ברגע זה מתקיימות בירושלים שתי שביתות-שבת, במרחק של שני קילומטרים זו מזו. בצד המערבי של העיר שובתת משפחת-שליט באוהל-מחאה מול מעון ראש-הממשלה. בצד המזרחי של העיר שובתים שלושה חברי הפרלמנט הפלסטיני במשרד הצלב האדום הבינלאומי.

המילה המקשרת את שתי השביתות היא: חמאס.

משפחת-שליט תובעת שחרור בנה, גלעד, אחרי ארבע שנים בשבי. לשם כך צעדה ברגל, תחת השמש הקופחת, לאורך 200 ק"מ מביתה בגליל עד ירושלים, ועשרות אלפים ליוו אותה בדרכה. זוהי תנועה עממית שאין לה כמעט תקדים בארץ: בין הצועדים היו אנשי שמאל וימין וסתם אזרחים שגורל הצעיר השבוי איחד אותם ונוגע לליבם. הדרישה השלטת הייתה שראש-הממשלה, בנימין נתניהו, יסכים לחילופי-שבויים עם חמאס.

שלושת חברי הפרלמנט הפלסטיני מוחים על ההחלטה לגרשם מהעיר, שבה חיו אבותיהם מאות – ואולי אלפי - שנים. חטאם הוא שנבחרו מטעם חמאס לפרלמנט הפלסטיני, בבחירות דמוקרטיות שהגינותן אושרה על-ידי הנשיא-לשעבר ג'ימי קארטר וצוותו.

ירושלים המזרחית סופחה אמנם רשמית לישראל, אך לפי הסכמי אוסלו זכאים תושביה להשתתף בבחירות ל"מועצה המחוקקת" הפלסטינית. בבחירות אלה ניצח חמאס.

ארבעת חברי-הפרלמנט שנבחרו מטעם חמאס בירושלים נאסרו מיד אחרי נפילת גלעד שליט בשבי, כדי לשמש "קלפי מיקוח" – דבר פסול כשלעצמו. הם נדונו לארבע שנות מאסר על-ידי בית-דין צבאי. (וכבר נאמר ש"בית-דין צבאי דומה לבית-משפט כמו שמארש צבאי דומה למוסיקה.") לפני כמה שבועות שוחררו בתום תקופת-המאסר שנגזרה להם, אך מיד לאחר מכן נמסר להם שמעמדם כתושבי ירושלים נשלל מהם, ועליהם לעזוב את העיר ולעבור לגדה המערבית או לעזה תוך 40 יום.

הארבעה סירבו, כמובן. המפורסם שבהם, מוחמד אבו-טר (יש הקוראים לו בטעות אבו-טיר), נאסר ויושב שוב בכלא. שלושת האחרים נמנעו ממאסר על-ידי כך שהתיישבו בבניין הצלב האדום הבינלאומי, בלב שכונת שייח'-ג'ראח. הבניין אמנם אינו נהנה ממעמד אקס-טריטוריאלי, אך פלישת המשטרה לתוכו עלולה לעורר גל של מחאה בינלאומית, ועל כן נמנעה עד כה.

החלטתי לבקר בשני אתרי-המחאה, כדי להביע את הזדהותי עם מטרות שניהם.

קודם כל ביקרתי את חברי-הפרלמנט בבניין הצלב האדום. זאת לא הייתה פגישתנו הראשונה: לפני ארבע שנים ביקרתי אצל מוחמד אבו-טר בביתו בשכונת צור-באהר. היה שם גם אחמד עטוון, אחד מהשלושה (שני האחרים הם מוחמד טוטח וחאלד אבו-ערפה).

גם אז באתי עם משלחת של "גוש שלום". השיחה הייתה ידידותית, אך בעלת אופי פוליטי מובהק. מטרתנו הייתה לבחון את הדרך להידברות בין מדינת-ישראל וחמאס, כחלק מן המאמץ הכללי להשגת שלום ישראלי-פלסטיני.

אבו-טר, אדם ידידותי מטבעו, הוא אישיות ידועה בישראל. כל אחד מזהה אותו בקלות בגלל זקנו הצבוע בצבע אדום לוהט. הוא הלך בדרכו של הנביא מוחמד, שצבע את זקנו בחינה. היה לנו הרושם הברור שאפשר לדבר עם חמאס, ושעמדותיו הן הרבה פחות נוקשות מכפי שנראה.

