האם יתקבל בגרמניה חוק שיתבע מכל תורכי המבקש להתאזרח במדינה להישבע אמונים ל"רפובליקה הפדרלית הגרמנית, מדינת-הלאום של העם הגרמני?" הרעיון נשמע מגוחך.

האם יחוקק הסנאט האמריקאי חוק שיטיל על מבקשי האזרחות להישבע אמונים ל"ארצות-הברית של אמריקה, מדינת-הלאום של העם ה...." איזה עם, בעצם? "העם האמריקאי"? "העם האנגלו-סאכסי?"? "העם הנוצרי"? רעיון אבסורדי.

אבל הכנסת עומדת לחוקק חוק שיתבע מכל לא-יהודי המבקש להתאזרח להישבע אמנים ל"מדינת-ישראל, מדינת-הלאום של העם היהודי". משום-מה זה לא נראה למחוקקים הנאורים שלנו כדבר מגוחך.

וכבר מרחפת באוויר הצעת-חוק שתתבע גם מכל אזרחיה של המדינה, ואולי רק מהאזרחים הלא-יהודיים, להישבע אמונים לאותה מדינת-לאום של העם היהודי.

בנימין נתניהו מציע להאריך את הקפאת הבנייה בהתנחלויות בחודשיים-שלושה, אם ההנהגה הפלסטינית תכיר במדינת-ישראל כבמדינת-הלאום של וכו' וכו'.

ואפשר לשאול: מה מקורה של האובססיה הזאת, הדורשת מקרובים ורחוקים, זרים ולא-זרים, להכריז שישראל היא "מדינת-הלאום של העם היהודי"?

מדינת-ישראל קיימת כבר 62 וחצי שנים. היא מעצמה צבאית אזורית, אחת המדינות הגרעיניות, בעלת כלכלה שיציבותה מעוררת קנאה בעולם השקוע במשבר, יש בה חיים תרבותיים, מדעיים וחברתיים תוססים. אז מה הצורך הכפייתי הזה באישור קיומה, קל וחומר בהגדרתה האידיאולוגית?

מדוע מכריזים בתרועת-ניצחון על כל אמן סוג ב' המואיל בטובו להופיע בארץ?

מה יש כאן? מקרה של חוסר-ביטחון עצמי משווע? צורך כפייתי באישור וכבוד של כל העולם? הפרעה נפשית קולקטיבית? עניין לחוקרים של פסיכולוגיה פוליטית, ואולי אף של פסיכיאטריה פוליטית?

אינני יכול שלא להשוות צורך פתטי זה למצב-הרוח שלנו בימי נעוריי.

באמצע שנות ה-40 מנה היישוב העברי כ-600 אלף נפש. אך הביטחון העצמי שלנו היה מתאים לאומה של 60 מיליון.

לא הייתה לנו מדינה. לחמנו עדיין בשלטון זר. אבל שורה שלמה של חוגים רעיוניים רקמו תוכניות גרנדיוזיות. "הכנענים" דיברו של "ארץ-עבר" מהים עד נהר הפרת. חוגים לאומניים דיברו על "מלכות ישראל" מהנילוס עד הפרת. "קבוצת במאבק" (שאליה השתייכתי) דיברה ב-1946 על איחוד המרחב השמי, שיכלול את ארץ-ישראל, כל הארצות הערביות, ואולי גם תורכיה, איראן ואתיופיה. מהנדס-מים מקומי פירסם תוכנית לחלוקת המים של כל נהרות האזור – החידקל והפרת, האורונטס והליטאני, הירדן ואולי גם הנילוס – בצורה רציונאלית, לטובת כל העמים במרחב. איש לא חשב שתוכניות אלה ביטאון שיגעון של גדלות.

והנה גדלנו פי 12 ויותר, יש לנו מדינה שרוב עמי העולם יכולים רק לקנא בה, ואנחנו מתחננים שיכירו בנו. שהעם הפלסטיני, שעדיין אין לו מדינה, יכיר בהגדרה העצמית שלה. שכלה מרמאללה המבקשת להתחתן עם בן-דודה בחיפה תכיר ב"מדינת-הלאום של העם היהודי". לא מגוחך?

