"יש לי שלוש תשובות," אמר היהודי, ששכנו תבע אותו לדין בפני הרב על שלא השיב את הכד ששאל ממנו.

"ראשית, מעולם לא שאלתי ממנו כד. שנית, הכד היה שבור. שלישית, כבר החזרתי לו אותו מזמן."

אביגדור ליברמן אימץ לעצמו את ההיגיון הזה. תוכנית-השלום שלו מבוססת עליו.

תוכנית שלום? ליברמן? אכן כן. בניגוד לכל מה שחשבתם, ליברמן רוצה בשלום, ממש נכסף לשלום. עד כדי כך שעשה ימים כלילות כדי לחבר תוכנית שלמה.

השבוע כינס את 170 הדיפלומטים הבכירים של מדינת ישראל, השמן והסולת של שרות החוץ, והרצה בפניהם על דעותיו. מובן שדעות שר-החוץ מחייבות את הדיפלומטים, ומעתה והלאה זהו הקו המנחה של כל שגרירויות ישראל מסביב לעולם.

אבל תחילה בא ליברמן חשבון עם התורכים. אלה, כידוע, תובעים מישראל להתנצל על הריגת תשעה פעילים תורכים מבין המשתתפים במשט לשבירת המצור על עזה. התורכים גם דורשים שישראל תשלם פיצויים למשפחות השכולות. לטענתם, חיילי ישראל תקפו אוניה תורכית בלב ים, בניגוד לכל חוק, ופתחו באש על הפעילים הבלתי-חמושים.

"אין גבול לחוצפתם!" קרא ליברמן בזעם. הרי כל אחד יודע שהתורכים הם שהתקיפו את החיילים שלנו, שנאלצו לפתוח באש מתוך הגנה עצמית.

ליברמן ידע, כמובן, שבנימין נתניהו מנהל משא-ומתן עם התורכים כדי לשים קץ לסכסוך. שר-הביטחון אהודברק וראשי צה"ל לוחצים עליו לפעול להחזרת הקשרים התקינים עם אנקרה, ובעיקר עם הצבא התורכי – קשרים שבהם הם רואים נכס אסטרטגי חשוב. גם התורכים, היודעים שישראל שולטת בקונגרס האמריקאי, מבינים שכדאי להם להתפשר. השליח של נתניהו חיפש נוסחה שלא תהיה ממש התנצלות, אבל תספק את התורכים.

ליברמן שם קץ לפייסנות זו. נתניהו אינו יכול להרשות לעצמו להיראות רכרוכי מול שר-החוץ שלו, שהוא גבר-גבר. לכן הכריז השבוע שלא יתנצל לעולם.

בעיני ליברמן, זה היה ניצחון גדול. נתניהו נכנע, אהוד ברק הושפל, התורכים נשארו אויבים. מה עוד יכול שר-חוץ חרוץ לבקש לעצמו?

אבל ליברמן לא נח לרגע על זרי-הדפנה. עוד באותה פגישה עם 170 הדיפלומטים הוא הציג את התוכנית הגדולה שלו, "תוכנית ב'".

רגע. אם זוהי תוכנית ב' – היכן תוכנית א'?

לנתניהו, כידוע, אין תוכנית-שלום. עמדתו המוצהרת היא שעל הפלסטינים לחזור למשא-ומתן ישיר בלי תנאי, אבל רק אחרי שיצהירו על הכרתם בישראל כ"מדינת העם היהודי" (או, בנוסחה אחרת, כ"מדינה יהודית ודמוקרטית".) ברור לו שהפלסטינים לא יסכימו לתנאי מוקדם כזה.

אז לאיזו תוכנית א' מתכוון ליברמן? לא לזו של נתניהו, אלא לזו של ברק אובמה. הנשיא האמריקאי מדבר על שתי מדינות, גבול המבוסס על קווי 1967 ובירה פלסטינית במזרח ירושלים.

לא בא בחשבון, קובע ליברמן. ובדומה לאותו יהודי שנתבע להחזיר את הכד, יש גם לו שלוש סיבות:

ראשית, אין לנו פרטנר לשלום.

שנית, ממשלת ישראל אינה מסוגלת לעשות שלום.

שלישית, שלום לא כדאי לנו בכלל.

אין לנו פרטנר לשלום, מפני שהפלסטינים אינם רוצים בשלום. נראה שליברמן, העולה ממולדביה, מכיר את הפלסטינים הרבה יותר טוב מכפי שהם מכירים את עצמם. על כן הוא קובע נחרצות: "גם אם נציע לפלסטינים את תל-אביב וניסוג לגבולות 1947, הם ימצאו סיבה למה לא לחתום על הסכם-שלום."

אמנם, את העניין הזה ניתן לפתור בקלות: ישראל תיכנס למשא-ומתן ותציע תוכנית ברוח הנשיא ביל קלינטון והנשיא ברק אובמה. אם הפלסטינים יסרבו, לא הפסדנו כלום וקלונם יתגלה לעיני העולם כולו.

אפשרות זו לא נעלמה, כנראה, מעיני ליברמן, ועל כן יש לו טיעון אלטרנטיבי: איננו יכולים לנהל משא-ומתן עם הפלסטינים מפני שאין להם הנהגה לגיטימית.

למה לא לגיטימית? כאן מתגלה ליברמן במלוא שיעור קומתו כדמוקרט מובהק. תקופת-הכהונה של אבו מאזן פגה. ברשות הפלסטינית לא נערכו בחירות חדשות. האם אפשר לדרוש מישראל, מבצר הדמוקרטיה במזרח התיכון, לעשות שלום עם הנהגה שלא נבחרה כדין?

