השתמשתי בשעתו בשם זה כדי להגדיר את התקופה שבין שתי המלחמות – מלחמת ששת-הימים ב-1967 ומלחמת יום-הכיפורים ב-1973, שש שנים שאותן בילתה המדינה במצב-רוח של אופוריה אווילית. "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר."

העידן הנוכחי ראוי לאותו השם: "ספינת השוטים 2".

את הסיסמה של ספינת-השוטים 1 נתן בשעתו משה דיין, שכיהן כקצין ראשון על סיפונה, ליד הרב-חובל גולדה מאיר.

דיין, אז אליל המדינה וסמל-מין עולמי, הכריז: "אם עלי לבחור בין שארם אל-שייח' בלי שלום לבין שלום בלי שארם אל-שייח', אני בוחר בשארם אל-שייח'."

בדיעבד, זה נשמע כאימרה מטורפת. מי זוכר כיום את "אופירה" – כפי שכינינו אז את שארם אל-שייח'? רק המטיילים הישראליים, המבלים שם באושר בערסלים על שפת-הים כאורחים מפונקים בבתי-המלון המצריים. והורי החיילים שנהרגו בסיני ביום-הכיפורים.

ספינת-השוטים 1 יצאה להפלגתה הרת-האסון למחרת מלחמת ששת-הימים, כאשר האימפריה הישראלית החדשה השתרעה מהר-החרמון ועד ראס-מוחמד, שמדרום לשארם. הניצחון המדהים שנחל צה"ל בששה ימים על שלושה צבאות ערביים, אחרי שבועות של חרדה מורטת-עצבים, נראה כמו נס מהשמיים. מבול של שירי-ניצחון, אלבומי-ניצחון ונאומי-ניצחון הציף את המדינה. השיכרון אחז בכל שדרות הציבור, מראשי המדינה עד לאחרון האזרחים (היהודים). הוא עירפל את המוחות, שיבש את ההיגיון, מנע כל דיון סביר.

השיכרון לא פסח על ראשי האקדמיה ועל אלופי צה"ל. אריאל שרון הכריז שצה"ל יכול להגיע בשבוע אחד לטריפולי, בירת לוב. זה נראה כמעט כדבר מובן מאליו.

למי שלא היה כאן, או שהיה צעיר מדי לזכור: בארץ שררה אווירה של ביטחון עצמי מוחלט, שגרמה לשאננות עילאית. הכול היה בסדר. הכלכלה פרחה. ההתנחלויות הראשונות היכו שרשים. לא היה שום לחץ על ישראל להחזיר את השטחים שכבשה ("שטח משוחרר לא יוחזר"). הליגה הערבית עשתה טובה לישראל וקיבלה בחרטום את "שלושת הלאווים": לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא משא-ומתן עם ישראל. ישראל הקטנה והאמיצה נהנתה מאהדת העולם. היה כיף להיות ישראלי ולהציג את הדרכון הישראלי בכל תחנת-גבול בעולם.

אלוף בן מה"הארץ" היפנה השבוע את תשומת-לבנו להקלטה שפורסמה זה עתה מטעם ספריית הנשיא ריצ'רד ניקסון. הנשיא הזה הקליט, כידוע, בחשאי את כל שיחותיו, ומנהלי עזבונו שחררו לאחרונה רבות מההקלטות האלה. ביניהן גם ההקלטה של פגישת גולדה מאיר עם ניקסון בראשית 1973 – כמה חודשים לפני מלחמת ששת-הימים.

ניקסון והנרי קיסינג'ר גילו לגולדה שנשיא מצריים, אנואר סאדאת, מוכן לעשות שלום עם ישראל תמורת פינוי כל סיני. גולדה התייחסה להצעה זו בזלזול, ואמרה לניקסון שהמצרים אינם מסוגלים לתקוף את ישראל – ועל כן גם לא יעזו לעשות זאת.

