תמיד חשבתי שזוהי תכונה ישראלית טיפוסית: תמיד כשפורצה שערורייה רבתי, אנחנו מתעלמים מהבעיות הגורליות ומתרכזים באיזשהו פרט מישני. זה חוסך מאיתנו את הצורך להתעמת עם הבעיות האמיתיות ולקבל החלטות מכאיבות.

יש דוגמאות לרוב. הדוגמה הקלאסית התמקדה בשאלה: "מי נתן את ההוראה?" כאשר נודע שרשת-ריגול ישראלית קיבלה ב-1954 את ההוראה להניח פצצות במוסדות אמריקאיים ובריטיים במצריים, כדי לחבל בקשרים המשתפרים בין המערב וגמאל עבד-אל-נאצר, פרץ בישראל משבר ענק. אך כמעט איש לא שאל אם הרעיון כשלעצמו היה חכם או טיפש. כמעט איש לא שאל אם זה היה נבון, מבחינת האינטרס הישראלי, להתעמת עם המנהיג המצרי החדש והנמרץ, שכבר הפך לאליל ההמונים ברחבי העולם הערבי (ושכבר רמז במגעים חשאיים שהוא מוכן לשקול שלום עם ישראל.)

לא, השאלה היחידה הייתה: מי נתן את ההוראה? שר-הביטחון פינחס לבון או ראש אמ"ן, בנימין גיבלי? שאלה זו טילטלה את האומה, גרם לנפילת הממשלה והביאה את דויד בן-גוריון לפרישה ממפלגת-העבודה.

לאחרונה, שערוריית המשט התורכי התמקדה בשאלה: האם זה היה חכם לתת לחיילי השייטת להשתלשל בחבל מהמסוק לסיפון האוניה, או שמוטב היה לנסות שיטת-התקפה אחרת? כמעט איש לא שאל: האם היה זה בכלל חכם להטיל מצור על עזה? האם לא היה זה נבון יותר לדבר עם חמאס? האם זה היה רעיון טוב לתקוף את האוניה התורכית בלב ים?

עכשיו נראה שהשיטה הישראלית המיוחדת הזאת לטיפול בבעיות היא תכונה מדבקת. גם מבחינה זו מתחילים הפלסטינים להידמות לנו.

רשת אל-ג'זירה התחילה השבוע לחקות את "ויקיליקס" ולפרסם כמות ענקית של מסמכים פלסטיניים חשאיים. הם משליכים אור על פרטי המשא-והמתן הישראלי-פלסטיני, בייחוד בתקופת ראש-המשלה אהוד אולמרט, כאשר הפער בין הצדדים הלך והצטמצם.

בעולם הערבי זה גרם לתגובות נזעמות. אפילו בשעה ש"מהפכת היסמין" בתוניסיה נמצאת עדיין בעיצומה, וכאשר המונים במצריים מתעמתים עם משטר מוברק, ההדלפות של אל-ג'זירה גורמות למחלוקת רבתי.

אך על מה רבים? לא על עמדות הנושאים-והנותנים הפלסטיניים, לא על האסטרטגיה של אבו-מאזן ושותפיו, על הנחותיה הבסיסיות, נקודות החיוב והשלילה.

לא. כדרך הישראלים, השאלה העיקרית היא: מי הדליף את המסמכים?מי מתחבא מאחורי המדליפים? הסי-איי-אי האמריקאי? המוסד הישראלי? מה הם מניעיהם הנסתרים?

באל-ג'זירה, המנהיגים הפלסטינים הואשמו בבגידה, וגרוע מזה. ברמאללה, משרדי אל-ג'זירה הותקפו על-ידי המון תומכי אבו-מאזן. סא'אב עריקאת, הנושא-והנותן הראשי, טען שאל-ג'זירה מסית לרציחתו. הוא וחבריו הכחישו שהם עשו את הוויתורים המופיעים במסמכים. הם כאילו הסכימו שהוויתורים האלה מהווים בגידה.

זוהי שטות גמורה. עכשיו, משנודעו העמדות הישראליות והפלסטיניות במשא-ומתן – והרי איש אינו מכחיש את אמיתות המסמכים – הוויכוח העיקרי צריך להיות על מהותם.

לכל מי שהיה מעורב בצורה כלשהי בעשיית שלום ישראלי-פלסטיני, לא הייתה בגילויים אלה משום הפתעה.

להיפך, הם מראים שהנושאים-והנותנים הפלסטיניים נשארו נאמנים לקווים שהותוו על-ידי יאסר ערפאת.

אני יודע זאת מיד ראשונה, מפני שהייתה לי ההזדמנות לדון בהם עם ערפאת עצמו. זה היה ב-1992, זמן קצר אחרי היבחרו של יצחק רבין. רחל ואני טסנו לתוניס כדי להיפגש עם "אבו עמאר" (כפי שהוא אהב שיקראו לו). שיא הביקור היה פגישה שבה השתתפו, לצד ערפאת עצמו, כמה מהמנהיגים הפלסטיניים הראשיים, וביניהם אבו-מאזן ויאסר עבד-רבו.

