מספרים על אותו איש שהכתיב לפרקליטו את הצוואה שלו. הוא חילק את רכושו בצורה נדיבה, דאג להעניק לכל בן-משפחה את המגיע לו, תיגמל את ידידיו ולא שכח גם את המשרתים.

בסוף ביקש להוסיף עוד סעיף קטן: "במקרה של מותי, צוואה זו בטלה ומבוטלת."

חוששני שסעיף כזה יתווסף גם להסכם-המסגרת שבנימין נתניהו מבטיח לחתום עליו תוך שנה, אחרי משא-ומתן כן ופורה עם הרשות הפלסטינית, בתיווך הילארי קלינטון, לתפארת הנשיא ברק אובמה.

בתום 12 החודשים יוסכם על מסגרת מושלמת. כל "נושאי הליבה" יוסדרו – הקמת המדינה הפלסטינית, גבולות המבוססים על הקו הירוק, חלוקת ירושלים לשתי בירות, סידורי הביטחון, ההתנחלויות, הפליטים, חלוקת המים. הכול.

ואז, ערב טכס-החתימה המרשים על מדשאת הבית הלבן, יבקש נתניהו להוסיף סעיף קטן: "עם פתיחת המשא-ומתן על הסכם-הקבע, הסכם זה יהיה בטל ומבוטל."

הסכם מסגרת איננו חוזה-שלום. הוא ההפך מהסכם שלום.

הסכם-שלום הוא הסכם סופי. יש בו פירוט של כל הפשרות שהושגו במשא-ומתן מייגע. אף אחד משני הצדדים לא יהיה לגמרי מאושר ממנו, אך כל אחד משני הצדדים יידע שהוא השיג הרבה ויכול לחיות עימו.

אחרי החתימה יגיע תור הביצוע. מכיוון שכל הפרטים נקבעו בהסכם, לא תהיינה עוד מחלוקות אלא על פרטים זניחים. אלה ייושבו בפסיקת הבורר האמריקאי.

הסכם-מסגרת הוא ההיפך מזה. הוא משאיר את כל הפרטים פתוחים. כל סעיף בהסכם-המסגרת נתון לפחות לתריסר פירושים שונים, מכיוון שבמשא-ומתן עליו יוסכם על פשרות שיטייחו את חילוקי-הדעות המהותיים.

אפשר לומר: המשא-והמתן על הסכם-המסגרת אינו אלא הקדמה למשא-ומתן האמיתי, מעין פרוזדור בדרך לטרקלין.

אם יושג הסכם-המסגרת תוך שנה - אשרי המאמין! – יכול המשא-ומתן האמיתי על ההסכם הסופי להימשך חמש שנים, עשר שנים, מאה שנה, מאתיים שנה. שאלו את יצחק שמיר.

מניין לי? בסרט הזה כבר היינו.

"הצהרת העקרונות" של אוסלו, שנחתמה לפני 17 שנה פחות יומיים, הייתה הסכם-מסגרת.

בצדק נאמר עליה בשעתו שהיא הסכם היסטורי. הטכס המרשים על מדשאת הבית הלבן היה בהחלט מוצדק. חשיבותו נבעה מההתרחשות שאירעה שלושה ימים לפני כן, ב-10 בספטמבר (שהיה גם יום-הולדתי), כאשר מנהיג תנועת-השחרור הפלסטינית הכיר רשמית במדינת-ישראל, וראש ממשלת-ישראל הכיר רשמית בקיום העם הפלסטיני ובתנועת-השחרור שלו.

(כאן המקום להעיר שהסכם-אוסלו נרקם מאחורי גבם של האמריקאים, כשם שיוזמת סאדאת ב-1977 נרקמה מאחורי גבם של האמריקאים. בשני המקרים נעשתה ההיסטוריה בלי השתתפות האמריקאים ותוך חשש מפניהם. אנואר סאדאת החליט על נסיעתו חסרת-התקדים לירושלים מבלי שהשגריר האמריקאי בקהיר ידע על כך דבר, והנושאים-ונותנים באוסלו הקפידו מאוד לשמור על פעילותם בסודי-סודות. המעורבות האמריקאית באה רק בשלב מאוחר, אחרי שכבר נקבעו העובדות.)

מה קרה אחרי ששני הצדדים חתמו על המסגרת של אוסלו, לקול תרועות החצוצרות?

התחיל משא-ומתן.

משא-ומתן על כל פרט. ומחלוקת על כל פרט.

לדוגמה: בהסכם נאמר שייפתחו ארבעה "מעברים בטוחים" בין רצועת-עזה והגדה המערבית. ישראל מילאה את המוסכם כך: לאורך המעברים המתוכננים הוקמו תמרורי-דרכים מאירי-עיניים, שהכריזו בשלוש שפות: "עזה". פה ושם אפשר עדיין לראות שלטים מחלידים כאלה.

והמעברים? אלה לא נפתחו מעולם.

דוגמה אחרת: במשא-ומתן מייגע חולקה הגדה המערבית לשלושה חלקים – איי, בי ו-סי. (מאז פתח יוליוס קיסר את ספרו על כיבוש צרפת במשפט "גאליה מתחלקת לשלושה חלקים", אוהבים המדינאים לחלק כל שטח לשלושה.)

שטח A נמסר לרשות הפלסטינית, שקמה על-פי ההסכם, וצה"ל פולש לתוכו רק מפעם לפעם. שטח B נתון להלכה בידי הרשות הפלסטינית, אך למעשה שולטת בו ישראל. שטח C, הגדול מכולם, נשאר ברשות ישראל, ושם מתנהגת ממשלת-ישראל כבתוך שלה, מפקיעה אדמות, מקימה התנחלויות, מקימה חומות וגדרות וסוללת כבישים ליהודים בלבד.

