מבחינה ישראלית, יש למשבר הזה משמעות כפולה.

ראשית, הוא מסכן את הרגיעה בגבול הצפוני. כל משבר פנימי בלבנון עלול לגרום להתלקחות. מישהו בלבנון יכול לגרום להתנגשות כדי להסיח את הדעת מהעניינים הפנימיים, או שמישהו בישראל יחשוב שזו הזדמנות טובה לקדם תוכנית ישראלית.

מלחמת-לבנון מס' 3, אם תפרוץ חלילה, עלולה לגרום להרס בל-ישוער בשני הצדדים. מבחינה זו, מלחמת-לבנון מס' 2 הייתה רק חזרה כללית. הפעם נמצאות כל ערי ישראל וישוביה בטוח הטילים של חיזבאללה. במהלך השריפה הגדולה בכרמל התגלה ששום דבר אינו מוכן להגנת העורף, חוץ ממצבור גדול של הצהרות ונאומים.

אבל יש למשבר הלבנוני גם משמעות אחרת. יש בו לקח חשוב מאין כמוהו לגבי השאלה הקיומית העומדת עכשיו לפנינו: ישראל בגבולות 1967 או ישראל הגדולה, שתשלוט מהים עד הירדן.

המשבר בלבנון קורא לנו: ראו, הוזהרתם!

המחלה הלבנונית התחילה בהחלטה גורלית שהתקבלה ביום הקמתה.

בעיני הערבים, לבנון היא חלק מסוריה. סוריה הגדולה – "אל-שאם" בערבית – כוללת את סוריה הנוכחית יחד עם לבנון, ארץ-ישראל, עבר-הירדן וחצי-האי סיני. זוהי תפיסת-יסוד של הלאומיות הערבית המודרנית.

במשך מאות שנות השלטון העות'מאני במרחב, לא היו גבולות אמיתיים בין החבלים האלה. החלוקה המנהלית בתוך האימפריה השתנתה מדי פעם, אך לא הייתה חשובה. ניתן היה לרכוב או לנסוע בכרכרה מחיפה לדמשק ומירושלים לביירות בלי שום בעיה.

לבנון היא חבל זרוע הרים גבוהים, אחת הארצות היפות בעולם. המציאות הטופוגראפית גרמה למיעוטים נרדפים מכל רחבי המרחב למצוא שם מקלט. הם התבססו שם, נערכו להגנה היקפית ושמרו בקפדנות על ייחודן. השלטון העות'מאני, שהיה סובלני מאין כמוהו, העניק לכולם אוטונומיה מרחיקת-לכת.

כך התבססו בלבנון הדרוזים בהרי-השוף, המארונים הנוצריים בהר-הלבנון והשיעים בדרום. הם נוספו לכמה עדות נוצריות אחרות (בעיקר היוונים-האורתודוכסים והיוונים-הקתוליים) ולסונים. אלה מרוכזים בעיקר בערי-החוף – טריפולי, ביירות וצידון. זה לא קרה במקרה – השלטון העות'מאני (הסוני) שיכן אותם שם כדי לשמור על האימפריה מול כל העדות האלה.

המפנה ההיסטורי בתולדות לבנון בא ב-1860. עד אז חיו שתי העדות העיקריות – המארונים והדרוזים – בדו-קיום מתוח. אמנם היו התנגשויות רבות ביניהן, ובמשך זמן-מה אף הקימו מנהיגים דרוזיים מעין מיני-מדינות באזור, אך היחסים ביניהם היו נסבלים.

ב-1860 הפכו הסכסוכים המקומיים למלחמה, שבה ערכו הדרוזים שחיטה גדולה בנוצרים. גם היהודים היו בסכנה, ומשה מונטפיורי בכרכרתו חש, כזכור, לעזרתם. העולם הזדעזע – אז עוד הזדעזע העולם ממעשי-שחיטה - ואת המצב ניצלו הצרפתים, שתמיד שמו עין על ה"לבנט". השלטון באיסטנבול נאלץ להעניק להם מעמד של מגיני הנוצרים בלבנון. כדי להגן על הנוצרים, ניתן להר-הלבנון מעמד אוטונומי מיוחד בממלכת העות'מאנית, בחסות צרפת.

