוב משטרי דיכוי. (כישלון הוועידה בפרנקפורט מצא את ביטויו בחרוז ההיסטורי: "תשעים ותשעה פרופסורים / מולדת, את אבודה!")

מהפכות 1848 הביאו בעקבותיהן אכזבה וייאוש. אבל הן לא היו לשווא. הרעיונות הנאצלים שנולדו באותם הימים הסוערים לא דעכו, והדורות הבאים השתדלו להגשימם בכל ארצות היבשת. הדגל הנוכחי של הרפובליקה הגרמנית נולד בימים ההם.

גם המהפכות הערביות עלולות להסתיים בכישלונות ובאכזבות. הן עלולות להוליד דיקטטורות חדשות. פה ושם עלול עלולים לקום משטרים דתיים אנאכרוניסטיים. כל ארץ ערבית שונה מרעותה, ובכל ארץ תהיה ההתפתחות בהתאם לתנאים המקומיים. אבל מה שקרה אתמול בתוניסיה ובמצריים, מה שקורה היום בלוב ובתימן ומה שיקרה מחר בסעודיה ובסוריה ישנה את פני העמים הערביים לעידן ועידנים. הם עומדים למלא תפקיד חדש לגמרי בעולם.

בישראל שולטים המתנחלים, המתאימים ברוחם ובמעשיהם לצלבנים מהמאה ה-12. יש בה השפעה עצומה למפלגות דתיות פונדמנטליסטיות, שלא היו מביישות את איראן. הצמרת הפוליטית והכלכלית שטופה בשחיתות. הדמוקרטיה, שעליה גאוותה, נתונה בסכנה.

יש הטוענים שזה קורה מפני ש"לנתניהו אין מדיניות". זוהי שטות גמורה. יש לו מדיניות, והיא: להחזיק את ישראל כמדינת-מבצר לאומנית, להרחיב את ההתנחלויות, למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית אמיתית ולהתקיים לאורך ימים בלי שלום, במצב של סכסוך נצחי.

השבוע הודלף שנתניהו עומד לשאת נאום היסטורי – עוד אחד. לא חלילה בכנסת, שחשיבותה שואפת לאפס, אלא במוסד חשוב באמת: השדולה היהודית בוושינגטון. הוא עומד לבשר על תוכנית-שלום חדשה, שגם פרטיה כבר הודלפו. תכנית נהדרת, שיש לה רק מגרעת קטנה אחת: אין לה שום קשר לשלום.

התכנית מציעה להקים מדינה פלסטינית "בגבולות זמניים" (אצלנו, שום דבר אינו קבוע יותר מאשר ה"זמני"). היא אמורה להשתרע על כמחצית הגדה המערבית (שאר השטח, ובכלל זה ירושלים המזרחית, יכוסו, מן הסתם, בהתנחלויות.) ייקבע לוח-זמנים למשא-ומתן על נושאי הליבה – גבולות, ירושלים, פליטים ועוד. (באוסלו נקבע לוח-זמנים של חמש שנים, שהסתיימו ב-1999. המשא-ומתן אפילו לא התחיל.) הוא לא יתחיל אלא אחרי שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, וכן בצרכי-הביטחון שלה. (כלומר: לעולם לא.)

פלסטיני שיקבל תכנית כזאת צריך – כדברי שר-ההגנה האמריקאי בהקשר אחר – "שיבדקו לו את הראש". אבל נתניהו כלל אינו מתכוון לפלסטינים. התוכנית כולו היא ניסיון פרימיטיבי של איש-שיווק (נתניהו עצמו היה כזכור, מומחה לשיווק רהיטים) לשכנע את וושינגטון שהוא שואף לשלום, וכך להדוף את מסע ה"דה-לגיטימציה".

גם אהוד ברק תרם את תרומתו. בראיון טלוויזיוני ארוך, שהיה כולו גיבוב של מלים ריקות, אמר בכל זאת דבר חשוב אחד: שהמהפכה בעולם הערבי מעניקה לישראל גם הזדמנויות. אילו הזדמנויות? ניחשתם: לקבל עוד יותר נשק מאמריקה. נשק ואמריקה הם חזות הכול.

ואכן, הגורם המאפשר מדיניות זו הוא הקשר היחיד-במינו בין ישראל וארצות-הברית. אבל ההתעוררות הערבית משנה בטווח הבינינו והארוך את מאזן-הכוחות הישראלי-ערבי – מבחינה פסיכולוגית, פוליטית, כלכלית, ובסופו של דבר גם צבאית. במקביל משתנה גם מאזן-הכוחות העולמי. מעצמות חדשות עולות, מעצמות ישנות מאבדות מהשפעתן. זה לא יהיה אירוע דרמטי, חד-פעמי, אלא תהליך איטי-איטי, אך עקבי.

זהו מהלך ההיסטוריה. מי שלא ימקם את עצמו בצד הנכון שלה, יפסיד.