נו באמת, יגידו ציניקאים, למה אתה מתייחס לזה ברצינות? זה הרי רק טריק של בנימין נתניהו ו/או אביגדור ליברמן להשגת מטרות אישיות.

זה נכון, כמובן.

נתניהו משתמש בטריק הזה כדי לחבל במשא-ומתן לשלום שטרם החל. הוא רוצה למנוע משא-ומתן העלול, רחמנא ליצלן, להוביל לשלום – שלום שיכריח אותו לסלק את ההתנחלויות ולהחזיר את הגדה המערבית ורצועת-עזה, יחד עם מזרח ירושלים, לפלסטינים.

המשא-ומתן לשלום הוא אויב. את האויב הזה מוטב להרוג כשהוא עוד קטן, ומוטב עוד לפני שיצא לאוויר העולם. התביעה להכרה במדינה בלה-בלה-בלה היא מכשיר לביצוע הפלה.

אילו סבר נתניהו שניתן להשיג מטרה זו באמצעות הדרישה שהפלסטינים יכירו במדינת-ישראל כבמדינה צמחונית, הוא היה מציג אותה.

אז למה להתייחס לזה ברצינות ולהתווכח על זה?

אביגדור ליברמן מדבר אל בוחריו הפוטנציאליים, ובראשם מיליון וחצי עולים מברית-המועצות, שלא הספיקו עדיין להתערות בארץ. הם התחנכו על ברכי פולחן-הכוח הטוטליטרי, הטרור הפנימי והשחצנות הסופר-מעצמתית של מולדתם הקודמת, לפני שקרסה. רעיונותיו הפוליטיים – הצהרות-נאמנות אידיאולוגיות, העברת אוכלוסיות וחבלי-ארץ, ובעתיד גם מחנות-גולאג לאויבי המשטר – לקוחים מעולמו הרוחני של הדיקטאטור הגרוזיני.

בשביל ליברמן, כל הסיפור הזה של שבועת-האמונים לסובייט היהודי אינו אלא אמצעי להשתלטות על הימין הישראלי, ומשם להשתלטות על המדינה כולה. בשביל זה הוא מוכן להכריז מלחמה על 20% מאזרחי ישראל – כל ישראלי חמישי – דבר חסר-תקדים בעולם הדמוקרטי.

כל-כך שקוף. אז למה להתייחס לזה ברצינות?

מסיבה פשוטה: גם נתניהו וגם ליברמן בטוחים שהדרישה הזאת תקפיץ את הפופולאריות שלהם בקרב הציבור הישראלי-היהודי. מדוע?

האם הציבור הזה אחוז חרדה פנימית עמוקה? האם הוא זקוק לכדור-הרגעה יומי בצורת הכרה במדינתו, מדינת הבלה-בלה-בלה?

אם ידרשו ממני להצהיר אמונים למדינת-ישראל כ"מדינת-הלאום של העם היהודי" אצטרך, עם כ הכבוד, לסרב. יתכן שעד אז יתקבל חוק המאפשר לשלול את אזרחותם של ישראלים המסרבים למלא חובה זו, ויורידו אותי לדרגת תושב-קבע בלי זכויות אזרחיות.

אסרב מפני שאינני רוצה לעשות שקר בנפשי.

קודם כל, אינני יודע מה זה "העם היהודי", שמדינת-הלאום שייכת לו. מי כלול בו? יהודי מברוקלין, אזרח מדינת-הלאום של העם האמריקאי, ששירת במארינס ובוחר בנשיא ארצות-הברית? ריצ'ארד גולדסטון, שופט לשעבר בדרום-אפריקה, שמנהיגי ישראל רואים בו שקרן ובוגד שונא-עצמו? ברנאד קושנר, שר-החוץ הצרפתי, שליברמן אמר לו השבוע לפתור את בעיית הבורקה בצרפת במקום לתחוב את האף (היהודי) שלו בעניינים שלנו?