בסוף מלחמת-העולם הראשונה, שבה קרסה הממלכה העות'מאנית, חולק המרחב בין שתי האימפריות המנצחות – בריטניה וצרפת. תוך בגידה צינית בעקרונותיהן המוצהרים ("הגדרה עצמית של העמים") תפסו הצרפתים את סוריה – ולבנון בכללה – ואילו הבריטים תפסו את ארץ-ישראל, עבר-הירדן ועיראק. הערבים לא נשאלו, וכאשר הקים האמיר פייצל, אחיו של עבדאללה, ממלכה סורית עצמאית בדמשק, גורש על-ידי הצבא הצרפתי בכוח. גם מרד ערבי-לאומי גדול נגד הצרפתים, שבראשו עמדו דווקא הדרוזים, דוכא באכזריות רבה.

המוסלמים, הרוב הגדול בסוריה המאוחדת, שנאו את הכובשים הצרפתים והמשיכו לשנוא אותם עד ליום האחרון של שלטונם בסוריה, כאשר גורשו משם על-ידי הבריטים במלחמת-העולם השנייה (בעזרתו הפעילה של היישוב העברי. במערכה זו איבד משה דיין את עינו.)

המטרה העיקרית של השלטון הצרפתי מאז יומו הראשון הייתה להפוך את הר-לבנון לבסיס צרפתי איתן, המתבסס על הנוצרים. הם החליטו להפריד את לבנון מסוריה ולכונן אותה כמדינה נפרדת. הפרדה זו עוררה סערה עצומה בקרב המוסלמים, אך התנגדותם הייתה לשווא.

ואז התעוררה השאלה הגורלית, המטילה את צלה על לבנון עד עצם היום הזה: האם להסתפק מדינה קטנה, שבה יהוו הנוצרים רוב מכריע, או להקים מדינה גדולה, תוך סיפוח שטחים מוסלמים נרחבים. זה נקרא בצרפתית "לה גראן ליבאן" - "לבנון הגדולה".

כל ישראלי יכיר בנקל את מהות השאלה הזאת.

באגדה היהודית, שמע פרעה שילד ישראלי בשם משה נולד ועתיד להיות למלך. כדי לבחון את העניין, הציג פרעה לילד, זה בצד זה, כתר של זהב וקערת גחלים לוהטים. התינוק שלח את ידו אל הכתר, אך מלאך אלוהים הסיט את ידו והוא נגע בגחלים. פרעה נרגע.

ברירה זו הועמדה בפני הנוצרים בלבנון, והם בחרו בכתר.

על פי דרישתם, צירפו הצרפתים למדינה הלבנונית את הערים המוסלמיות המובהקות (טריפולי, ביירות, צידון, צור), את בקעת-הלבנון ואת כל דרום-לבנון השיעית. כל תושבי האזורים האלה, וביניהם השיעים, התנגדו לכך בחריפות, וגם באלימות, אך ללא הועיל. הצרפתים דיכאו כל התנגדות ללא רחמים.

כבר בעת כינון "לבנון הגדולה" היוו המארונים מיעוט בין תושביה. כל הנוצרים ביחד, על עדותיהם השונות, היוו רוב קטן. היה ברור שהמוסלמים, בעלי הריבוי הטבעי העודף, יהוו במשך זמן את הרוב במדינה הנוצרית.

וכך כמובן, קרה. המוסלמים אמנם התייאשו במהרה מלהחזיר את הגלגל אחורה ולספח את אזוריהם למולדת הסורית, אך הם החלו להיאבק נגד השליטה המוחלטת של הנוצרים במדינה. במשך הזמן נאלצו הנוצרים להעביר נתחים מהשלטון גם לעדות האחרות, ונקבע מפתח עדתי נוקשה – הנשיא נוצרי, ראש-הממשלה מוסלמי, וכן הלאה. אך תוך זמן קצר חדל מפתח זה לשקף את המאזן הדמוגראפי האמיתי במדינה.