(זה עניין אותי במיוחד, מפני שבאותה עת אמרתי בכנסת שהמצרים יפתחו במלחמה גם אם אין להם שום סיכוי לנצח. הגעתי למסקנה זו אחרי שנפגשתי עם בכירים מצריים, ששיכנעו אותי לגמרי שמצריים אינה יכולה לסבול את המשך המצב הקיים, המקפיא את הכיבוש הישראלי של אדמתם. הם אמרו לי שמצריים מוכנה לשלם מחיר יקר רק כדי לשבור את הקיפאון ולגרום לתזוזה)

גולדה לא הבינה זאת. היא הייתה אישה חזקה אך פרימיטיבית, חסרת כל רגישות לרגשות הזולת, ולא חלמה להחזיר שטחים תמורת שלום. על הפלסטינים לא חשבה כלל ("אין דבר כזה כמו עם פלסטיני!") משה דיין הניח את היסוד לכיבוש נצחי. באמצע 1973 הם הסתכלו סביבם ולא ראו אף ענן אחד – ולוא הקטן ביותר - באופק.

אלוף בן משווה את שיחת גולדה-ניקסון עם שיחות נתניהו-אובמה. הוא צודק.

היום אנחנו נמצאים במצב דומה מאוד. שוב אנחנו מפליגים בספינת-שוטים, עליזים וטובי-לב.

מעולם לא היה מצבנו יותר טוב. המצב הכלכלי שלנו מצוין. כנ"ל המצב הביטחוני. כנ"ל המצב המדיני.

המשבר הכלכלי העולמי פסח עלינו. בכמה תחומים פורח הייצוא שלנו. זה עתה נמסר שהמסחר שלנו עם הודו עומד בפני גידול עצום. גם עם סין אנחנו בסדר. הסקרים מראים שמרבית האזרחים הישראליים מרוצים ממצבם הכלכלי האישי, ומצפים לעתיד ורוד עוד יותר. זה רחוק מאוד ממצב-רוחם של אזרחי ארצות-הברית ואירופה. מי שמצבו הכלכלי טוב אינו עושה מהפכות ואינו משתוקק לשינוי.

מבחינה ביטחונית, מעולם לא נראה מצבנו טוב יותר. פיגועי ההתאבדות פסקו לגמרי, כוחות-הביטחון הפלסטיניים עוזרים למנוע התקפות, הגבול הצפוני כמעט שקט, התקריות בגבול עזה אינן מדאיגות. לא אנשי חיזבאללה ולא אנשי חמאס מעוניינים בהתלקחות. אנחנו מזעיקים אמנם את העולם נגד סכנת הפצצה הגרעינית האיראנית, אך האזרח הישראלי אינו מודאג באמת. הוא יודע שגם אם תהיה לאיראנים פצצה, הם לא יעזו להשתמש בה, מפני שישראל מסוגלת למחוק מעל פני האדמה את כל ערי פרס ושכיות-החמדה שלה.

ומבחינה מדינית, השמיים הם גבול הישגינו. בכמה סיבובים הפלנו את ברק אובמה על הקרשים. ההתרוצצויות של הילרי קלינטון וג'ורג' מיטשל נראים פתטיים. בניית ההתנחלויות, שלא נפסקה באמת אף לרגע, הולכת ומתעצמת, בעזרת אלפי פועלים פלסטיניים שזו פרנסתם היחידה.

ממשלת ישראל שולטת בוושינגטון כפי שלא שלטה בה מעולם. הקונגרס החדש נאמנן לה אף יותר מהקודם. זה עתה קיבל בית-הנבחרים היוצא החלטה פה אחד להתנגד להכרזה על מדינה פלסטינית. אחרי תבוסתו הניצחת בבחירות של אמצע-הכהונה, צריך אובמה להתחיל לחשוב על הבחירות לנשיאות בעוד שנתיים. קשה להאמין שבשנתיים אלה יעז להתגרות בשדולה הישראלית הכול יכולה, הנשענת לא רק על הארגונים היהודיים ועל מיליוני הנוצרים האוונגליים, אלא גם על הימין המתחזק של אנשי "מסיבת התה" (שהם בסתר ליבם אנטישמים כמו ניקסון: בזים ליהודים ומעריצים את הישראלים.)

