השבוע הצלחנו.

מיד עם מינוי ועדת-טירקל לבדיקת אירוע המשט, עתר "גוש שלום" לבג"ץ נגד המינוי. תבענו הקמת ועדת-חקירה ממלכתית. הדיון נקבע ליום הרביעי האחרון. אך ביום השלישי התקשרו מפרקליטות המדינה לגבי לסקי, עורכת-הדין שלנו, והודיעו לה על שינוי: ראש-הממשלה החליט להרחיב בהרבה את סמכויות הוועדה, והממשלה עומדת לאשר את השינוי. לפיכך ביקשה הפרקליטות לדחות את שמיעת עתירתנו בעשרה ימים.

אף עיתון ישראלי אחד לא פירסם מילה על העתירה – דבר שכלל לא היה עולה על הדעת אילו הייתה זאת עתירה של תנועה ימנית. אך אחרי המפנה לא יכלו להתעלם ממנה: כמעט כל העיתונים ציינו שהעתירה שלנו מילאה תפקיד חשוב בהחלטת נתניהו.

יעקוב טירקל וידידו, שר-המשפטים יעקוב נאמן, שמינה אותו, הגיעו למסקנה שלא יוכלו לעמוד בפני ביקורת בית-המשפט העליון. לכן דרש טירקל להרחיב את מספר חברי הוועדה וגם את סמכויותיה.

תחילה כלל לא הוענק לוועדה שום מעמד חוקי. נתניהו פשוט הטיל על שלושה אנשים לברר את חוקיות הפעולה הממשלתית על פי הדין הבינלאומי, ותו לא. עכשיו יוענק לה, כנראה, מעמד של "ועדת-חקירה ממשלתית" - אך בהחלט לא של "ועדת חקירה ממלכתית". ההבדל בין השתיים עצום.

"ועדת חקירה ממלכתית" היא מוסד ישראלי ייחודי. לשם כך נחקק חוק מיוחד, שניתן בהחלט להתגאות בו.

יש לחוק רקע היסטורי מעניין. בראשית שנות ה-60 סערה המדינה בגלל "פרשת לבון", שבמרכזה עמדה שורה של פעולות-טרור של רשת-ריגול ישראלית במצריים. הפעולה נכשלה, חברי הרשת נתפסו, שניים מהם נתלו, והתעוררה שאלה: מי נתן את ההוראה? שר-הביטחון פינחס לבון וראש אמ"ן בנימין ג'יבלי האשימו זה את זה. (לימים שאלתי על כך את יצחק רבין, והוא ענה: "כשיש לך עסק עם שני שקרנים פתולוגיים, לך תדע!")

דוד בן-גוריון דרש בלהט למנות "ועדת-חקירה משפטית", וזה הפך אצלו לעניין כמעט כפייתי. אך החוק לא הכיר אז ייצור כזה. הרוחות התלהטו, הממשלה נפלה, ופרקליט מפא"י, יעקוב שמשון שפירא, האשים את בן-גוריון בפאשיזם.

נראה שמצפונו של שפירא ייסר אותו, וכאשר הפך לשר-המשפטים עיבד הצעת-חוק להקמת "ועדות-חקירה ממלכתיות", שתהיינה דומות לבית-משפט. הוא הציע שוועדה כזאת תוכל לזמן עדים, לגבות מהם עדות בשבועה (עם העונשים הכרוכים בעדות-שקר), לחקור אותם חקירת שתי-וערב, לדרוש הצגת מסמכים ועוד. נאמר גם שהוועדה צריכה להזהיר מראש כל אדם העלול להינזק ממסקנות הוועדה, ושאדם כזה יהיה זכאי להגנת עורך-דין.

הייתי אז חבר-כנסת. למרות שתמכתי ברעיון החוק, הגשתי שתי הסתייגויות שנראו לי חשובות. החוק אמנם קבע שחברי הוועדה ימונו על-ידי נשיא בית-המשפט העליון, אך הממשלה היא המחליטה על הקמת ועדה וגם על הגדרת נושא החקירה. טענתי שזה פותח פתח למניפולציות פוליטיות, והצעתי שנמסור לבית-המשפט העליון גם את ההחלטה על הקמת ועדה וגם על הגדרת הנושא. ההסתייגויות שלי נדחו – והפרשה הנוכחית מראה עד כמה היו נכונות.

החוק מאפשר גם מינוי של ועדת-חקירה "ממשלתית", הנהנית ממעמד פחות חשוב. היא נבדלת מוועדה "ממלכתית" בנקודה חשובה אחת בלבד: לא נשיא בית-המשפט העליון ממנה את חבריה, אלא הממשלה עצמה.