כולם היו סקרנים מאוד לגבי אישיותו של רבין, ושאלו שאלות רבות אודותיו. כשהערתי ש"רבין ישר ככל שפוליטיקאי יכול להיות", כולם, ובראשם ערפאת, פרצו בצחוק.

אך עיקר הפגישה הוקדשה לסקירת הבעיות העיקריות הכרוכות בשלום ישראלי-פלסטיני, הקרויות כיום "נושאי הליבה" - הגבולות, ירושלים, ביטחון, הפליטים ועוד. ערפאת והאחרים דנו בהם מהבחינה הפלסטינית, ואני ניסיתי לסמן למה רבין יכול – לדעתי – להסכים. יצא מזה מעין שלד של הסכם-שלום.

בחוזרי לישראל, נפגשתי בשבת אצל רבין בדירתו הפרטית, בנוכחות עוזרו הנאמן, איתן הבר. ניסיתי לספר לו מה קרה באותה פגישה. לתימהוני, רבין לא גילה התעניינות ונמנע מלדון בדברים. יתכן שכבר חשב על אוסלו.

כעבור כמה שנים פירסם "גוש שלום" טיוטה של הסכם-שלום. היא הייתה, כמובן, מבוססת על השיחה ההיא בתוניס. כפי שכל אחד יכול לראות באתר הגוש, היא דומה מאוד להצעות הפלסטיניות כפי שהן מופיעות במסמכי אל-ג'זירה.

ההצעות הן, באופן גס, כלהלן:

הגבולות יהיו מבוססים על קווי 1967, עם חילופי-שטחים מינימאליים. אלה יאפשרו לספח לישראל את ההתנחלויות הגדולות הסמוכות לקו הירוק. הם לא יכללו את ההתנחלויות הגדולות החודרות עמוק לגדה המערבית וחותכות את השטח לגזרים, כגון מעלה-אדומים ואריאל.

כל ההתנחלויות שיישארו בשטח המדינה הפלסטינית יצטרכו להתפנות. כפי שמראים המסמכים, אחד ממנהלי המשא-והמתן הפלסטיניים, אבו-עלא, הציע הצעה מקורית: שהמתנחלים יישארו במקומם ויהפכו לאזרחי פלסטין. ציפי ליבני – שהייתה אז שרת החוץ – אמרה בגסות שכולם יירצחו. גם אני לא חושב שזה רעיון טוב – הדבר היה גורם לחיכוכים אינסופיים, מכיוון שמתנחלים אלה יושבים על אדמה פלסטינית – אדמה פרטית או אדמה המהווה את שמורת הקרקע לערים ולכפרים.

בעניין ירושלים, הפיתרון הוא כפי שנוסח לאחר מכן על-ידי הנשיא ביל קלינטון: מה שהוא ערבי יצורף לפלסטין, מה שהוא יהודי יצורף לישראל. זהו ויתור פלסטיני עצום, אבל חכם. שמחתי שהם לא הסכימו להחיל כלל זה על הר-חומה – המפלצת שקמה על מה שהיה פעם גבעה יפהפייה, שבה ביליתי הרבה ימים ולילות (וכמעט איבדתי את חיי) במחאה.

אשר לפליטים, כל אדם סביר מבין שחזרה המונית של מיליונים הייתה הופכת את ישראל למשהו אחר. זוהי תרופה מרה (ובהחלט לא-צודקת) לפלסטינים לבלוע, אך מי שרוצה באמת בפיתרון שתי-המדינות חייב לעשות זאת. השאלה היא: כמה פליטים יורשו לחזור לישראל כמחווה מרפא? הפלסטינים הציעו 100,000, אולמרט הציע 5,000. זהו הבדל גדול, אבל ברגע שנתחיל להתמקח על מספרים, יימצא פיתרון.

הפלסטינים רוצים למקם כוח בינלאומי בגדה, כדי לשמור על ביטחונם ועל ביטחוננו. איני זוכר שערפאת דיבר על כך, אך אני בטוח שהיה מסכים.

זוהי, אם כן, תוכנית-השלום הפלסטינית, והיא לא השתנתה מאז שערפאת הגיע למסקנה, כבר בסוף 1973, שרעיון שתי-המדינות הוא הפיתרון היחידי שהוא בר-ביצוע. העובדה שאולמרט ושות' לא קפצו על המציאה, ובמקום זאת פתחו במלחמת "עופרת יצוקה", מעידה על עצמה.

גילויי אל-ג'זירה יכולים להזיק. משא-ומתן כזה מוטב שיתנהל בחשאי. הרעיון שיש "לשתף את העם" במשא ומתן הוא נאיבי. העם צריך להישאל ולהכריע אחרי שטיוטת ההסכם כבר מונחת על השולחן, והציבור יכול להחליט אם לקבל או לא לקבל את הצרור כולו. לפני כן, גילויים כאלה רק יגרמו לקאקופונייה דמגוגית צורמנית של האשמות בבגידה (בשני הצדדים), כפי שאכן קורה עכשיו.

למחנה-השלום הישראלי, הגילויים הם ברכה. הם מוכיחים, כפי שניסח זאת "גוש שלום": "לנו יש שותף לשלום. לפלסטינים אין שותף לשלום."