אין פוליטיקאי (יהודי) בישראל שאינו חוזר על זה בכל הזדמנות. בשבוע שעבר, כאשר חגגנו את יום-העצמאות ה-62, הציף אותנו מבול של נאומים פטריוטיים. בכולם, בלי יוצא מהכלל, הכריז הנואם על נאמנותו המוחלטת לציונות.

על זהותה הציונית של ישראל קיימת, אגב, הסכמה בין מנהיגי ישראל ואויביה. הפה-הגדול באיראן מכריז בכל הזדמנות על אמונתו ש"המשטר הציוני" ייעלם. ערבים המסרבים להעלות את השם "ישראל" על דל שפתותיהם מדברים על "הישות הציונית". חמאס וחיזבאללה מגנים את "האויב הציוני".

אבל איש מהם – ידידים ואויבים - אינו אומר מה זה אומר, בעצם. מה הופך את המדינה ל"ציונית"?

לי זה מזכיר את סין. הכול יודעים שסין היא מדינה "קומוניסטית". ידידים ומתנגדים מדברים על "סין הקומוניסטית" כעל דבר מובן מאליו.

אך מה זה, בעצם? במה היא קומוניסטית?

בנעוריי למדתי שהקומוניזם דוגל בהעברת אמצעי-הייצור לידי המדינה (או "החברה"). האם זה מה שקורה בסין? או שמא קורה שם ההפך הגמור?

הקומוניזם שאף להקים חברה בלתי-מעמדית, בתהליך שהיה אמור להביא, בסופו של דבר, להיעלמות המדינה בכלל. האם זה קורה בסין? או שמא נוצר שם מעמד חדש של אילי-הון ובעלי-רכוש, בעוד שמאות מיליונים נמקים בעוני ממאיר?

ב"מניפסט הקומוניסטי" נאמר שלפרולטריון אין מולדת. אבל סין היא מדינה לאומנית קיצונית.

אז מה נשאר מהקומוניזם בסין? רק השם, המשמש כיסוי למציאות שבה משתמשת קבוצה קטנה של בעלי-שררה במפלגה ה"קומוניסטית" לשם קיום רודנות מוחלטת.

וכמובן – שפע של טקסים וסמלים ודגלים. קארל מארקס היה קורא לזה "אופיום להמונים".

ובחזרה מה"מניפסט" של מארקס ואנגלס ל"מדינת היהודים" של בנימין זאב הרצל, "חוזה המדינה".

התפיסה הציונית של הרצל הייתה פשוטה לגמרי: על היהודים – כל היהודים – להגר למדינת-היהודים. מי שלא יהגר, יחדל מלהיות יהודי. הוא יהיה גרמני, אנגלי, אמריקאי או בן כל אומה אחרת, אך לא יהודי.

בבית-הספר הציוני בפלשתינה (א"י) למדנו שתמצית הציונות היא שלילת הגולה. לא שלילה מעשית בלבד, אלא גם נפשית. לא רק הדרישה שכל היהודים יבואו לארץ-ישראל, אלא גם שלילה מוחלטת של דפוסי-החיים של היהודים בגולה, תרבותם ושפתם (יידיש/יהודית). מקטעים רבים בכתבי הרצל נודף ריח אנטישמי חריף. הדבר הכי-הכי גרוע שאפשר היה להגיד על מישהו בארץ היה שהוא "יהודי גלותי".

והנה, המדינה ה"ציונית" מחבקת את הגולה. אוהבת את הגולה. מנשקת את הגולה. ההנהלה הציונית שולחת שליחים לקהילות היהודיות בעולם כדי להשריש בהם תרבות יהודית.

המדינה ה"ציונית" תלויה במידה רבה בפזורה היהודית ומשתמשת בה למטרותיה. איפא"ק היהודי-גלותי מכפיף את הקונגרס האמריקאי לרצון ממשלת-ישראל. "הליגה נגד השמצה" (צ"ל "הליגה למען השמצה") מטילה אימה על כלי-התקשורת בארצות-הברית כדי למנוע ביקורת על מעשי ממשלתנו. בתקופה מסוימת הייתה המגבית היהודית המאוחדת חיונית לקיום הכלכלה הישראלית.

במשך שנים התבססה מדיניות-החוץ הישראלית על כוחה של הקהילה היהודית האמריקאית. כל מדינה, ממצריים עד אוזבקיסטן, ידעה שאם היא רוצה לקבל סיוע מהקונגרס האמריקאי, היא צריכה קודם כל לרכוש את תמיכת ישראל. כדי להגיע אל הסולטן האמריקאי צריכים לעבור את שומר-הסף הישראלי.

מה לכל זה ולציונות? מה נשאר מהציונות, חוץ מהעובדה ההיסטורית שהתנועה הציונית הולידה את מדינת-ישראל? מליצות ריקות מתוכן, ומכשיר להשגת מטרות אחרות לגמרי.

למעשה משמשת הציונות במערכת הפוליטית הפנימית שלנו מטרות שונות ואף מנוגדות.

מי שאומר בישראל "ציוני", מתכוון לרוב להגיד "לא ערבי". מדינה "ציונית" פירושה מדינה שאין ללא-יהודים חלק ונחלה בה. 80% מאזרחי ישראל (היהודים) אומרים ל-20% האחרים (הערבים): המדינה שייכת לנו, לא לכם.

