אפשר למות מקנאה. איך הבריטים האלה עושים את זה! איזו דמוקרטיה! איזה הדר!

בחירות תוך חודש. קואליציה חדשה תוך חמישה ימים. חילופי השלטון תוך 70 דקות. ביקור קצר אצל המלכה. ראש-הממשלה המפסיד לוקח את אשתו ושני ילדיו הקטנים, יוצא ממעון ראש-הממשלה וצועד ברגל לאורך הרחוב. ראש-הממשלה החדש נכנס למעון הרשמי.

קצר, חלק, בקול נמוך ובסגנון מפרגן. העם דיבר, וזהו.

ואצלנו?

מערכת-הבחירות נמשכת חודשים על חודשים, ברעש ובצילצולים, קקופוניה של גידופים וקללות. אחריה עוברים חודשים עד להקמת קואליציה חדשה. בינתיים המנצחים והמנוצחים מלכלכים זה על זה. שמאלנים, פאשיסטים, בוגדים, עוכרי-ישראל, מפקירי ירושלים, קלגסי הכיבוש, גנבים – הכול הולך.

הבלגן חוגג. מפלגות חדשות צצות כפטריות אחרי הגשם. עד הרגע האחרון לא יודעים מי, בעצם, מתחרה במי.

הבחירות הבאות שלנו עדיין רחוקות – אולי. אם לא יצוץ בדרך משבר, הן תיערכנה בראשית 2014. בישראל, שלוש שנים הם נצח פוליטי.

אבל רבים מאמינים שהממשלה תיפול כבר בעוד כמה חודשים, כאשר תסתיים תקופת ההקפאה של הבנייה בהתנחלויות, הקיימת – לפחות להלכה – בגדה המערבית. בנימין נתניהו יצטרך אז להחליט אם להיכנע ללחץ אמריקאי ולהאריך את ההקפאה הרשמית, או לחדש את הבנייה גם רשמית ולהסתכן בעימות עם ברק אובמה. במקרה הראשון יתקוממו המתנחלים ובעלי-בריתם בממשלה. במקרה השני יכולים שרידי מפלגת-העבודה לפרוש מהקואליציה.

אני בספק אם זה יקרה. לכל חברי הממשלה יש עניין חיוני בהמשך קיומה. אף אחד מהמרכיבים אינו בטוח בעתידו אם יפרוש. אהוד ברק, גנרל בלי חיילים, דבוק לכיסאו בדבק- נגרים. אביגדור ליברמן, שר-חוץ שכמעט אף אחד בחוץ אינו מוכן ללחוץ את ידו, לא קיים אף אחת מההבטחות שהבטיח לבוחריו. למה שיגדילו את כוחו? אלי ישי, מין ליברמן עם כיפה על הראש, חש שאריה דרעי נושף בעורפו ונאחז בחלקת-אלוהים הקטנה שלו. כולם מרגישים שהם "תלויים זה בזה או שכל אחד מהם ייתלה לחוד."

זה ההיגיון הפוליטי. אבל ההיגיון הוא אורח נדיר בפוליטיקה. אם לא תיגמר ההקפאה, או הכאילו-הקפאה, המתנחלים עשויים להתקומם. ההכי-קיצונים ימשכו אחריהם את הסתם-קיצונים. הממשלה עלולה ליפול גם בניגוד לרצון כל חבריה.

מה יקרה אז?

שאלה זו מנקרת עכשיו בראשיהם של כמה וכמה אנשים – בדרנים, שדרנים, פרשנים, גנרלים, סלבריטאים מכל הסוגים והמינים, גמלאים, סטודנטים, פרופסורים ומי לא – החולמים על מפלגה חדשה.

יש לכך רקע ישראלי ייחודי.

בבריטניה התגלתה שיטת-הבחירות האזורית במערומיה. עשרות מיליוני קולות נשארו בלי ייצוג. חולמים שם על אימוץ חלקי, לפחות, של השיטה היחסית. אצלנו השחיתה השיטה היחסית את המערכת כולה, ורבים חולמים על אימוץ חלקי, לפחות, של השיטה הרובנית. נראה שהפיתרון הנכון טמון בשיטה שהיא יחסית בחלקה ורובנית בחלקה, כמו זו הנהוגה בגרמניה. אבל הפוליטיקאים הישראליים יתנגדו לכך כאיש אחד.