מיד לאחר מכן נאסרו כל הארבעה. בזמן "משפטם" אנחנו הפגנו מול המחנה הצבאי, שבו נערך.

בביקורינו השבוע אצל שלושת המועמדים לגירוש, אמרתי את המובן מאליו: שאין שום זכות לגרש אדם מביתו ומעירו, ובפרט לא בשל עמדותיו הפוליטיות. ירושלים המזרחית היא שטח כבוש, והחוק הבינלאומי אוסר בפירוש על גירוש בני-אדם משטחים כבושים.

לא יכולתי שלא לזכור את דבריו של מרטין נימלר הגרמני, מי שהיה מפקד צוללת במלחמת-העולם הראשונה, הפך פציפיסט וכומר ונכלא על-ידי הנאצים במחנה-ריכוז. "כאשר לקחו הנאצים את היהודים, שתקתי. הרי לא הייתי יהודי. כאשר הם לקחו את הקומוניסטים, שתקתי. הרי לא הייתי קומוניסט. כאשר לקחו את הסוציאל-דמוקרטים, שתקתי, הרי לא הייתי סוציאל-דמוקרט. כאשר באו לקחת אותי, לא היה עוד מי שימחה."

"עכשיו," אמרתי, "הם מגרשים את אנשי-החמאס. אחר-כך יגרשו את אנשי הפת"ח. אחר-כך יגרשו את כל הערבים במזרח-ירושלים. אחר-כך ישללו את האזרחות שלנו, אנשי-השלום הישראליים, ויגרשו גם אותנו. לכן עלינו ללחום היום. זו צריכה להיות מלחמה משותפת לכולנו – ישראלים ופלסטינים, אנשי פת"ח וחמאס ושוחרי-השלום הישראלים."

הניסיון לגרש את אנשי החמאס מירושלים המזרחית הוא, כמובן, חלק מהמערכה המאסיבית "לייהד" את מזרח-העיר באלף ואחת שיטות. בראש המערכה עומד ראש-העירייה, ניר ברקת, המתעטף בדגל של "אהבת ירושלים".

אהבת ירושלים דומה לאהבת ילדים. הרי כולם אוהבים ילדים – אבל לא תמיד באותו אופן.

אבא אוהב את ילדיו. מורה אוהב את התלמידים. פדופיל אוהב את נושאי תשוקתו. קניבאל אוהב אותם צלויים. כולם אוהבים ילדים, אבל יש הבדל.

אני אוהב את ירושלים. ניר ברקת אוהב את ירושלים. אבל האהבה שלנו שונה.

אני תל-אביבי. היא ביתי. אבל את ירושלים אהבתי. אהבתי - בלשון עבר.

במשך עשר השנים שהייתי חבר-כנסת, חייתי בירושלים שלושה ימים בכול שבוע – גם לפני מלחמת ששת-הימים וגם אחריה.

בכל פעם שהייתי מגיע לירושלים, נשמתי לרווחה. אהבתי את העיר כמעט באופן גופני – את בנייני-האבן שלה, את ההרים סביב לה, את האוויר היבש שלה. ובכל שבוע, כשירדתי משער-הגיא, רטנתי על האוויר ההביל והמעיק של השפלה.

אחרי מלחמת ששת-הימים, אהבתי גדלה עוד יותר. העיר המזרחית הוסיפה לעיר את מה שהיה חסר לה – הניחוח המזרחי, המסגדים היפיפיים, החומה הנהדרת, שער שכם, השוק ההומה, בליל השפות, הטיפוסים, האנשים.

הכרתי אז אנשים מעניינים ומרתקים, ורכשתי ידידים חדשים – פייצל אל-חוסייני, סרי נוסייבה ורבים אחרים. במשך כמה שבועות היה נדמה שירושלים אכן התאחדה וחזרה לימי זוהרה.

ואז החל התהליך שהרס את הכול – את העיר, את המרקם האנושי שלה, את היופי הייחודי של רבגוניותה.

שבעת צעיפי האיחוד נשרו ממנה, בזה אחר זה, ונשארה מציאות מכוערת של כיבוש. הכיבוש של מזרח-העיר על-ידי מערב-העיר, סיפור של סיפוח, דיכוי, נישול, הזנחה וטיהור אתני זוחל.

