הוועדה קמה בחטא. הממנים לא היו מעוניינים בחשיפת האמת, אלא רק בתרגיל שיאפשר להם לצאת ידי חובה מול דעת-הקהל העולמית ולהימנע ממינוי ועדת-חקירה ממלכתית. לוועדה ניתן מנדט כמעט אפסי – לבדוק אם הפעולה נגד המשט תאמה את החוק הבינלאומי. תחילה גם לא ניתנה לה הסמכות לחייב עדים להעיד.

בקיצור: ועדה חסרת-כנפיים, ידית של מטאטא בלי המברשת.

קיוויתי שחברי הוועדה לא יסכימו לצעוד לפי המנגינה שהממשלה מנגנת. עכשיו עוד מוקדם להגיד אם יעמדו במבחן זה. אבל כבר ניתן להגיד: הם פרצו את האזיקים שבהם נכבלו.

אחרי שהופיעו לפניה השבוע שלושת העדים המרכזיים - בנימין נתניהו, אהוד ברק וגבי אשכנזי – אפשר כבר להסיק את המסקנה הראשונה: הוועדה מתעלמת מגבולות המנדט שנכפה עליה. כל המגבלות כאילו לא היו. היא לא עסקה כלל בנושא שהוטל עליה לחקור – החוק הבינלאומי – אלא בכל השאר.

זה לא היה קשה, מפני שגם שלושת העדים התעלמו מהמנדט שהם עצמם קבעו. כל אחד מהם היה כל-כך להוט להוכיח את צדקתו וחכמתו, עד כי התעלם מהנושא הרשמי של החקירה.

כך נוצרה עובדה: הוועדה אינה כפופה עוד למנדט שניתן לה, אלא עוסקת בחקירת כל ההיבטים של המבצע הכושל. אך המנדט עלול לצוף מחדש בעת ניסוח המסקנות.

מעניינת הצורה שבה התקבלו שלוש העדויות על-ידי התקשורת.

כמעט כל התקשורת התנפלה על שני העדים הראשונים, והעלתה על נס את העד השלישי.

נתניהו נראה זחוח, גילגל את כל האחריות על ברק ואפילו לא שלט בחומר. הוא היה בכלל בחו"ל, אז מה רוצים ממנו, שהרי בהעדרו ניהל ברק לבדו את העניינים.

כשהתקשורת התנפלה עליו בשצף קצף, מיהר נתניהו לאלתר מסיבת-עיתונאים דחופה והודיע, בג'סטה גרנדיוזית, שהוא מקבל על עצמו את כל האחריות.

ברק היה שקדן יותר. הוא דיבר בלי סוף, הטביע את הוועדה בים של פרטים ולקח גם הוא על עצמו את כל האחריות, אבל גילגל אותה מיד למטה, לדרג הצבאי. הממשלה, אמר, החליטה רק מה המשימה, הצבא אחראי לדרכי הביצוע. גם הוא זכה לקיתון של צוננים בתקשורת.

הרמטכ"ל הצביע על הליקויים בביצוע המשימה שנעשו על-ידי הדרגים הצבאיים הנמוכים יותר, אנשי חיל-הים והמודיעין, אך קיבל על עצמו ברוחב-לב מרשים גם את האחריות עליהם.

עדותו הייתה מלאכת מחשבת. במפתיע התגלה שהוא מתוחכם הרבה יותר משני הפוליטיקאים המשופשפים. בעוד שהם נראו כצלופחים חלקלקים, שכל דאגתם לעצמם, הופיע הוא כדוב חביב ומגושם, חסר-תחכום, חייל פשוט, ישר, מקרין תום-לב, האומר את האמת מפני שאינו יודע אחרת.

אשכנזי הוא הרבה יותר חכם מכפי שהוא נראה. יתכן אמנם שהעדות הזאת הוכנה על-ידי יועציו – אך חוכמתו של מנהיג מתגלה גם ביכולתו לבחור ביועצים חכמים.