השיטה הנוכחית המאיסה את הפוליטיקה על חלקים גדולים של הציבור. מתעבים את המערכת הפוליטית כולה. מתעבים את המפלגות הקיימות.

לכן, בכל מערכת-בחירות צצות מפלגות חדשות, הפונות אל מאות אלפי הבוחרים הטוענים ש"אין לי בעד מי להצביע". הם יכלו, כמובן, להימנע בכלל מהצבעה וללכת לשפת-הים, אבל חבל להם על הקול שלהם. לכן הם מחליטים, בשנייה האחרונה ממש, להצביע בעד איזושהי מפלגה חדשה, המושכת את "קולות המחאה" והמבטאת את הכעס על התופעה המרגיזה את הציבור באותו רגע. בדרך כלל זוהי מפלגה חדשה המצליחה לתפוס את מצב-הרוח הציבורי של אותו הרגע, והנעלמת מיד לאחר מכן.

כזאת הייתה מפלגה ד"ש שצצה בבחירות 1977, בהנהגת גנרל ייגאל ידין. היא הציעה תרופת-פלא לכל המחלות - המלחמה, השחיתות, העוני, הכפייה הדתית: שינוי שיטת-הבחירות. היא נחלה ניצחון מדהים (15 מושבים בכנסת!) ונעלמה בבחירות הבאות כלא-הייתה. אחר-כך באו כל מיני מפלגות "המרכז" ו"הדרך השלישית", שגם הן צצו ונעלמו. 2005 הייתה שנתה של "שינוי", מפלגתו של טומי לפיד, שהתפרסם בטלוויזיה בזכות שנינותו ותוקפנותו, אבל בעיקר בגלל הוולגריות שלוחת-הרסן של סגנונו. הוא הרים את דגל השנאה לדתיים, זכה גם הוא בהישג מדהים של 15 מושבים – ונעלם כלא-היה בבחירות הבאות. אחריו בא רפי איתן, שחטף את אדולף אייכמן ואחראי לאסון של יונתן פולרד על השלכותיה, והקים את מפלגת הגמלאים. גם היא זכתה להישג מפתיע (7 מושבים) – לא בזכות הגמלאים, שרובם לא הצביעו בעדה, אלא בזכותם של צעירים, שחשבו שזו בדיחה נהדרת. בבחירות הבאות היא נעלמה כלא-הייתה.

(גילוי נאות: ב-1965 הקמתי את "תנועת העולם הזה – כוח חדש" שכיהנה בשתי קדנציות בכנסת, ואחר-כך הפכה לחלק מ"מחנה של"י" ו"הרשימה המתקדמת לשלום". כל אלה ייצגו מצע שהיה ההיפך מאופנתי.)

עכשיו חולמים הרבה אנשים – כל אחד בנפרד - על ניסיון נוסף. נראה שלא איכפת להם שזה יהיה חד-פעמי, העיקר שהם יגיעו לכנסת. בין המועמדים בולט יאיר לפיד, בנו של טומי הנ"ל, נאה, רהוט ונעים-הליכות, המופיע מדי יום על מסכי הטלוויזיה, אך כמעט אף פעם לא השמיע דעה שאינה מקובלת על כולם, לא נאבק על שום דבר ולא השמיע רעיון מקורי. מועמד אידיאלי.

הוא אינו יחיד. יש מועמדים למכביר: זמרי-חתונות אהובי הקהל, שחקני-כדורגל פופולאריים, ידוענים הידועים בזכות יחסי-ציבור. אפילו רפי איתן צץ מחדש מתהומות הנשייה. כאשר מאות אלפי קולות מתגלגלים ברחוב, רב הפיתוי.

מפלגות יצוצו, מפלגות יימוגו. כמו אותו קיקיון בתנ"ך, "שבן-לילה היה ובן-לילה אבד". זה אמנם הרגיז מאוד את יונה הנביא שחסה בצילו, "ויתעלף וישאל את נפשו למות", ואפילו אמר לאלוהים: "היטב חרה לי עד מוות". אבל כל זה לא ממש חשוב.

מה שכן חשוב הוא ההכרח לסתום את החור הפעור במערכת הפוליטית הישראלית: החור השחור בשמאל.

