השבוע דיברו בטלוויזיה על קבוצת ישראלים המאמינים בקונספירציות.

הם מאמינים שג'ורג' בוש יזם את הריסת מגדלי-התאומים לקידום מטרותיו החשוכות. הם מאמינים שחברות-התרופות הגדולות הן שהפיצו את הווירוס של שפעת החזירים, כדי למכור זריקות-חיסון חסרות-ערך. הם מאמינים שברק אובמה הוא סוכן חשאי של התשלובת הצבאית-תעשייתית. הם מאמינים שמכניסים פלואוריד לאספקת מי-השתייה כדי לעקר את הגברים ולהוריד את אוכלוסיית העולם בשני מיליארדים. ועוד ועוד.

אני מתפלא על זה שהם לא עלו עדיין על הקונספירציה הגדולה מכולן: זו של חבורת האנטישמים שהשתלטה בחשאי על ממשלת-ישראל ומפעילה אותה למען הרס מדינת-היהודים.

הוכחות? זה גלוי לכל עין בוחנת. די בקריאת עיתונים.

שר-החוץ, לדוגמה. מי מלבד אנטישמי חורש-רע היה מסוגל למנות דווקא את אביגדור ליברמן לשר-החוץ? תפקיד שר-החוץ הוא לרכוש ידידים ולשכנע את הציבור העולמי בצדקתנו. ואילו ליברמן פועל באופן שיטתי להשניא את המדינה על הכול.

או שר-הפנים, הפועל השכם והערב כדי לזעזע את הנאבקים למען זכויות-האדם ולספק תחמושת לגרועים שבשונאי-ישראל. הוא מנע את כניסתם של שני תינוקות, מפני שאביהם הומו. הוא מונע מנשים להצטרף לבעליהן בישראל. הוא מגרש ילדים של עובדים זרים הבונים את המדינה.

או הרמטכ"ל, ששידל את הממשלה להחרים את ועדת האו"ם לחקירת מבצע "עופרת יצוקה", כדי להבטיח שהדו"ח יהיה חד-צדדי נגד צה"ל. ומאז שפורסם הדו"ח, הוא מנצח על מערכת-השמצה שלוחת-רסן נגד השופט היהודי-הציוני, ריצ'רד גולדסטון.

עכשיו הודיע צה"ל על כוונתו ליירט את הספינות המתכוננות להביא בשבועיים הקרובים אספקה סמלית לעזה הנצורה. זה מבטיח שהטלוויזיה בכל הארצות תעקוב אחרי שש הספינות הקטנות ותמקד את תשומת-לב העולם כולו על המצור שאנחנו מטילים זה כמה שנים על מיליון וחצי בני-אדם ברצועה. הפעולה תגשים חלום של כל שונא-ישראל.

הקונספירציה הזאת הגיעה לשיאה השבוע במניעת כניסתו של הפרופסור נועם חומסקי לגדה-המערבית.

לפרשה זו אין הסבר אחר אלא מזימה אנטישמית זדונית. תחילה חשבתי שזו סתם תערובת של בורות וטמטום, אבל הגעתי למסקנה שזה פשוט לא יכול להיות. אפילו בממשלתנו לא יכול הטמטום להגיע לממדים שכאלה.

ההשתלשלות בקצרה: הפרופסור האמריקאי בן ה-81 הגיע לגשר אלנבי בדרכו לאוניברסיטת ביר-זית, שם עמד לשאת שתי הרצאות על מדיניות ארצות-הברית. מובן ששלטונות ישראל ידעו על כך זמן רב מראש. פקיד צעיר עיכב אותו, שאל כמה שאלות, התקשר עם הממונים עליו במשרד-הפנים, חזר והציג כמה שאלות נוספות, התקשר שוב עם הממונים, ובסוף הטביע בדרכונו את המלים: "מסורב כניסה".

ועל מה נשאל? מדוע אינו מרצה באוניברסיטה ישראלית. ומדוע אין לו דרכון ישראלי.

הפרופסור חזר לעמאן והעביר את הרצאותיו בווידיאו. הפרשה פורסמה בהרחבה בעולם כולו, ובייחוד בארצות-הברית. משרד-הפנים התנצל בחצי-פה והודיע שזה בכלל לא היה בסמכותו, ושמתאם הפעולות בשטחים (מתפ"ש, לא מטפ"ש) היה צריך לטפל בזה.

