ההמונים לא יבואו לכיכר, ואת בנימין נתניהו ניתן לסלק רק בקלפי.

אם זה לא יקרה, הציבור הישראלי יוכל להאשים רק את עצמו.

אם השמאל לא יהיה מסוגל להקים כוח פוליטי רציני, שיעלה את ישראל על דרך השלום והצדק החברתי, אין לו את מי להאשים זולת עצמו.

אין לנו דיקטטור צמא-דם, שאפשר להטיל עליו את האחריות. שום מנהיג מטורף לא יצווה על חיל-האוויר להפציץ אותנו, אם נדרוש את סילוקו.

פעם סיפרו אצלנו סיפור: אריאל שרון – אז עוד אלוף בצבא – מכנס את קציני צה"ל ומכריז: "זהו, חבר'ה, יוצאים לבצע הפיכה צבאית!" – וכל הקצינים פורצים בצחוק רועם.

הדמוקרטיה היא כמו האוויר – מרגישים בו רק כשאין. רק מי שנחנק מרגיש עד כמה הוא חיוני.

נהג-המונית שדיבר בחופשיות על סילוקו של נתניהו לא חשש שמא אני סוכן המשטרה החשאית, ושבלילה יקישו על דלת ביתו. אני כותב מה שעולה על דעתי, מבלי להסתובב עם שומרי-ראש. ואילו היה עולה על דעתנו להתאסף בכיכר, איש לא היה מפריע לנו, והמשטרה אף הייתה מגינה עלינו.

(אני מדבר, כמובן, על מדינת-ישראל בגבולותיה הריבוניים. כל זה אינו חל על השטחים הפלסטיניים הכבושים.)

אנחנו חיים בדמוקרטיה, נושמים דמוקרטיה, מבלי להיות מודעים לכך. זה נראה לנו טבעי, ממש מובן מאליו. לכן משיבים אנשים בקלות-דעת תשובות טיפשיות לסוקרי דעת-הקהל, ואלה מגיעים למסקנה הדרמטית שרוב אזרחי ישראל מזלזלים בדמוקרטיה ומוכנים לוותר עליה. רוב הנשאלים לא חיו מעולם במשטר שבו צריכה כל אישה לחשוש שמא בעלה לא יחזור מהעבודה מפני שהשמיע בדיחה על המנהיג, ושבנה ייעלם מפני שצייר גרפיטי על הקיר.

חברי-כנסת שנבחרו באופן דמוקרטי מבלים את זמנם בהתחרות אווילית על תואר אלוף מגישי הצעות-החוק המחרידות ביותר לסירוס הדמוקרטיה. הם דומים לילדים התולשים את הכנפיים של זבוב, מבלי להבין מה הם עושים.

לכל אלה יש לי עצה אחת: התבוננו במה שקורה בלוב.

זה שבוע אני יושב מרותק מול מסך הטלוויזיה ומסתכל בכל רגע פנוי בשידורי "אל-ג'זירה".

מילה אחת על תחנה זו: היא מצוינת.

היא יכולה להתחרות ברמתה העיתונאית עם כל תחנת-טלוויזיה בעולם, כולל הבי-בי-סי והסי-אן-אן. שלא להזכיר את התחנות שלנו, המערבבות תעמולה, מידע ובידור בדייסה סמיכה.

דיברו הרבה על תפקידן החשוב של הרשתות החברתיות, כגון פייסבוק וטוויטר, במהפכות העוברות עכשיו על העולם הערבי. אך "אל-ג'זירה" עולה בחשיבותה על כולן. בעשור האחרון היא שינתה את פני העולם הערבי. בשבועות האחרונות היא חוללה ניסים.

לראות את המאורעות בתוניסיה, במצריים, בלוב ובארצות האחרות בטלוויזיה הישראלית, או האמריקאית, או הבריטית, זה כמו לנשק דרך מטפחת. לראות אותם ב"אל-ג'זירה", בערבית או באנגלית, זה לחוש את הדבר האמיתי.

כל חיי דגלתי בעיתונאות מעורבת. ניסיתי להדריך דורות של עיתונאים שלא יהפכו לרובוטים מדווחים, אלא לבני-אדם בעלי מצפון, הרואים את תפקידם בקידום הערכים האנושיים הבסיסיים. "אל-ג'זירה" עושה זאת. ועוד איך.

עשרות מיליוני ערבים היו בשבועות האחרונים זקוקים לתחנה זו כדי לדעת מה קורה בארצותיהם, ואף בעריהם - מה מתרחש בשדרות חביב בורגיבה בתוניס, בכיכר השחרור בקהיר, ברחובות בנגאזי וטריפולי.

אני יודע שישראלים רבים יראו במלים אלה דברי כפירה. בגלל תמיכתה העקבית בעניין הפלסטיני, נחשבת "אל-ג'זירה" אצלנו לאויבת בנפש, לא פחות מאוסמה בן-לאדן או מחמוד אחמדינג'אד. אבל כדאי לנו לצפות בתחנה זו כדי להבין את המתרחש בעולם הערבי, וגם בשטחים הכבושים.

