בדרך כלל עוברות השיחות האלה בנעימים ובצחוקים. רחל אוהבת אותן כי הן מפגישות אותנו פנים אל פנים עם אנשים שלא יוצא לנו לפגוש. השיחות בהכרח קצרות, ואנשים מביעים את דעותיהם באופן תמציתי, בלי לברור מלים. הן מגוונות, וברקע שומעים בדרך כלל חדשות ברדיו, תכנית מלל או מוסיקה לפי בחירת הנהג. וכמובן מוזכרים הבן החייל והבת הלומדת.

אלא שהפעם עברו הדברים בצורה פחות חלקה. אולי היינו פרובוקטיביים יותר מהרגיל, בהשפעת העצרת, שהייתה עגומה למדי – חסרת תוכן פוליטי, חסרת רגשות, חסרת תקווה. הנהג התחמם יותר ויותר, וכך גם רחל. הרגשנו שאלמלא היינו לקוחות המשלמים בעד הנסיעה, יכלו הדברים להגיע לתגרה ממש.

את הדעות של נהגנו ניתן לסכם כך:

לעולם לא יהיה שלום בינינו ובין הערבים, מפני שהערבים לא רוצים.

הערבים רוצים לשחוט אותנו. תמיד רצו ותמיד ירצו.

כל ילד ערבי לומד מילדות שצריך להרוג את היהודים.

הקוראן מטיף לרצח.

עובדה, בכל מקום שיש מוסלמים, יש טרור. ובכל מקום שיש טרור, יש מוסלמים.

אסור להחזיר לערבים אף מטר מרובע אחד מהארץ.

כי מה קיבלנו כשהחזרנו להם את עזה? קיבלנו קסאמים!

אין מה לעשות. רק להוריד להם את הראש ולהחזיר אותם לארצות שבאו מהם.

הבא להורגך, השכם להרגו.

הנהג הזה ביטא בפשטות ובבוטות את האמונה המאחדת היום את הרוב הגדול של היהודים במדינה.

היא לא מיוחדת למגזר מסוים אחד דווקא. היא משותפת לכל הגזרות. בעל-דוכן בשוק יבטא זאת בפשטות, פרופסור מלומד יביע זאת בלשון נמלצת, עם הרבה הערות-שוליים ממוספרות. קצין בכיר בצבא מקבל זאת כהנחת-עבודה מובנת-מאליה, פוליטיקאי מבסס עליה את מערכת-הבחירות שלו.

זהו המחסום האמיתי היום לפני מחנה-השלום הישראלי. פעם התנהל הוויכוח על השאלה אם קיים בכלל עם פלסטיני. זה כבר מאחורינו. אחר-כך היינו צריכים להתווכח על "ארץ-ישראל השלמה" ו"שטח משוחרר לא יוחזר". התגברנו. אחר-כך היה הנושא אם להחזיר את "השטחים" למלך ירדן או למדינה פלסטינית שתקום לצד מדינת-ישראל. התגברנו. אחרי זה אם לנהל משא-ומתן עם אש"ף, שהוגדר כארגון-טרור, ועם הארכי-טרוריסט יאסר ערפאת. התגברנו. כל גדולי האומה עמדו בתור כדי לפגשם. אחר-כך היינו צריכים להתנצח על המחיר – לחזור לגבול המבוסס על הקו הירוק? גושי התנחלות? פשרה בירושלים? לפנות התנחלויות? התגברנו.

כל הוויכוחים האלה היו, פחות או יותר, רציונליים. אמנם היו מעורבים בהם הרבה רגשות, אבל ניתן היה להתווכח בהיגיון.

אבל איך מתווכחים עם מי שמאמינים באמונה שלמה שהוויכוח עצמו הוא בלתי-רלוונטי? שהוויכוח מנותק מן המציאות?

שאלות מסוג כדאי או לא כדאי לעשות שלום, האם שלום טוב או רע ליהודים, הם שאלות מטופשות בעיני בני-שיחנו. שאלות שאין בכלל טעם לשאול, מפני שאנחנו הרי מתווכחים רק עם עצמנו:

לעולם לא יהיה שלום, מפני שהערבים לעולם לא ירצו בשלום. סוף ויכוח.

מי אשם במצב הזה? אם יש אדם אחד האשם בו יותר מכל אדם אחר, הרי זה אהוד ברק.

אילו היה קיים בית-דין בינלאומי לפשעי-שלום, בדומה לבית-הדין הבינלאומי לפשעי-מלחמה, היו צריכים לשלחו לשם.

כשניצח ברק את בנימין נתניהו בבחירות של 1999 ברוב מוחץ, לא היה לו מושג על העניין הפלסטיני. היא נשמע כאחד שמעולם לא הייתה לו שיחה רצינית עם פלסטיני. אבל הוא הבטיח להשיג שלום תוך חודשים. יותר ממאה אלף איש הריעו לו במוצאי יום-הבחירות בהתלהבות, בכיכר שבה נרצח רבין.

ברק היה בטוח שהוא יודע בדיוק מה לעשות: לזמן את יאסר ערפאת לפגישה ולהציע לו מדינה פלסטינית. ערפאת יודה לו כשדמעות בעיניו ויוותר על כל השאר.

אבל כשהתכנסה הוועידה בקמפ-דייוויד נדהם להיווכח שלפלסטינים, רשעים שכמותם, יש דרישות משלהם. הוועידה הסתיימה בכישלון.