ברור שזה לא בא בחשבון. ישראל לא תבגוד בעקרונותיה הדמוקרטיים המקודשים. דמוקרט כמו ליברמן לא יסכים לכך.

אמנם, הרוב העצום בעם הפלסטיני מסכים שאבו-מאזן ינהל את המשא-ומתן. אפילו חמאס הכריז באחרונה (שוב) שאם אבו-מאזן ישיג הסכם שלום, והסכם זה יאושר על-ידי הציבור הפלסטיני במשאל-עם, חמאס יקבל אותו, גם אם הוא מנוגד לעקרונותיו.

אבל זה לא מעניין אל ליברמן. הוא לא ינהל משא-ומתן עם ממשל, שבסיסו הדמוקרטי נתון בספק.

זה לא כל-כך חשוב, מפני שלפי ליברמן, ישראל עצמה אינה מסוגלת לעשות שלום.

פשוט מאוד. יש "מחלוקות חריפות בקואליציה". לדבריו: "אני לא חושב שניתן להגיע למכנה משותף בין אלי ישי לאהוד ברק, או ביני לבין דן מרידור, או אפילו בתוך הליכוד בין בני בגין ומיכאל איתן ... בתנאים הפוליטיים הקיימים, לא ניתן להציג תוכנית מדינית להסדר-קבע, כי הקואליציה פשוט לא תתקיים."

לליברמן, כמו לנתניהו, ברור שקיום הקואליציה חשוב הרבה יותר מהשגת "הסדר קבע". (המילה "שלום" אינה מופיעה במילון הליברמני). אמנם, ניתן בקלות להקים קואליציה אחרת, שבמרכזה יעמדו מפלגות הליכוד, העבודה וקדימה, אבל בשביל ליברמן – וכנראה גם בשביל נתניהו – אפשרות זו אינה קיימת.

המסקנה לפי ליברמן: השלום אינו בגדר אפשרות, לא עכשיו ולא בעשרות השנים הבאות.

אבל למרבה המזל, יש לו חלופה שהיא הרבה יותר טובה מהשלום.

קוראים לה "הסכם ביניים לטווח ארוך".

ליברמן הדליף השבוע את יסודותיה: "הגברה משמעותית של שיתוף-הפעולה עם הרשות הפלסטינית בתחומי הביטחון והכלכלה...מטרת התוכנית היא לייצב עוד יותר את המצב בגדה המערבית ולהגביר את שיתוף-הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית כדי לאפשר לפלסטינים יותר אחריות ביטחונית על הנעשה בשטח."

ובכן, ניתן בכל זאת לשתף פעולה עם שלטונו הבלתי-לגיטימי של אבו-מאזן, אם ימשיך לשתף פעולה עם צה"ל והשב"כ וימנע פיגועים בישראל ובהתנחלויות. יש גמול לשרות זה: "התכנית תפעל לחיזוק משמעותי של הכלכלה הפלסטינית על-ידי הגברת חופש-התנועה בגדה בין הערים הפלסטיניות ותמריצים כלכליים שונים."

כלומר, תמורת שרותם של מנגנוני-הביטחון הפלסטיניים להבטחת ביטחונה של ישראל, תאפשר ישראל לתושבי שכם להגיע לרמאללה ולתושבי בית-לחם להגיע לחברון. הפועלים הפלסטינים ימשיכו לבנות את ההתנחלויות, שמספרן בוודאי יגדל בהרבה, והמצב הכלכלי ישתפר.

התוכנית גם קובעת יעדים: על התל"ג הפלסטיני לגדול עד כ-20 אלף דולר (פי עשרה ויותר מהתל"ג הנוכחי). "כאשר המצב הכלכלי ברשות הפלסטינית יהיה דומה לזה של ישראל, יהיה קל יותר לחדש את המשא-ומתן המדיני ולהגיע להסדר-קבע."

במלים אחרות: כיבוש יימשך עד שיקרה אחת מן השתיים - או התל"ג הפלסטיני יגיע לזה של ישראל או שיבוא המשיח - מה שיקרה קודם. כך או כך, הוא יימשך עוד הרבה עשרות שנים.

האם זו רק תוכניתו של ליברמן, או גם תוכניתו של נתניהו?

כשנשאל על דברי שר-החוץ שלו, נתן נתניהו תשובה מתחמקת. כל שר רשאי להגיד מה שהוא רוצה, אמר, אבל רק מדיניות הממשלה קובעות.

אז קודם כל, שר-החוץ אינו "כל שר". הגיגיו המדיניים של שר-התחבורה (אם יש כאלה) חשובות כקליפת השום. אבל שר-החוץ הוא הדובר הראשי של המדינה, נציג הממשלה כלפי העולם.

אבל נתניהו המשיך ואמר שאם ייפתח משא-ונתן, ואם המשא-ומתן ייתקע בקיר אטום, יתכן מאוד שלא יהיה מנוס מפיתרון-ביניים.

בפועל מונע נתניהו את פתיחת המשא-ומתן, מפני שהוא מסרב להקפיא את ההתנחלויות ודורש מהפלסטינים להכיר מראש בישראל כב"במדינה יהודית". וגם אילו היה נפתח משא-ומתן, הוא היה נתקל בקיר אטום, בגלל עמדת הממשלה בעניין ירושלים והגבולות.

אז מה נשאר? ביניים לנצח!