אנחנו נמצאים באמצע אירוע גיאולוגי. רעידת-אדמה בעלת ממדים היסטוריים משנה את הנוף במרחב שלנו. הרים הופכים לעמקים, איים מבצבצים בים, הרי-געש מכסים את האדמה בבזלת.

בני-אדם חוששים מפני שינוי. כשזה קורה, הם נוטים להכחיש, להתעלם, להעמיד פנים כאילו שום דבר חשוב אינו קורה.

אנחנו איננו יוצאים מהכלל. כאשר קורים במצריים השכנה מאורעות מזעזעי-עולם, ישראל עסוקה בשערורייה רכילותית בפיקוד הצבאי. שר-הביטחון מתעב את הרמטכ"ל המכהן, ואינו מסתיר זאת. הקצין שהתמנה כמחליפו נחשף כדובר אי-אמת, והמינוי בוטל. באופן שערורייתי, הציע השר למנות "רמטכ"ל זמני". אלה הכותרות.

אך מה שקורה עכשיו במצריים ישנה את חיינו.

כרגיל, איש לא ציפה זאת מראש. המוסד המהולל הופתע לגמרי, וכמוהו הסי-איי-אי ושאר השירותים מסוג זה בעולם.

אבל לא הייתה צריכה להיות הפתעה כלל – מלבד לגבי העוצמה האדירה של ההתפרצות. בשנים האחרונות, כתבתי פעמים רבות בטור זה שבכל רחבי העולם הערבי, המוני צעירים גדלים כשבליבם בוז עמוק למנהיגים שלהם, ושבמוקדם או במאוחר זה יביא להתקוממות. אלה לא היו נבואות, אלא ניתוח מפוכח.

המהומה במצריים נגרמה במישרין על-ידי גורמים כלכליים: עליית יוקר המחייה, העוני, האבטלה, חוסר-התקווה של הצעירים המשכילים. אך בל נשלה את עצמנו: הסיבות הנסתרות עמוקות הרבה יותר. אפשר לתמצת אותן במילה אחד: פלסטין.

בתרבות הערבית, אין דבר חשוב יותר מהכבוד. בני-אדם יכולים לסבול ממחסור, אך הם לא יסבלו השפלה.

בכל המרחב הערבי, ממרוקו עד עומאן, ראו צעירים ערביים מדי יום את מנהיגיהם משפילים את עצמם, מפקירים את האחים הפלסטיניים כדי לזכות בהטבות ובכסף מאמריקה, משתפים פעולה עם הכיבוש הישראלי, כורעים ברך בפני המעצמות הקולוניאליות החדשות. זה מוכרח היה לגרום להשפלה עמוקה בקרב צעירים שחונכו על ברכי התרבות הערבית המפוארת של ימים עברו, ועל תולדות הח'ליפים הראשונים עתירי הזוהר.

בשום מקום לא בלט אובדן הכבוד יותר מאשר במצריים, ששיתפה בגלוי פעולה עם המנהיגות הישראלית בהטלת המצור המביש על רצועת-עזה, מצור שהפקיר מיליון וחצי ערבים לתת-תזונה וגרוע מזה. זה לא היה מעולם מצור ישראלי, אלא מצור ישראלי-מצרי, שתמורתו קיבלו שליטי מצריים 1.5 מיליארד דולר בשנה מארצות-הברית.

פעמים רבות הרהרתי – בקול רם – איך הייתי מרגיש אילו הייתי נער בן 15 באלכסנדריה, בעמאן או בחלב, והייתי רואה את המנהיגים שלי מתנהגים כעבדים נרצעים של האמריקאים והישראלים, בעודם מדכאים את נתיניהם ושודדים את רכוש המדינה. בגיל הזה אני הצטרפי לאירגון טרור. למה שנער ערבי ינהג אחרת?

ניתן לסבול רודן כשהוא מקרין גאווה לאומית. אך רודן המקרין חרפה לאומית דומה לעץ ללא שרשים – כל רוח חזקה יכולה להפילו.

בעיניי, השאלה הייתה רק היכן בעולם הערבי זה יתחיל. מצריים – כמו תוניסיה – הייתה דווקא במקום נמוך ברשימה. אך הנה זה קורה – המהפכה הערבית הגדולה פרצה במצריים.

זהו נס כשלעצמו. בתוניסיה זה היה נס קטן, במצריים זה נס גדול.

אני אוהב את העם המצרי. נכון, אי-אפשר לאהוב 88 מיליון בני-אדם, אך אפשר בהחלט לחבב עם אחד יותר מאשר עם אחר. במובן זה, מותר להכליל.

המצרים שנפגשים איתם ברחוב, בבתי האינטלקטואלים ובסמטאות העניים שבעניים, הם ציבור סבלני מאין-כמוהו. יש להם חוש-הומור מדהים. הם גם חשים גאווה עצומה בארצם, בת 8000 שנות ההיסטוריה.

לישראלי, הרגיל לתוקפנות הישראלית האופיינית, חוסר-התוקפנות המוחלטת כמעט של המצרים מדהימה. חרוטה בזיכרוני תקרית מסוימת: נסעתי בקהיר במונית שהתנגשה במכונית אחרת. שני הנהגים קפצו מרכביהם והחלו מגדפים זה את זה במילים מקפיאות-דם. ולפתע פתאום עצרו שניהם ופרצו בצחוק.