שוב הוכח עד כמה נשלטת התקשורת – והמדינה כולה - על-ידי הצבא. אותם הדברים שהתקבלו בלעג כאשר יצאו מפי נתניהו וברק, נשמעו בחרדת-קודש כאשר יצאו מפי הרמטכ"ל. עדת מעריצים הפליגה בשבחו בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים. איזה אדם הגון! איזה חייל ישר! איזה מפקד שקול ואחראי! קשה היה להבחין בין דוברי צה"ל לובשי-מדים ובין הכתבים הצבאיים בבגדים אזרחיים.

התמונה הכללית שהתגלתה בעקבות שלוש העדויות הראשיות היא די ברורה. לא הייתה שום הכנה רצינית לבוא המשט, אף שידעו עליו חודשים רבים מראש. הכול היה חפיפי, חלטורה ברוח האלתור הישראלי המפורסם, "סמוך עלי", "יהיה בסדר".

בספינות הקודמות היו פעילי-שלום בלתי-אלימים, והכול הניחו שזה יהיה כך גם הלאה. איש לא שם לב לכך שהפעילים התורכיים חדורים באידיאולוגיה אחרת. למי אכפת מה חושבים להם תורכים. המוסד המפואר אף לא טרח להחדיר סוכן אל בין מאות הפעילים והפעילות באוניה.

המבצע תוכנן בקלות-דעת, ללא מידע מספיק, ללא בדיקה מספקת של החלופות, וללא שקילת תרחישים חמורים אפשריים. החיילים הוכנסו למצב בלתי-אפשרי. והרי לא היה צורך להיות נביא כדי לדעת מראש שפעילים תורכיים, בעלי אמונה דתית חזקה, יתנגדו בכוח לפלישת חיילים ישראליים לאונייה תורכית בלב ים. איזו הפתעה!

מה המסקנה? הרמטכ"ל גילה אותה בגילוי-לב: בפעם הבאה ישתמש צה"ל בצלפים ויהרוג מרחוק את מי שיימצא על הסיפון (או – בלשון הפרשנים הצבאיים - "התוקפים") בשעה שחיילינו ישתלשלו אליו.

מאחר שנתניהו וברק הטילו את כל האחריות על הצבא, ואשכנזי הודה בכישלונות התכנון והביצוע, מתעוררת מחדש שאלה מעשית: איך יכולה ועדת-טירקל לעשות עבודה רצינית כשאסור לה להזמין את הקצינים להעיד?

כדי להקדים תרופה למכה, זרק לה הרמטכ"ל שני פירורים: הפצ"ר והאלוף (מיל') גיורא איילנד יוכלו להופיע. אבל זה רחוק מלהספיק. כדי למלא את תפקידה חייבת הוועדה לשמוע עדות מפי מפקד חיל-הים ואנשיו. בעקבות העתירה של "גוש שלום" כבר רמז בית-המשפט העליון שאם טירקל ידרוש להזמין אותם, בית-המשפט יכפה זאת על הממשלה.

אף אחד משלושת העדים לא נגע כלל בשאלה המרכזית: עצם קיום המצור על עזה.

בדיון המכריע ב"שביעיה" היה לכולם מובן מאליו שהמצור דרוש, ושצריכים למנוע בכוח את שבירתו.

הצד החוקי של העניין עומד לעורר ויכוח גדול. נראה שהחוק הבינלאומי עמום, הן לגבי הטלת מצור והן לגבי הדרכים לקיומו. אין הוא מנוסח בכתב כראוי ואין הוא חד-משמעי. הוא ניתן לפירושים שונים. לא תהיה תשובה אחת, חד-משמעית ומוסכמת.

אבל השאלה האמיתית אינה משפטית, אלא מוסרית ופוליטית: לשם מה הוטל המצור?