הימין, לעומת זאת, פורח. פאשיסטים גלויים, שהשתוללו פעם בשוליים, מקובלים עכשיו במרכז הבמה. תלמידו של מאיר כהנא מככב בכנסת ואיש אינו מתקומם. המתנחלים מתכננים "השתלטות עוינת" על הליכוד.

לצד הליכוד, המפלגה הגדולה היחידה היא קדימה. היא רחוקה מהשמאל כמו כדור הארץ מהמאדים. לא מכבר הגישו שני חברי קדימה – רונית תירוש ועתניאל שנלר - הצעת-חוק גזענית מסמרת-שיער, שבאה להוציא אל מחוץ לחוק כל עמותת-שלום החושפת מעשי-זוועה בלתי-חוקיים, המבזים את ישראל והעשויים להביא קציני צה"ל למאסר בחו"ל. ציפי לבני לא צייצה.

מוסכם על הכול שבבחירות הבאות תתרסק מפלגת-העבודה, שהפכה למפלגת-משרד-הביטחון, וכמוה גם מפלגת מרצ. שתיהן אינן אלא צללים של מה שהיו פעם. הן ישאירו אחריהן שממה.

מצב זה זועק לשמיים. יש בארץ מאות אלפי בוחרים שהערכים השמאליים הבסיסיים טבועים בלבם – שלום, צדק, שוויון, דמוקרטיה, זכויות-אדם לכול, פמיניזם, הגנה על הסביבה, הפרדת הדת מהמדינה. היכן הם? מי מייצג אותם?

בחוגים רחבים בציבור הישראלי מתחבטים כעת בשאלה זו. הכול מסכימים שצריכים "לעשות משהו". נראה שאיש אינו יודע איך.

יש המחפשים מרשם של ספר בישול: "לוקחים 4 בצים, 2 כפות של קמח, קורטוב של מלח..."

אז "לוקחים 12 ידוענים, 7 פרופסורים מכובדים, 3 פעילים של זכויות-האדם, 2 פעילי-שלום (לא רדיקליים, חלילה), 1 אלילי-זמר, 1 שדרן מפורסם, מערבבים היטב, זורים על הכול סיסמאות זהירות, לא קיצוניות מדי, מערבבים היטב ומגישים..."

או, לחלופין: "לוקחים 4 משרידי מפלגת-העבודה, 2 פליטי מרצ, 3 מאוכזבים מקדימה, ירוק אחד, פעיל-שכונות אחד..."

לא, זה לא ילך.

הקמת מפלגה חדשה – מפלגה יעילה, שתשנה את פני המערכת הפוליטית, שתיאבק על השלטון, שתחזיק מעמד לאורך ימים – אינה תרגיל של בישול.

זוהי מלאכת בריאה אמיתית, לא פחות מציור של ליאונרדו, לא פחות מבניית הטאג' מהאל או הדואומו של פירנצה.

צריכה לקום מפלגה שתגלם את הערכים, לא כאוסף של סיסמאות, אלא כמקשה שלמה אחת. מפלגה שלא תהיה המשך למסגרות שפשטו את הרגל, אלא שתהיה משוחררת מדרכי-חשיבה ישנות ומסיסמאות של פרסומאים, מפלגה שתתווה תבנית חדשה לחלוטין. מפלגה שלא תשים טלאי על גבי טלאי ולא תציג תיקון פה ותיקון שם, אלא תציג דגם חדש של מדינת-ישראל, תוכנית שלמה לרפובליקה ישראלית שנייה.

המנהיג לא יימצא במגרש-הגרוטאות. מנהיג יקום בכוחות עצמו, כמו שקם ברק אובמה. צעיר בעל בשורה חדשה.

כל עוד לא קם מנהיג כזה, צריכה היוזמה לבוא מלמטה. אני רואה בכל ההפגנות צעירות וצעירים חדשים, אידיאליסטים משכנעים בכנותם ובאומץ ליבם, פעילי שלום, פעילי זכויות-האדם, פעילים חברתיים, פעילי הסביבה. מתוכם צריכה לבוא היוזמה החדשה, זו שתלכד סביבה את כולנו.

הטבע שונא חלל ריק. במוקדם או במאוחר יתמלא החור השחור. ואם לא נשכיל אנחנו למלא אותו כראוי, הוא עלול גם להתמלא במפלצת מרובת-רגליים.