זהו, כמובן, הבדל עצום. כל טירון פוליטי מבין שמי שממנה את חבריה של ועדת-חקירה משפיע מראש על מסקנותיה. אם יתמנה, לדוגמה, מתנחל מקריית-ארבע לוועדה על חוקיות ההתנחלויות, סביר להניח שמסקנותיה תהיינה שונות מאלה של ועדה שבראשה יעמוד חבר "שלום עכשיו".

זה כבר הוכח בעבר. אחרי טבח צברה ושתילה, סירב מנחם בגין למנות ועדת-חקירה ממלכתית. לחץ דעת-הקהל הכריח אותו, והוועדה שהתמנתה סילקה את אריאל שרון ממשרד-הביטחון. אהוד אולמרט זכר והפיק את הלקח, ואחרי מלחמת-לבנון השנייה סירב בעקשנות למנות ועדה "ממלכתית". הוא הקים ועדה "ממשלתית" ומינה את חבריה. היא איפשרה לו, כמובן, לצאת מהעניין בשלום.

מינוי ועדת-טירקל התקבל על-ידי דעת-הקהל הישראלית בציניות גלויה. אותה התקשורת, שבתחילה תמכה כמעט פה-אחד בהתקפה על המשט, התאחדה עכשיו בהתקפה על טירקל המסכן והוועדה שלו. התלוצצו על הגיל המופלג של חבריה, שאחד מהם יכול לנוע רק בעזרת סייען פיליפיני. הכול היו מאוחדים בדעה שוועדה זו לא נועדה לבירור העניין עצמו, אלא שהוקמה רק כדי לאפשר לנשיא ברק אובמה לסכל את הדרישה העולמית למינוי ועדת-חקירה בינלאומית.

הכול הסכימו שזוהי ועדה מגוחכת וחסרת-שיניים, שההרכב שלה עגום והנושא שנקבע לה שולי. נראה שהשופט טירקל עצמו התבייש. אחרי שכבר קיבל את התפקיד בתנאיו של נתניהו, איים השבוע להתפטר אם לא יורחבו סמכויותיו. נתניהו ויתר לו.

יעקב טירקל הוא אדם הגון, יליד-הארץ, בן להורים אוסטריים (טירקל הוא שם גרמני ופירושו "טורקי קטן" – שם אירוני ליו"ר ועדה האמורה לחקור את ההתקפה על אוניה טורקית.) החלטותיו בעבר מצביעות על אוריינטציה ימנית. כך קבע שאין קלון במעשיו הפליליים של איש הימין הקיצוני, משה פייגלין. הוא התנגד להרשעתו בהמרדה של הרב עידו אלבה, שקבע שמבחינה דתית מותר להרוג גויים. הוא החליט לזכות את בנימין זאב כהנא מאישום של הסתה. כשאהוד ברק היה ראש-ממשלה, טירקל החליט שאינו רשאי לנהל משא-ומתן לשלום ערב בחירות. ועוד ועוד.

החלטת נתניהו להרחיב את הסמכויות של הוועדה, כך שתוכל לזמן עדים, רחוקה מן הדרוש. היא אינה רשאית לחקור איך התקבלה ההחלטה להטיל מצור על עזה ועל-ידי מי, איך הוחלט לתקוף את המשט, איך תוכנן המבצע ואיך בוצע. לכן לא נוותר על עתירתנו לבג"ץ לפזר את הוועדה ולמנות במקומה ועדת-חקירה ממלכתית. והרי טירקל עצמו הצהיר, שבוע לפני מינויו, שדרושה ועדה ממלכתית!

הסיכויים? לא הכי טובים. בית-המשפט העליון יכול להתערב בעניין זה רק אם נוכיח שהחלטת הממשלה היא בלתי-סבירה באופן קיצוני. שכן בעבר מונו ועדות-חקירה ממלכתיות לעניינים הרבה פחות חשובים מפרשה זו, שעירערה את אמון הציבור הישראלי בצה"ל ובממשלה, הקימה את העולם כולו נגדנו ופגעה קשה ביחסינו עם תורכיה. אם זה איננו עניין בעל "עניין ציבורי" כדרישת החוק, אז מהו עניין ציבורי?

בדיחה יהודית מספרת על אישה שצלי-הבשר שלה נפל לאסלת השירותים. היא שאלה את הרב "הבשר כשר או לא כשר?" וזה פסק: "כשר אבל מסריח". בית-המשפט העליון עלול להשיב לנו ברוח זו.

טירקל וחבריו יכולים, כמובן, להפתיע את מי שמינה אותם ולהרחיב את נושא חקירתם על דעת עצמם. דברים כאלה כבר קרו. וכידוע, אם אלוהים רוצה, גם מטאטא יורה. אך הסיכויים קלושים.