כל העדים שהופיעו לפני הוועדה עד כה חזרו על הטיעון המוסכם: אנחנו במצב מלחמה עם רצועת-עזה (ולא חשוב מה מעמדה המשפטי) , המצור נועד למנוע הכנסת אמצעי-לחימה אליה. לכן זה מוצדק וחוקי ומוסרי.

אבל זהו שקר גמור.

פשוט מאוד לקיים פיקוח על הייבוא לעזה בדרך הים. במקרים כאלה מקובל לעצור אוניות בלב ים, לבדוק את המטען, להחרים אמצעי-לחימה (אם נמצאים כאלה) ולהניח להן להמשיך בדרכן. אפשר גם לבצע את בדיקת המטען בנמלי-היציאה.

דרכים אלה לא ננקטו, מפני שכל עניין האמל"ח אינו אלא תירוץ. המצור בא דווקא למנוע ייבוא של סחורות לא-מלחמתיות, אותן הסחורות שהכנסתן לעזה נמנעה גם בדרך היבשה: סוגים רבים של אוכל ותרופות, חומרי-גלם לתעשייה, חומרי-בנייה, חלקי-חילוף ושלל סחורות אחרות, ממחברות לתלמידים ועד לאמצעים לזיקוק מים.

המעט שאיפשר קיום הגיע מהמנהרות, והמחירים האמירו לשחקים, מעבר ליכולתם של רוב התושבים.

הכוונה הייתה מלכתחילה למנוע אפשרות של חיים נורמאליים ברצועה, כדי להביא את האוכלוסייה לידי ייאוש, מתוך תקווה שאז זו תקום ותפיל את ממשלת החמאס. כוונה זו נתמכה על-ידי ממשלת ארצות-הברית וגרורותיה בעולם הערבי. יש הטוענים שזה כולל גם את הרשות הפלסטינית ברמאללה.

נתניהו טען בעדותו ש"לא היה ברצועה משבר הומניטארי." זה תלוי בפירוש המושג.

נכון, האנשים לא מתו ברחוב מרעב וממחלות. זה לא היה גטו ורשה. אבל הייתה תופעה נרחבת של תת-תזונה בקרב ילדים, מצוקה ועוני. המצור גרם לאבטלה כללית, מכיוון שמנע כמעט כל אפשרות של ייצור תעשייתי וחקלאי. לא היה ייבוא של חומרי-גלם, לא היה ייצוא, לא היה די דלק. מוצרים מעזה לא יכלו להגיע לגדה המערבית, לישראל ולאירופה. כל זה קיים גם היום, אחרי שהמשט הצליח חלקית במשימתו והכריח את ממשלת-ישראל לאפשר את כניסתן של סחורות רבות שהיו עד כה אסורות.

סגירת נמל עזה תרמה למשבר ההומניטארי הזה. לפני 17 שנה כתב שמעון פרס: "לנמל עזה יש פוטנציאל צמיחה רב ביותר. הסחורות והמטענים שישונעו בו וייצאו משעריו לנמענים ישראלים, פלסטינים,ירדנים, סעודים ואף עיראקיים, ימחישו את המהפך הכלכלי הצפוי לאזור כולו." אולי צריך להזמין את פרס להעיד בוועדה.

המילה הקובעת בכל העדויות היא "אחריות". כל אחד מקבל על עצמו אחריות ומגלגל אותה הלאה – כמו כדורגלן המכדרר ומעביר את הכדור הלאה.

מה זה אחריות? פעם, כאשר מנהיג יפאני היה מקבל על עצמו אחריות לכישלון, הוא תקע לעצמו סכין בבטן – מה שנקרא ביפאנית חארא-קירי (חיתוך בטן"). במערב אין מנהג ברברי כזה, אבל מנהיג האחראי לכישלון מתפטר.

לא בבית-ספרנו. בכל אופן, לא עכשיו. אצלנו, אדם ש"לוקח אחריות" זוכה להתפעלות. איזה אומץ! איזו אצילות-נפש! הוא לוקח אחריות!

ובזה נגמר העניין.