בשם הציונות מקימה המדינה התנחלויות בשטחים הכבושים. בשם הציונות היא בונה במזרח ירושלים. בשם הציונות היא מפלה את אזרחיה הערביים כמעט בכל התחומים. בשם הציונות היא מתעללת בפליטים מאפריקה המצליחים להגיע אלינו. אין מעשה-נבלה שאי-אפשר לעטוף אותו בדגל הציוני. אילו חי הד"ר סמואל ג'ונסון בקרבנו, היה אומר: "הציונית היא המפלט האחרון של הנבל".

"השמאל הציוני" נופף בדגל זה כדי להוכיח שהוא פטריוטי. בשעתו השתמש בו בעיקר כדי להרחיק את עצמו מהשמאל הרדיקלי, שלחם בכיבוש והציג את פיתרון שתי-המדינות. כיום, אחרי ש"השמאל הציוני" אימץ לעצמו את המצע הזה, הוא ממשיך לנפנף בדגל הציוני כדי להיבדל מן המפלגות "הערביות" (ובהן המפלגה הקומוניסטית, ש-90% מבוחריה ערבים.)

בשם הציונות, ממשיך "השמאל הציוני" לשלול כל אפשרות של הכללת המפלגות הערביות בקואליציה ממשלתית. זהו מעשה של סירוס-עצמי, המונע מראש כל אפשרות של חזרת ה"שמאל" לשלטון. כתוצאה מכך נעלם "השמאל הציוני" מהשטח.

השימוש שעושה הימין בדגל הציוני מסוכן הרבה יותר. בידיו הפך הדגל הציוני לדגל של שנאה עיוורת.

זה שנים הולכת וגוברת מכת ה"טוקבקיסטים", האנשים הבלתי-מזדהים הממלאים את אתרי-האינטרנט בהגיגיהם. פה ושם נשמע שם גם קולו של אזרח ליבראלי, האומר דברים מעניינים. אבל הרוב העצום של הטוקבקיסטים הם אנשי הימין הקיצוני, המשתמשים בסגנון הזכור מהתקופות האפלות ביותר של המאה שעברה. הכינוי "בוגד" הוא המתון ביותר הנדבק שם לשמאלנים, והתביעה להוציאם להורג היא מן המקובלות.

(כאשר שמי מוזכר באחד האתרים בהקשר כלשהו, נשרך אחריו שובל של עשרות טוקבקים רוויי שנאה צרופה. לפעמים הם עולים על מאה. כל זה בשם הציונות הצרופה.)

הציבור התרגל להתעלם מתופעה זו או למשוך בכתפיו. הטוקבקיסטים שייכים, בעיניו, לעולם התחתון הפוליטי, יחד עם המתנחלים הקנאים ואנשי-שוליים ימניים מכל הסוגים.

אך האם הם עדיין "שוליים"? או שמא הם מתגלגלים אל מרכז הבמה?

בימים האחרונים נחשף הציבור לשיר, שהדליק נורות אדומות במקומות רבים.

זמר פופולארי בשם עמיר בניון החליט להגיד לשמאלנים מה הוא חושב עליהם. הנה כמה פנינים:

"אני מגן לך על הילדים / אני מוסר את נפשי בשביל המשפחה שלך / ואתה יורק לי בפנים. / אחרי שלא הצליחו להרוג אותי בחוץ / אתה בא והורג אותי בפנים."

"אני מסתער תמיד קדימה / עם הגב שלי אליך, / ואתה משחיז את הסכין."

"אני אחיך, אתה אויב ... כשאני בוכה אתה צוחק מאחורי גבי .... אתה מוסר אותי לזר ... אתה הורג אותי!"

אגב, מפיצי היצירה הזאת שוכחים לציין שהמחבר, זה ש"מוסר את נפשו" ו"מסתער תמיד קדימה", לא שירת מעולם ביחידה קרבית. הוא שוחרר מצה"ל אחרי שלושה ימים (!) בגלל בעיה של סמים. אחר-כך "חזר בתשובה" והצטרף לחב"ד, הכת של הרבי מלובביץ שלא בא מעולם לארץ.

המלים "אתה מוסר אותי לזר" מהוות את ההאשמה החמורה ביותר הקיימת במסורת היהודית. "מוסר" הוא יהודי המסגיר יהודי אחר לידי השלטון הגויי, ודינו מוות. האשמה זו גרמה לרצח יצחק רבין.

באחרונה הפכה האשמה זו להשמצה העיקרית של הפשיזם הישראלי כלפי השמאל. מתנהלת בארץ מערכת-השמצות קיצונית נגד "הקרן החדשה לישראל", גוף ליברלי מתון המעניק תמיכה לעמותות שמאליות. היא מואשמת בכך שהיא תומכת בארגונים ש"עזרו לשופט גולדסטון", אותו "יהודי אנטישמי" שהפיץ שקרים נבזיים על המדינה הציונית. (גילוי נאות: התנועה שאני פעיל בה, "גוש שלום", העוסקת גם בגילוי פשעי-מלחמה, לא קיבלה אף לא פעם אגורה מאותה קרן.)

ענת קם, ש"גנבה" מסמכים מפיקוד המרכז כדי להביא לגילוי פשע-מלחמה מעל עמודי "הארץ", הואשמה ב"ריגול חמור", שדינה מאסר-עולם. הימין מגדיר אותה כ"משרתת האויב".

"בוגדים", "מוסרים", "עוכרי ישראלי", "סוכני האויב", "תקיעת סכין בגב" – ביטויים אלה תופסים עתה מקום בשיח המרכזי בישראל. מוטב לא להתייחס לזה בזלזול.

הם גרמו באירופה לא מזמן לטרגדיה היסטורית.