כאשר "אל-ג'זירה" סוקרת מלחמה או מהפכה, היא סוקרת אותה. לא שעה ולא שעתיים, אלא 24 שעות מסביב השעון. התמונות נחרטות בזיכרון, העדויות מסעירות את הרגש, ההשפעה על הצופה הערבי כמעט היפנוטית.

מועמר קדאפי נראה בשידורי "אל-ג'זירה" כפי שהוא – אדם בלתי-מאוזן, משוגע-גדלות שירד מן הפסים. לא בקטעי-חדשות קצרים, אלא במשך שעות ארוכות של שידורים רצופים, שבהם הובא נאומו הארוך שוב ושוב, בתוספת עשרות עדויות והבעות-דעה של אזרחים לוביים מכל התחומים – החל בטייסים שערקו למלטה וכלה בתושבי טריפולי המופצצת.

קדאפי (בעצם שמו קזאפי, ומכאן הסיסמה הערבית "יא קזאפי, יא כזאבי") הזכיר לי בתחילת נאומו את ניקולה צ'אוצ'סקו הרומני, בנאומו המפורסם מעל המרפסת, שהופסק על-ידי ההמונים. אך בהמשך הדברים הוא הזכר לי יותר את אדולף היטלר בימיו האחרונים, כאשר כינס בבונקר שלו את ראשי צבאו והזיז על המפה גייסות שכבר חדלו מלהתקיים ותיכנן מבצעים דמיוניים, בשעה שהחיילים הרוסיים כבר הגיעו למרחק של כמה מאות מטרים ממנו.

לולא תיכנן קדאפי פעולות של השמדת-העם נגד עמו שלו, זה יכול היה להיות מגוחך או עצוב. בפועל זה היה רק מפלצתי.

בשעה שהוא דיבר, השתלטו המורדים על ערים ועיירות, ששמותיהן חרוטים עדיין בזיכרונם של ישראלים בני דורי. במלחמת-העולם השנייה שימשו מקומות אלה זירה לצבאות בריטניה וגרמניה, שכבשו אותם ונסוגו מהם חליפות. עקבנו אחרי מהלך הקרבות בחרדה, מפני שכישלון הבריטים הייתה מביאה ארצה את הוורמאכט, ובעקבותיו גם את אדולף אייכמן. שמות כמו בנגאזי, טוברוק ודרנה מהדהדים עדיין באוזניי – מה גם שאחי לחם שם כחייל בקומנדו הבריטי, לפני שהועבר למערכת אתיופיה שבה מצא את מותו.

לפני שקדאפי השתגע לגמרי, הוא אמר משפט שנשמע בלתי-שפוי, אך שצריך לעורר למחשבה.

בעודו נתון לרושם של ניצחון ההמונים הבלתי-אלימים בכיכר השחרור בקהיר, ולפני שרעידת-האדמה הגיעה גם אליו, הציע קדאפי להעלות את המוני הפליטים הפלסטיניים לאוניות ולשלוח אותם לחופי ישראל.

הייתי מציע לבנימין נתניהו לקחת בחשבון אפשרות זו. מה יהיה אם המוני העם הפלסטיני ילמדו מניסיון אחיהם בתריסר מדינות ערביות ויסיקו את המסקנה שבמקום לעסוק ב"מאבק המזוין", שאינו מוביל לשום מקום, כדאי לעבור לפעולה המונית בלתי-אלימה?

מה יקרה אם מאות אלפי פלסטינים יגיעו באחד הימים אל גדר-ההפרדה ויפילו אותה? ואם רבע-מיליון פליטים פלסטינים יגיעו אל גבולנו הצפוני? ואם יתקבצו המונים בכיכר מנארה ברמאללה ובכיכר העירייה בשכם, ויתעמתו עם חיילי צה"ל? כל זה לעיני המצלמות אל "אל-ג'זירה" ובלווי הרשתות החברתיות באינטרנט, כשהעולם כולו עוקב אחרי הדברים בנשימה עצורה?

עד כה הייתה לכך תשובה פשוטה: אם צריך נפתח באש, נשתמש במסוקי-תקיפה ובתותחי הטנקים. איזה ערבי לא יברח?

אבל עכשיו ראו גם הצעירים הפלסטיניים המיואשים שאפשר לעמוד מול אש חיה, שמסוקי-הקרב של קדאפי לא שמו קץ למרד, שכיכר הפנינים בבחריין לא התרוקנה כאשר חיילי המלך פתחו באש חיה. הלקח הזה לא יישכח.

יתכן שזה לא יקרה מחר או מחרתיים. אבל זה יקרה בלי שום ספק – אלא אם כן נגיע לשלום לפני כן.