אם להשתמש במושגים ישראליים: לבנון התיימרה להיות "מדינה נוצרית ודמוקרטית", אך מעולם לא הייתה דמוקרטית, ובהדרגה חדלה גם להיות נוצרית.

כל ההיסטוריה של לבנון היא מאבק בין העדות, שחוברו יחד בעל-כורחן, כמו חתולים בשק. אפשר ללמוד עליה הרבה מספרו המצוין של פטריק סיל, "המאבק לעצמאות ערבית", שהופיע (באנגלית) לא מכבר.

המאבק הגיע לאחד משיאיו במלחמת-האזרחים הגדולה שפרצה ב-1975. הסורים פלשו ללבנון כדי להגן (צחוק הגורל!) דווקא על הנוצרים בפני המוסלמים, שקיבלו תגבורת גדולה מאש"ף, שהקים שם מעין מיני-מדינה אחרי שגורש מירדן.

לתוך המערבולת הזאת נכנסו מנהיגי ישראל, מבלי שהיה להם מושג על מורכבות המצב. שרון פלש ללבנון ב-1982 כדי להשמיד את אש"ף, אך גם כדי לגרש את הסורים, שלחמו באש"ף. צה"ל כרת ברית עם הנוצרים נגד המוסלמים, אך נוכח לדעת שהנוצרים מצטיינים בעריכת מעשי-טבח (סברה ושתילה) הרבה יותר מאשר בלחימה. היו דרושים לישראל 18 שנה, והרבה מאות הרוגים, כדי להיחלץ מן המלכודת הזאת.

להתערבות צה"ל הייתה רק תוצאה בת-קיימא אחת, מאוד מפתיעה. השיעים בדרום לבנון, העדה הכי מקופחת במדינה, זו שגם הנוצרים וגם המוסלמים-הסונים התייחסו אליה בבוז גמור, התעוררו לפתע. במלחמת-הגרילה הממושכת שלהם בצה"ל הם הפכו לגורם מדיני וצבאי חשוב, ולבסוף לגורם מכריע בלבנון. אם אכן תשתלט חיזבאללה עכשיו על לבנון, יהיה עליו להקים אנדרטה לאריאל שרון בכיכר המרכזית של ביירות.

המשבר הנוכחי הוא המשך המשברים הקודמים. אלא שב-90 השנים של קיום לבנון חלו בה תהפוכות עמוקות. הנוצרים הפכו לגורם משני, גם המוסלמים-הסונים ירדו מרוב נכסיהם הפוליטיים. השיעים עלו לגדולה.

המשבר התחיל ברצח רפיק אל-חרירי, ראש-הממשלה הסוני, שמקומו נתפס על-ידי בנו, סעד-אל-דין. נפתחה חקירה בינלאומית, בעיקר כדי לנגח את סוריה, אבל העקבות הובילו דווקא לעבר חיזבאללה. לקראת פרסום המסקנות הפילו שרי-חיזבאללה השבוע את ממשלת הקואליציה. סעודיה וסוריה, שתי האויבות הגדולות, התחברו כדי למנוע אסון שיתפשט בכל העולם הערבי. הם הציעו פשרה – אך האמריקאים פקדו על הקליינט שלהם, אל-חרירי, לדחות אותה.

האמריקאים דומים – ואף עולים – על הישראלים בשחצנות ובבורות, הגובלת בחוסר-אחריות. התערבותם השבוע, הנובעת מהתעלמות קלת-דעת מהתסבוכת העצומה ששמה לבנון, עלולה להביא למלחמת-אזרחים ו/או להתלקחות שתגרור לתוכה גם את ישראל.

כל זה היה נמנע, ו- 90 שנה של סבל אינסופי היו נחסכות, אילו הסתפקו הנוצרים אז באזור שלהם. כאשר בחרו באופציה של "לבנון הגדולה" – הדומה מאוד ל"ארץ-ישראל השלמה" – הם גזרו על עצמם 90 שנים של מאבק וסבל, שאת סופן מי ישורנו.

ברגע המכריע, לא הופיע שום מלאך שיסיט את ידם מכתר-הזהב אל קערת הגחלים. עכשיו זה יכול לקרות גם לנו.