ועוד נקבע שישראל תיסוג מהגדה בשלושה שלבים. שלב א' בוצע. שלב ב' כאילו בוצע. שלב ג', השלב העיקרי, לא בוצע מעולם.

היו נושאים שהניסיון לפרט אותם הסתיים בפארסה. למשל, לא הושג הסכם על תוארו של יאסר ערפאת – האם יהיה רק "יושב-ראש", כדרישת הישראלים, או "נשיא", כדרישת הפלסטינים. באין הסכם נקבע שהוא ייקרא בכל שלוש השפות "ראיס" – תואר ערבי שפירושו גם יושב-ראש וגם נשיא. בשבוע שעבר קרא בנימין נתניהו לאבו-מאזן "פרזידנט עבאס".

או הוויכוח הארוך על הדרכון הפלסטיני. ישראל דרשה שיהיה רק "תעודת מסע", הפלסטינים דרשו שיהיה "דרכון", כמו של מדינה אמיתית. הוסכם שבראש העמוד יהיה כתוב "תעודת מסע", ובתחתית "דרכון".

ישראל הסכימה שתקום "רשות פלסטינית", הפלסטינים דרשו שתיקרא "הרשות הלאומית הפלסטינית". ישראל לא הסכימה. כאשר הדפיסו הפלסטינים בכל זאת בולים שבהם הופיעה המילה "לאומית", היה צורך להשמיד את כולם ולהדפיס בולים חדשים.

לפי הסכם אוסלו, היה המשא-ומתן על נושאי הליבה – הגבולות, ירושלים, הפליטים, ההתנחלויות ועוד – צריך להיפתח ב-1994 ולהסתיים בהסכם-הקבע תוך חמש שנים.

המשא-ומתן לא הסתיים ב-1999, מפני שלא נפתח מעולם.

מדוע? פשוט מאוד: באין הסכם אמיתי, סופי ומחייב, הסכסוך נמשך בכל עוזו. ישראל הגבירה את בניית ההתנחלויות בקצב מסחרר, כדי ליצור "עובדות בשטח" לפני פתיחת המשא-ומתן. הפלסטינים פתחו בפיגועי-דמים, מתוך אמונה שזוהי הדרך היחידה לזרז את הישראלים בדרכם החוצה. "הישראלים מבינים רק את שפת הכוח!"

השטן, השוכן כידוע בפרטים, התנקם במי שדחו את מועד ההחלטה על הפרטים. כל פרט הפך למוקש קטלני בדרך לשלום.

זה טבוע במהותו של הסכם-מסגרת: הוא מאפשר לשאת ולתת על כל נושא בכל פעם מחדש. נציגי ישראל ניצלו אפשרות זו בכל נושא: אותו ה"ויתור" הישראלי נמכר שוב ושוב, פעם במשא-ומתן על הסכם-העקרונות, אחר-כך במשא-ומתן על הסכמי-הביניים, ובפעם השלישית, או הרביעית, או החמישית, הוא יימכר במשא-ומתן על הסכם-הקבע. בכל פעם תמורת מחיר מופקע.

האם פירוש הדבר שהסכם-העקרונות הוא חסר כל התועלת?

לא הייתי אומר זאת. בדיפלומטיה יש חשיבות גם להצהרות שאינן מלוות במעשים מיידיים. הן צפות שוב ושוב. יש מלים שאי-אפשר לחזור מהן, גם כשהן רק מילים. אחרי שהשד יצא מן הבקבוק, אי-אפשר להחזירו לשם.

כשהכירה ממשלחת-ישראל בעם הפלסטיני, הושם קץ לטענה ששלטה בתעמולה הציונית במשך כמעט מאה שנים: שעם פלסטיני לא היה ולא נברא. "אין דבר כזה," קבעה גולדה הבלתי-נשכחת (וחבל).

כאשר הכירו הפלסטינים בקיומה של מדינת ישראל, הם חוללו מהפכה בלתי-חוזרת בגישת העולם הערבי עד אז.

כאשר מנהיג הימין הישראלי מכיר קבל עם ועולם ב"שתי מדינות לשני עמים", הוא קובע עמדה שאין ממנה חזור. גם כשהוא אומר את הדברים מן השפה ולחוץ, כטכסיס של הרגע, יש למלים חיים משלהן. הן הפכו לעובדה מדינית: מכאן והלאה לא תוכל שום ממשלה ישראלית לחזור מהן.

לכן צודקים ראשי הימין הקיצוני, המאשימים באחרונה את נתניהו בכך שהפך למוציא-לפועל, רחמנא ליצלן, של "תוכנית אורי אבנרי". הם לא ביקשו לחלוק לי מחמאה, אלא לגנות את נתניהו. כמו להאשים את האפיפיור שהוא פועל בשרות האייתוללות.

אילו היה נתניהו נאלץ לחתום בסופו של דבר על הסכם-מסגרת או "הסכם-מדף" שבו ייאמר שתקום מדינה פלסטינית בגבולות ה-6 ביוני ובירתה ירושלים המזרחית, תוך חילופי שטחים מוגבלים, זה היה מנחה כל מהלך דיפלומטי בעתיד. אבל אינני מאמין שיחתום, וגם אילו חתם – אין פירוש הדבר שיקיים.

לכן אני מתעקש על זה: אסור להסכים למהלך שנועד להשיג הצהרת-עקרונות או הסכם-מסגרת. יש לנהל - כאן ועכשיו! - משא-ומתן על חוזה-שלום מלא ושלם.

בהסכמי-מסגרת שוכן השטן. אלוהים (אם יש כזה ואם אין) שוכן בחוזה-שלום.