זה כמובן תירוץ שקרי, שכן משרד-הפנים מנע בכל החודשים האחרונים את כניסתם של אישים המביעים אהדה לפלסטינים. אחד מהם היה הליצן הפופולארי ביותר בספרד.

זיכרון קטן משלי: לפני תריסר שנים היה לי בלונדון ויכוח חריף עם הפרופסור הפלסטיני המנוח, אדוארד סעיד. אגב אורחה סיפר לי שידידו נועם חומסקי עומד בשעה זו להרצות באוניברסיטה מקומית.

מיהרתי לשם, וראיתי את הבניין מוקף בהמון צפוף של צעירים וצעירות. בקושי פילסתי לי דרך והגעתי עד למדרגות שהובילו לקומה השנייה, שם עמדה ההרצאה להתקיים. הסדרנים כמובן עצרו אותי. לשווא טענתי שאני ידידו של המרצה, שבאתי במיוחד מישראל – שום דבר לא עזר. אמרו לי שאין באולם מקום גם לסיכה. כזה היה מעמדו כבר אז.

נועם חומסקי הוא, אולי, האינטלקטואל המבוקש ביותר בעולם. שימעו חורג בהרבה מעבר למקצועו – תורת הלשון – שבו הוא נחשב לגאון. הוא הגורו של מיליונים ברחבי העולם. בעיני התקשורת העולמית, הוא סלבריטי אקדמי.

אם כן, מה יכול היה להניע את שר-הפנים ו/או שר-הביטחון לעכב איש זה במשך שעות ליד הגשר ולהחזירו כלעומת שבא? איוולת תהומית? זדון? נקמנות? ואולי מניע אחר?

יש לפרשה השלכות בכמה כיוונים.

קודם כל: זוהי פרובוקציה כלפי הרשות הפלסטינית, שעימה כביכול מבקש בנימין נתניהו לקיים משא-ומתן ישיר לשלום. יריקה בפרצוף.

חומסקי הגיע כאורח של מוסטפה ברגותי, מנהיג פלסטיני המטיף לאי-אלימות, איש זכויות-האדם. הוא בא להרצות באוניברסיטה פלסטינית.

מה זה בכלל עניינה של ישראל? איזו חוצפה זאת, למנוע מסטודנטים פלסטיניים לשמוע הרצאה כרצונם?

ומה זה מלמד על כנות דיבוריו של נתניהו על "שתי מדינות לשני עמים"? איזו מדינה פלסטינית זאת אמורה להיות, אם ישראל תקבע מי יכנס אליה ומי לא? בייחוד לאור הדרישה של ממשלת-ישראל לגבי ההסדר העתידי שישראל תשלוט בכל מעברי הגבול של המדינה החדשה!

שנית: בעולם כולו מתנהלת עכשיו מערכה נמרצת להטלת חרם על כל האוניברסיטות הישראליות. לא רק על המדרשה "האוניברסיטאית" בהתנחלות אריאל, ולא רק על אוניברסיטת בר-אילן, שעזרה להקים אותה. אלא ממש על כולן.

בכמה פורומים של פרופסורים בבריטניה ובארצות האחרות התקבלה ההחלטה להטיל את החרם, ואילו מתנגדיו התגייסו לפעולה נגדית. המאבק בעיצומו.

מתנגדי החרם מרימים על נס את החופש האקדמי. לאן נגיע אם נטיל חרם על חוקרים והוגי-דעות בשל השקפותיהם? הסופר האיטלקי אומברטו אקו כתב השבוע מכתב נרגש נגד החרם, שעמיתיו דוגלים בו. גם אני מתנגד לחרם כזה.

והנה באה ממשלת ישראל ומשמיטה במשיכה אחת את השטיח מתחת לרגלינו. איש אינו טוען שחומסקי תומך בטרוריסטים, או שבא למטרות ריגול. כניסתו נמנעה אך ורק בשל דעותיו. זאת אומרת שהחופש האקדמי טוב רק כשמשתמשים בו כדי להלל ולשבח את ישראל, אך שווה כקליפת השום כשמשתמש בו אדם המתנגד למדיניות ישראל.

זהו שרות ישיר לפעילי החרם – מה גם ששום מוסד אקדמי ישראלי ושום קבוצה של אקדמאים לא הרימה קול מחאה.

הטענה שחומסקי הוא אויב ישראל מגוחכת על פניה.