אדם מערבי המגיע למצריים אוהב או שונא אותה. ברגע שאתה דורך על אדמה מצרית, הזמן מאבד את עריצותו. שום דבר אינו בוער, הכול קליל, הכול מבולבל, אך בסוף הכול מסתדר איכשהו, בדרך נס. אין גבול לסבלנות. זה יכול להטעות רודן. מפני שהסבלנות יכולה להגיע פתאום לסופה.

זה כמו סכר לקוי על נהר. המים מצטברים מאחוריו באיטיות ובלי קול, כמעט ולא מרגישים בכך. אך כשהם מגיעים לגובה קריטי, הסכר נפרץ, והמים שוטפים כל דבר בדרכם.

פגישתי הראשונה עם מצריים הייתה משכרת. אחרי ביקורו חסר-התקדים של אנוור סאדאת בירושלים מיהרתי לקהיר. לא הייתה לי אשרה. לעולם לא אשכח את הרגע שבו הגשתי את דרכוני הישראלי לשוטר השמנן בנמל-התעופה של קהיר. היא עילעל בדרכון במבוכה גוברת, ואז הרים את ראשו, חייך חיוך מאוזן עד אוזן ואמר: "מרחבה!", ברוך הבא.

היינו אז רק שלושה ישראלים במצרים (האחרים היו אלכס גלעדי ואהוד יערי) והתייחסו אלינו כאל מלכים, כמעט נשאו אותנו על כפיים. השלום ריחף באוויר, והמוני מצריים אהבו אותו.

לא לקח יותר מכמה חודשים כדי שהכול ישתנה. סאדאת קיווה – ולדעתי בכנות – שהוא מביא ישועה גם לפלסטינים. תחת לחץ עצום מצד מנחם בגין וג'ימי קארטר הוא נאלץ להסכים לניסוח מעורפל. חיש מהר הבין שבגין לא חלם למלא אחרי ההתחייבות. בעיני בגין, ההסכם עם מצריים היה שלום נפרד, שבא לאפשר לו להילחם בפלסטינים ביתר שאת.

המצרים – החל באליטה האינטלקטואלית וכמה בהמונים הרחבים – מעולם לא סלחו. הם חשו שרומו. יתכן שאין במצריים אהבה רבה לפלסטינים – אך במסורת הערבית, הבגידה בקרוב-משפחה עני היא בושה. כשהמצרים ראו את חוסני מוברק משתף פעולה עם בגידה זו, הם החלו בזים לו. הבוז הזה מונח מתחת לכל מה שקרה השבוע. במודע או שלא במודע, המיליונים הצועקים עכשיו "מוברק תסתלק!" משמשים הד לבוז זה.

בכל מהפכה של "הרגע של ילצין". טורי הטנקים נכנסו למוסקווה כדי להחזיר את הדיקטטורה על כנה. ברגע הקריטי, ההמונים התייצבו מול החיילים. החיילים סירבו לירות, ובזה נגמר המשחק. ילצין טיפס על הטנק. אל-באראדי נאם להמונים בכיכר אל-תחריר. זהו הרגע שבו רודן זהיר בורח לחו"ל, כפי שעשה בשעתו השאה האיראני ועכשיו הבוס התוניסי.

יש גם "הרגע של ברלין", כשהמשטר קורס ואיש מאנשי השלטון אינו יודע עוד מה לעשות, ורק ההמונים האלמוניים יודעים בדיוק מה שהם רוצים. הם רצו שהחומה תיפול.

ויש "הרגע של צ'אוצ'סקו". הרודן עומד על מרפסת ונואם להמונים, כשלפתע עולה למטה מקהלה אדירה "הלאה הדיקטטורה!" לרגע, הרודן נשאר חסר-מלים, ורק שפתיו נעות מבלי להשמיע קול. ואז הוא נעלם. זה קרה עכשיו, בצורה מסוימת, למוברק. הוא נאם את נאומו המגוחך וניסה לשווא לעצור את המבול.

אם מוברק מנותק מהמציאות, בנימין נתניהו וחבריו מנותקים פי כמה. נראה שאינם מסוגלים לתפוס את המשמעות הגורלית של אירועים אלה לגבי עתיד ישראל.

לאן שמצריים הולכת, כל העולם הערבי הולך. יקרה מה שיקרה במצריים בשלב הבא – דמוקרטיה או דיקטטורה צבאית – זה רק עניין של זמן (זמן קצר) עד שכול הרודנים הערביים יפלו, וההמונים יעצבו מציאות חדשה בלי גנרלים.

כל מה שעשו מנהיגינו ב-44 שנות הכיבוש וב-63 שנות קיום המדינה הפך השבוע לאנאכרוניזם. אנו עומדים בפני מציאות חדשה. אנחנו יכולים להתעלם מכך – ברוח אימרתו המפורסמת של אהוד ברק על "הווילה בג'ונגל" – או למצוא את מקומנו המתאים במציאות החדשה.

שלום עם הפלסטינים אינו עוד בגדר מותרות. הוא הפך לכורח מוחלט. שלום עכשיו, שלום מהר. שלום עם הפלסטינים, ואחר כך שלום עם ההמונים הדמוקרטיים בכל רחבי העולם הערבי, שלום עם הכוחות האסלאמיים הסבירים (כמו חמאס והאחים המוסלמים, הרחוקים מאל-קאעידה), שלום עם המנהיגים העומדים להתגלות במצריים ובכל מקום.