ובמה תתבטא בעלותם של יהודים אלה על מדינת-ישראל? האם הם יוכלו לבחור בממשלתנו (אחרי שזכות זו תישלל ממילון וחצי האזרחים הערביים, שיאבדו את אזרחותם)? האם יקבעו את מדיניות ממשלתנו – כפי שעושים כיום כל מיני מיליארדרים יהודים, בעלי בתי-קזינו ובתי-זונות בארצות-הברית, השולטים בעיתונים ובתחנות-הטלוויזיה שלנו וקונים את הפוליטיקאים שלנו בסיטונות ובקמעונות?

שום חוק בישראל אינו קובע מה זה "העם היהודי". עדה דתית? קבוצה אתנית? גזע? כל אלה ביחד? האם שייכים אליו כל מי שדבק בדת היהודית? כל מי שאמו הייתה יהודיה? האם זה כולל את הנוצרים, שאחד מסביהם היה יהודי, ועל כן הם נהנים מהזכות האוטומטית לבוא לישראל ולהתאזרח בה? אם 100 אלף ערבים יתגיירו מחר, האם המדינה תהיה שייכת גם להם?

ומה הבלבול הזה בין "לאום" ו"עם"? האם "מדינת-לאום" שייכת ל"לאום" או ל"עם"? לפי איזו תיאוריה מדעית או דוקטרינה משפטית? האם "מדינת-הלאום" הגרמנית שייכת ל"עם הגרמני", הכולל – לפי אחת הגירסות - גם את האוסטרים והשווייצים הדוברים גרמנית?

יש כאן תסבוכת של תפיסות, מושגים ובילבולים סנמנטיים, תסבוכת שאין לה פיתרון.

שר-המשפטים לשעבר, יעקוב שמשון שפירא, ציוני אדוק למהדרין, סיפר לי פעם שבתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה יעץ לדויד בן-גוריון שלא לחוקק את חוק השבות – מפני שלעולם לא ימצא תשובה לשאלה "מיהו יהודי". על אחת כמה וכמה שלא תימצא תשובה לשאלה "מהי מדינת יהודית".

ובאמת, מהי? מדינה שיש בה רוב יהודי – דבר העשוי להשתנות בעתיד? מדינה ששפתה עברית וחגיה הרשמיים חגי-ישראל? מדינה השייכת ליהודי העולם כנ"ל? מדינה שכל אזרחיה יהיו יהודים, והם בלבד? מדינה של טרנספר וטיהור אתני? ואיך המלים "יהודית ודמוקרטית" מתיישבות זו עם זו?

בגלל כל השאלות האלה אין למדינת-ישראל חוקה. בהעדרה, כל התסבוכת תיפול לחיקו של בית-המשפט העליון (אחרי שיסולק ממנה השופט העליון הערבי, כמובן.)

השבוע השתתפתי בהפגנת הסופרים, האמנים ואנשי-הרוח בשדרות רוטשילד בתל-אביב, במקום שבו הכריז בן-גוריון ב-14 במאי 1948 על הקמת "מדינה יהודית – היא מדינת-ישראל."

למה "מדינה יהודית"? בן-גוריון לא התכוון לשום הצהרה אידיאולוגית. הוא פשוט ציטט את החלטת עצרת-האו"ם, שעליה הוא הסתמך. זו חילקה את הארץ בין "מדינה ערבית" ו"מדינה יהודית". מנסחי ההחלטה לא התכוונו למהות אידיאולוגית. הם פשוט קבעו באופן פרגמטי שיש בארץ שתי אוכלוסיות יריבות – היהודית והערבית – והארץ תחולק ביניהן.

ההפגנה הגיעה לשיאה כאשר מלכת הבמה הישראלית, חנה מרון, שאיבדה את רגלה בפיגוע שבוצע על-ידי עיצאם סרטאווי (לפני שהפך לפעיל-שלום ולידיד-בנפש) קראה את מגילת-העצמאות. היא הזכירה לנו שהמגילה כללה את ההתחייבות שמדינת-ישראל "תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

זאת הייתה באמת הפגנה עצובה.