שמו הפרטי עברי מאוד, וכך גם שמה של בתו, שליוותה אותו: אביבה.

היכרתי אותו בשנות ה-60, כאשר ביקרתי אותו בחדרונו הצפוף באוניברסיטת MIT (המכון הטכנולוגי של מסשוסטס) בבוסטון, אחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בארצות-הברית ובעולם.

הוא התגעגע לקיבוץ הזורע (השומר הצעיר), שם חי בצעירותו במשך שנה. דיברנו על השקפותינו, ועל המסקנה שרעיון שתי-המדינות הוא הפיתרון המעשי היחידי.

השם נועם בא לו מהוריו, שניהם ילידי רוסיה שהיגרו בנעוריהם לארצות-הברית. שפת-אימם הייתה אידיש, אך הם פיתחו בביתם תרבות עברית, ונועם דובר עברית מילדותו. בעולם הרוחני של נעוריו שימשו הסוציאליזם והאנרכיזם בכפיפה אחת עם הציונות. את עבודת-הדוקטוראט שלו עשה על השפה העברית.

אני עוקב מאז אחרי דעותיו. אין בהן שמץ של התנגדות לקיומה של מדינת-ישראל. יש בהן ביקורת קשה על מדיניותה של ממשלת ישראל – אותה הביקורת שמותחים עליה כוחות-השלום בישראל. אך יש לו ביקורת הרבה יותר קשה על ממשלת ארצות-הברית לדורותיה, שבה הוא רואה את מקור הרע בעולם.

כאשר פירסמו הפרופסורים ג'ון מירשיימר וסטיוון וולט את הספר המהפכני שלהם, שבו טענו כי ישראל שולטת במדיניות האמריקאית באמצעות השדולה הפרו-ישראלית, יצא חומסקי נגדם בטענה הפוכה: שארצות-הברית מנצלת את ישראל לרעה ורותמת אותה למזימותיה האימפריאליסטיות, בניגוד לאינטרסים האמיתיים שלה.

לדעתי שתי הטענות נכונות. ולראייה: ארצות-הברית הטילה וטו על ההתפייסות בין פת"ח וחמאס, שהיא חיונית להשגת שלום ישראלי-פלסטיני, והטילה וטו גם על העסקה עם חמאס לשחרור גלעד שליט.

אז למה, למען השם, נמנע מאיש זה להיכנס לארץ?

יש לי תיאוריה העשויה להסביר זאת.

היהודים נרדפו באירופה הנוצרית במשך מאות רבות. האנטישמיות הפכה את חייהם לגיהינום. הם היו קורבנות של פוגרומים, גירושים המוניים, כליאה בגטאות, צווי דיכוי וחוקים מפלים. במרוצת הזמן פיתחו היהודים מנגנוני-הגנה נפשיים ומעשיים, שיטות של הישרדות ודרכי מילוט.

מאז השואה השתנה המצב מן בקצה אל הקצה. בארצות-הברית חיים היהודים בגן-עדן, שלא היה כדוגמתו מאז תור הזהב בספרד המוסלמית. כאשר קמה מדינת-ישראל, היא זכתה באהדה עולמית.

זה היה נהדר, אבל מתחת לסף ההכרה הלאומית – אם מותר להכליל – נוצר רגש של אי-נוחות, של דיסאוריינטציה . מנגנוני-ההגנה הישנים והמנוסים, שנסכו ביהודים הרגשה של התמצאות וזיהוי סכנות אורבות, התפרקו. הם הרגישו שמשהו לא בסדר, שסימני-הדרך המוכרים חדלו להיות נכונים. כשגויים מפליגים בשבח יהודים או כורתים ברית איתם זה חשוד. ברור שמשהו רע מסתתר מאחורי זה. זה סימן שמשהו השתבש. הדברים אינם כפי שהתרגלנו אליהם. זה מפחיד.

מאז אנחנו פועלים בקדחתנות כדי להשיב את המצב לקדמותו. אנחנו פועלים, מבלי שנהיה מודעים לכך, כדי להשניא את עצמנו מחדש, להרגיש בבית, בטריטוריה מוכרת.

אם יש כאן קונספירציה, הרי זו קונספירציה של עצמנו נגד עצמנו. לא ננום ולא נישן עד שהעולם יהיה שוב אנטישמי, ואנחנו נדע איך להגיב.

כדברי השיר העליז: "העולם כולו נגדנו, לא נורא, נתגבר..."