יגיד אובמה מה שירצה: בשעת מבחן יצטרך להטיל במועצת-הביטחון וטו על כל החלטה שאינה מוצאת חן בעיני ממשלת ישראל. לא תהיה לו ברירה. והוא גם יספק את כל המטוסים שצה"ל חושק בהם – ואף יותר.

למי שהיו אשליות – ישראלים וזרים כאחד – נראה שהתפקחו מהן עכשיו. נתניהו אינו רוצה בשלום, ולא במשא-ומתן לשלום, ולא בשום תזוזה שהיא בכיוון לשלום.

בשביל נתניהו, השלום הוא מילה גסה. ולא רק מפני שיש לו קואליציה ימנית קיצונית, המלאה בגזענים ולאומנים, המארחים בשמחה פאשיסטים מכל העולם. ולא רק מתוך אימה מפני המתנחלים, שכוחם גדל מיום ליום. אלא שגם נתניהו עצמו אינו רוצה להיזכר בהיסטוריה כמי שוויתר על חלקי-מולדת ומסר אותם בידי ערבים.

עם כל ההבדלים, יש דמיון רב בין נתניהו וגולדה מאיר. נכון, אין משה לנו משה דיין שני – אהוד ברק הוא בול-עץ בהשוואה לכריזמה השופעת של קודמו בעל הרטייה השחורה. אבל אביגדור ליברמן ממלא ברצון את החלל שנוצר.

הכול בסדר, ואין מה לדאוג. הפעם אין האופוריה מצמיחה יבול של אלבומי-ניצחון ושירי תהילה, אלא מבול של הצעות-חוק גזעניות שלא היו מביישות את דרום-אפריקה של האפרטהייד, והכרזות של רבנים המתפארים בדאגתם ל"טוהר הגזע" (ולא נזכיר מאיזה מקום זה בא).

האופוריה הזאת מביאה למעשים שמטרתם היחידה – כך נדמה – היא להרגיז ולהשפיל. דוגמה בולטת: השבוע נודע שישראל מתכוונת להרחיב את מלון "שבע הקשתות" בראש הר-הזיתים, השייך לבית-המלוכה הירדני ושהופקע על-ידי האפוטרופוס לנכסי הנפקדים. זה דומה למעשיו של ילד הזורק על הארץ אגרטל יקר וצועק: "חה-חה-חה, מה תעשו לי?"

ספינת השוטים 1 טבעה ביום-הכיפורים. 2600 צעירים ישראליים – פאר הדור החדש - טבעו על סיפונה. המצרים "שאינם מסוגלים" חצו את התעלה, וקו בר-לב המפואר של צה"ל הבלתי-מנוצח קרס. אפשר לקבוע את הדקה המדויקת שבה הגיעה האופוריה לקיצה: בטלוויזיה נראו עשרות חיילים ישראליים כורעים על הארץ, מפוחדים ומושפלים עד עפר, אדומי עיניים, כשגברתנים סוריים משופמים עומדים עליהם. זה היה סוף הסופרמן הישראלי.

גם ספינת-השוטים 2 תטבע. איננו יכולים לדעת איך זה יקרה. האם תעשה מלחמה חדשה שמות בערי ישראל? האם תתחולל מהפכה אסלאמית בעולם הערבי? האם תחול תהפוכה מדינית בעולם?

יש הבדל אחד חשוב בין הספינה הראשונה לשנייה: אז העולם כולו אהד אותנו, עכשיו רבים בעולם מתעבים אותנו. גילוי-הדעת של 26 ראשי המדינות האירופיות לשעבר, שדרשו השבוע מיורשיהם לשנות לרעה את יחסה של אירופה לישראל, הוא אות מבשר רעות. כאשר יגיע המשבר הבלתי-נמנע, העולם לא יעמוד עוד לצדנו. הוא יעמוד לצד הפלסטינים.

מישהו אמר השבוע שהתמיכה הבלתי-מוגבלת שמעניקה ארצות-הברית לישראל דומה לעזרה להתאבדות – דבר שהוא פשע גם לפי חוקי ישראל. ההתאבדות עצמה מותרת על פי החוק שלנו.

מי שאלוהים רוצה באבדונו, הוא מכה תחילה בסנוורים. הלוואי שנתפקח בעוד מועד.