יש לפרשה זו היבט החורג הרבה ממדיה של פרשת המשט. כדאי לתת עליו את הדעת.

רבים ממבקרי מדינת-ישראל, בייחוד בחו"ל, רואים אותה כגוש מונוליטי, חד-מימדי. בעיניהם, כל אזרחיה (היהודים) של המדינה צועדים בסך אחרי הממשלה הימנית, דוגלים באידיאולוגיה חשוכה, תומכים בכיבוש ובהתנחלות ומבצעים פשעי-מלחמה. זוהי, אגב, תמונת-ראי של מעריצי ישראל בעולם, הרואים גם הם את ישראל כגוף מונוליטי, חד-ממדי, שאזרחיו צועדים בגאווה אחרי מנהיגיהם האמיצים והנחושים - בנימין נתניהו, אהוד ברק ואביגדור ליברמן.

האמת רחוקה משתי הקריקטורות האלה. די בשהייה של כמה שבועות בארץ ומגע עם האוכלוסייה כדי שמבקר זר ייווכח שזוהי חברה הרבה-הרבה יותר מורכבת. (ואני מעז לומר שמי שלא ביקר במדינה, כלל אינו יכול להבין מה מתרחש כאן.)

כל החברות האנושיות הן מורכבות ורבות-פנים, והחברה הישראלית, בעלת עבר יחיד-במינו, עולה מבחינה זו על רובן. פרשת המשט – פרשה קטנה, יחסית, אך אופיינית מאוד – מראה זאת שוב.

הדרישה לחשיפת האמת על פרשה זו היא חלק מהקרב על הדמוקרטיה הישראלית, על מעמדו של בית-המשפט העליון, ולמעשה על עצם מהות המדינה.

יש הרואים את המאבק הזה כקרב בין שני מחנות גדולים: מכאן הימין הלאומני, הדתי, המיליטריסטי, האנטי-דמוקרטי, ומכאן השמאל הליברלי, הדמוקרטי, החילוני, שוחר-השלום.

מי שרואה בעיני רוחו תמונה כזאת, חושב על משהו כמו קרב ווטרלו, כששני צבאות גדולים מתנגשים בשדה-הקרב ואחד מהם גובר על יריבו. אבל המאבק על ישראל דומה יותר לקרב מימי הביניים, שבו ההתנגשות של שני הגושים הופכת למערבולת של אלפי דו-קרבות קטנים, אחד על אחד, ועלול להימשך זמן רב.

הקרב על ישראל מורכב אכן ממאות אלפי קרבות קטנים, המתנהלים באלף ואחת זירות שונות, ושבו מעורבים כל אזרחי ישראל – מי באופן פעיל ומי באופן סביל. שופטים ופרופסורים, קצינים ופוליטיקאים, בוחרים וחיילים, פעילים ועומדים-מהצד, עיתונאים ואלילי-נוער, קשי-יום וטייקונים, רבנים ואנטי-דתיים, פעילי-סביבה ופעילים חברתיים – כל אחד מאיתנו, במעשיו ובמחדליו היומיומיים, משתתף בקרב הזה על דמות המדינה.

המאבק נגד הכיבוש ונגד ההתנחלויות הוא חלק מהמלחמה הזאת. המלחמה עצמה היא על דמותה של החברה הישראלית, חברה שהיא עדיין בתהליך של התהוות. המלחמה הזאת רחוקה עדיין מהכרעה. כל מי שחושב שהסוף ידוע מראש, שזה "מוכרח" להתרחש כך ולא אחרת, טועה. תבוסה בקרב אחד, ואפילו בשורה של קרבות, לא תכריע, מפני שיהיו קרבות נוספים. בתהליך שבו מעורבים מיליוני בני-אדם – גברים ונשים, צעירים וקשישים, יהודים וערבים, מערבים ומזרחים, חרד"לים וחילונים, עשירים ועניים, ותיקים ועולים חדשים, כל המגוון העצום של החברה הישראלית - שום דבר אינו נתון מראש.

את המאבק על ועדת-טירקל, כמו המאבק לשחרורו של גלעד שליט ושאר המאבקים המסעירים כרגע את המדינה, צריכים לראות בצורה זו – כחלקים קטנים ממאבק גדול, ממושך, רצוף, שבו מעשינו ומחדלינו יכריעו את גורל מדינתנו.

וזו הרי הייתה מטרת התרגיל ההיסטורי של הקמת המדינה: שניקח את גורלנו בידינו ונהיה אחראים לתוצאות.