ברק לא הכריז: "מצטער, הייתי בור. אשתדל לתקן." אין הרבה מנהיגים בעולם המודים בטיפשותם.

פוליטיקאי נורמלי היה מכריז: "הוועידה הזאת אמנם לא נשאה פרי, אבל הייתה התקדמות מסוימת. תהיינה עוד פגישות, ונשתדל לגשר על הפערים."

אבל ברק הפיק מנטרה, שכל ישראלי שמע אותה מאז אלפי פעמים: "הפכתי כל אבן בדרך לשלום / הצעתי לפלסטינים הצעות נדיבות שלא היו כמותן / הפלסטינים דחו את כולן / הם רוצים לזרוק אותנו לים / אין לנו פרטנר לשלום!"

אילו אמר זאת נתניהו, איש לא היה מתרשם. אבל ברק הופיע כמנהיג השמאל, ראש מחנה-השלום. התוצאה הייתה הרת-אסון: השמאל קרס, מחנה-השלום כמעט נעלם. ברק עצמו נחל מפלה מוחצת בבחירות. ובצדק: אם אין סיכוי לשלום, מי צריך אותו? לשם מה לבחור בו? הרי אריאל שרון, שהופיע מולו, מתאים הרבה יותר לניהול מלחמה.

התוצאה: הישראלי המצוי השתכנע סופית שאין סיכוי לשלום. הנה, אפילו ברק אמר. אין פרטנר, וזהו.

שום אדם אחד יחיד, אפילו גאון כמו ברק, לא היה מסוגל לחולל אסון כזה, אלמלא היו התנאים נוחים לכך.

הסכסוך בין הישראלים והפלסטינים התחיל לפני 130 שנה. דור חמישי ושישי נולדו לתוך הסכסוך הזה. מלחמה מבססת מיתוסים ודעות-קדומות, שנאה ואי-אמון, דמוניזציה של האויב ואמונה עיוורת בצדקת הדרך. זה טבעה של מלחמה. היא יוצרת בשני הצדדים עולם אטום וקנאי, ששום הוכחה נגדית אינה מסוגלת לחדור לתוכו.

מכאן שאם ערבי מכריז על נכונותו לשלום, זה רק מוכיח שכל הערבים שקרנים. (וגם להיפך: אם ישראלי מציע פשרה, זה רק מחזק בלב הפלסטינים את האמונה שאין גבול לתחבולות האויב הציוני, הזומם לגרשם מאדמתם.)

ובעיקר: האמונה ש"אף פעם לא יהיה כאן שלום" היא נוחה מאוד-מאוד.

אם אין סיכוי לשלום, אין טעם לחשוב עליו, ובוודאי אין טעם לעשות משהו למענו. או להשחית מלים על השטות הזאת. ואכן, המילה "שלום" יצאה מהאופנה. אין מזכירים אותה עוד בחברה פוליטית הגונה. לכל היותר מדברים על "סוף הכיבוש" או "הסדר קבע", שגם הוא, כמובן, לגמרי בלתי-אפשרי.

אם אין סיכוי לשלום, אפשר לשכוח מכל העניין. ממילא לא נעים לחשוב על הפלסטינים ועל מה שקורה "בשטחים". אז בואו נקדיש את תשומת-לבנו (המצומצמת בלאו הכי) לעניינים חשובים באמת, כמו המלחמה בין ברק וגבי אשכנזי, הפרשות של אולמרט, הקטל בכבישים וירידת מפלס הכינרת.

ובעצם, אם אין סיכוי לשלום, למה לא לבנות התנחלויות? למה לא לייהד את ירושלים המזרחית? למה לא לשכוח מהפלסטינים?

ואם אין סיכוי לשלום, מה מטיפים לנו כל הצדקנים בעולם? מה אובמה מטריד אותנו? מה מנדנד לנו האו"ם-שמום? אם הערבים רוצים לשחוט אותנו, הרי ברור שאנחנו צריכים להתגונן, וכל מי שרוצה שנעשה שלום איתם הוא אנטישמי!

האמרה העברית "קול המון כקול שדי" שאולה מהאמרה הלטינית vox populi, vox dei ("קול המון-העם - קול אלוהים"), שבה השתמש לראשונה כומר אנגלו-סאכסי לפני כמעט 1400 שנה במכתב לקיסר קארולוס הגדול, ודווקא לשלילה: אין להטות אוזן לאלה הנוהגים לומר 'קול המון-העם – קול אלוהים', מאחר שרגשות ההמון גובלים תמיד בטירוף."

אינני מוכן לחתום על הצהרה אנטי-דמוקרטית שכזאת. אבל אין ספק שאם אנחנו רוצים להגיע לשלום, עלינו לסלק את אבן-הנגף הזאת מהדרך. עלינו לחשוף את הציבור לאמונה אחרת – האמונה שהשלום אפשרי, שהוא חיוני לעתיד ישראל, ושהוא תלוי בעיקר בנו.

לא נצליח ליצור אמונה כזאת בוויכוח שגרתי. אנוואר סאדאת לימד אותנו שהדבר ניתן, אבל רק באמצעות מעשים דרמטיים, המרעידים את אמות-הסיפים של עולמנו הרוחני.

לתשומת-ליבו של ברק אובמה.