האיש המסמל את המציאות הזאת יותר מכל אחר הוא ניר ברקת, האיש שאינו מחמיץ שום הזדמנות לחרחר ריב, להבעיר תבערה, להרוס ולגרש. הוא מזכיר לי פירומן המשליך גפרורים בוערים לתחנת-דלק.

איך הגיע איש כזה לתפקיד הזה? הירושלמים בחרו בו אך ורק משום שהוא חילוני. כל חילוני נראה להם טוב מחרדי. החרדים כובשים את העיר, באיטיות ובהתמדה, רחוב אחרי רחוב, שכונה אחרי שכונה. הציבור היהודי החילוני פוחד, בצדק פוחד, ומתוך פחד בחר בחילוני היחידי שנראה באופק – מבלי שעלה על דעתו שהוא הרבה יותר מסוכן לעתיד עירם מאשר החרדי האימתני ביותר.

משום-מה לא קם בעיר מועמד חילוני ליברלי, שוחר-שלום. נותרה רק הברירה בין חרדי תוקפני לבין לאומן קיצוני. הבוחרים (כולם יהודים, הערבים הרי לא בחרו) לא הבינו בעוד מועד שלאומן קיצוני יתחבר תמיד לחרד"לי קיצוני, מפני ששורשי שניהם מחוברים יחדו בפולחן של "עם נבחר" ושנאת-הזר.

האידיאולוגיה של ברקת דוחפת אותו קדימה, בלי עכבות ובלי בלמים, עד שיסיים להרוס את המרקם האנושי של העיר, את עושרה התרבותי ואת יופייה – ראה בנייני-המפלצת - ולא ישאיר בה אלא גוון חדגוני אחד, השחור היהודי-חרד"לי.

ברקת אינו הראשון, ואינו היחיד, שיצא לייהד את ירושלים המזרחית. לייהד – משמע למחוק את כל שאר הגוונים, להחריב את השכבות שהותירו אחריהם דורות של אוהבים, לחסל אלפיים שנות היסטוריה של עשייה תרבותית.

קדם לו טדי קולק. אבל קולק היה גאון. הוא מחק מעל פני האדמה את שכונת-המוגרבים, הפקיע אדמות ובנה שכונות יהודיות בקצב מטורף, וכל אותו זמן אסף פרסי-שלום ברחבי העולם, ואלמלא נפטר היה זוכה גם בפרס-נובל לשלום. בהשוואה אליו, ברקת הוא איש פרימיטיבי, שקוף, נושא לשנאה בינלאומית. שייח' ג'ראח, סילוואן, רמת-שלמה, פסגת-זאב – שמות אלה הפכו שם-דבר בעולם כולו.

המיתוס של "ירושלים שחוברה לה יחדיו" מתגלה מדי יום במערומיו. העיר לא חוברה לה יחדיו. שני חלקי העיר מאוחדים כמו שאריה מאוחד עם הכבש שבלע. ברקת הוא ראש העיר המערבית, והמושל הצבאי של ירושלים המזרחית. הוא ושותפו למלאכת הקודש, אלי ישי, עושים את הכול כדי לדחוק את האוכלוסייה הלא-יהודית החוצה.

אלא שזה לא יצלח בידם. קורה לברקת ושות' עם הערבים מה שקרה לפרעה עם בני-ישראל: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ." המאזן הדמוגראפי של ירושלים לא השתנה כמעט, למרות כול ההריסה והבנייה – ואם בכלל, השתנה לטובת הערבים דווקא.

לחברי הפרלמנט הפלסטיני אמרתי שבסופו של דבר, מה שיתגשם הוא חזון שתי המדינות, מפני שהאלטרנטיבה היחידה היא מדינת-אפרטהייד, שבה יהיו הערבים רוב מדוכא והיהודים מיעוט מדכא – עד שהכול יקרוס. שתי מדינות פירושו – שתי בירות בירושלים, הפלסטינית במזרח והישראלית במערב. אני מקווה שנסכים כולנו להשאיר את ירושלים שלמה במישור העירוני, עם עירייה משותפת, שתשמור על המרקם העשיר והמיוחד-במינו של תושביה.

על אפם ועל חמתם של בנימין נתניהו, ניר ברקת ועמיתיהם, מהרסי ירושלים ומחריביה.

(גרסה מקוצרת של מאמר זה הופיעה במקומון "זמן ירושלים" של "מעריב")