כשילד מגיע לתיגרת-ידיים עם ילד גדול וחזק ממנו, הוא מעמיד פנים כאילו הוא עומד או-טו-טו להתנפל עליו וצועק לקהל הצופים : "תחזיקו אותי או שאני גומר אותו!"

ישראל כולה נמצאת עכשיו במצב כזה. אנחנו מעמידים פנים כאילו אנחנו עומדים או-טו-טו לתקוף את איראן, וקוראים לעולם כולו: "תחזיקו אותי או ש...."

והעולם אכן מחזיק.

מסוכן לנבא בעניינים שכאלה, בייחוד כשיש לך עסק עם אנשים שלא כולם חכמים ולא כולם שפויים. בכל זאת אני מעז לקבוע: אין שום אפשרות שממשלת ישראל תשגר את חיל-האוויר להתקפה על איראן.

אינני נכנס כאן לשיקולים צבאיים. האם בכלל מסוגל חיל-האוויר שלנו לבצע משימה זו? האם דומות הנסיבות להפצצה המוצלחת של הכור הגרעיני העיראקי לפני 28 שנה? האם ניתן בכלל לחסל בצורה זו את המאמץ הגרעיני האיראני, שמתקניו מפוזרים ברחבי הארץ הגדולה ושקועים עמוק באדמה?

אני רוצה להתמקד בתחום אחר: האם זה אפשרי מבחינה מדינית? מה תהיינה התוצאות?

בראש וראשונה, הכלל הבסיסי של המציאות הישראלית: מדינת ישראל אינה יכולה לצאת לשום מבצע צבאי גדול בלי הסכמה של ארצות-הברית.

פה אין התחכמות, אין גמגום, אין תחבולות. זאת היא עובדה.

ישראל תלויה בארצות הברית כמעט מכל הבחינות, אך בשום תחום אין התלות הזאת מוחלטת כמו בתחום הצבאי.

המטוסים שצריכים לבצע את המשימה סופקו לנו על-ידי ארצות-הברית. כושרם תלוי בזרם סדיר של חלפים אמריקאיים. הכלים הדרושים לתדלוק המטוסים בדרכם הם אמריקאיים.

כך גם כמעט כל שאר אמצעי-הלחימה החשובים שבידי צה"ל, והכסף שהיה דרוש לרכישתם. הכול בא מאמריקה.

ב-1956 יצאה ישראל למלחמה בלי הסכמה אמריקאית. היה נדמה לדויד בן-גוריון שדי בקנוניה עם בריטניה וצרפת. הוא טעה בגדול. מאה שעות אחרי שהכריז על הקמת "מלכות ישראל השלישית" הוא הודיע בקול שבור שהחליט לסגת מכל השטח שנכבש. הנשיא דווייט אייזנהאואר, יחד עם עמיתו הסובייטי, הגישו אולטימאטום, ובזה נגמרה ההרפתקה.

מאז לא יצאה ישראל לשום מלחמה בלי הסכמה מפורשת של וושינגטון. ערב מלחמת ששת-הימים נשלח שליח מיוחד לארצות-הברית כדי לוודא שאכן יש הסכמה אמריקאית. כשחזר ובפיו תשובה חיובית, ניתנה הפקודה להתקיף.

ערב מלחמת-לבנון הראשונה טס שר-הביטחון אריאל שרון לוושינגטון כדי להשיג את הסכמת האמריקאים למבצע. הוא נפגש עם שר-החוץ אלכסנדר הייג, וזה נתן לו הסכמה – אבל רק בתנאי שתהיה פרובוקציה ברורה. כעבור כמה ימים בוצעה ההתנקשות בחיי השגריר הישראלי בלונדון, והמלחמה יצאה לדרך.

התקפות צה"ל על חיזבאללה ("מלחמה-לבנון השנייה") ועל חמאס ("עופרת יצוקה") לא היו אפשריות, לולא היו חלק מהמאבק האמריקאי ב"אסלאם הקיצוני".

לכאורה, זה מתאים גם לגבי ההתקפה על איראן. אבל זה לא.

שכן התקפה ישראלית על איראן תביא על ארצות-הברית אסון צבאי, מדיני וכלכלי.

מכיוון שגם האיראנים יודעים שלא תיתכן התקפה ישראלית בלי הסכמה אמריקאית, הם יגיבו בהתאם.

כמו שכבר כתבתי כאן, די במבט חטוף במפה כדי להבין מה תהיה התגובה הראשונה. מיצר-הורמוז הצר בפתח המפרץ הפרסי (או המפרץ הערבי), שדרכו עובר חלק אדיר של הנפט העולמי, ייחסם מיד. התוצאות יזעזעו את הכלכלה העולמית - מאמריקה ואירופה עד סין ויפאן. המחירים יאמירו לשחקים. המדינות שזה עתה התחילו להתאושש מהמשבר הכלכלי העולמי תשקענה בתהומות של אבטלה ומצוקה, מהומות ופשיטות-רגל.

את המיצר יהיה ניתן לפתוח רק בפעולה צבאית יבשתית. לארצות-הברית פשוט אין הכוחות הצבאיים הדרושים לכך - גם אילו היה הציבור האמריקאי מוכן להיכנס למלחמה נוספת, קשה פי כמה מהמערכות בעיראק ובאפגניסטן. ספק אם אמריקה תוכל לעזור בהגנה על ישראל מפני המכה הנגדית של טילים איראניים.

ההתקפה של ישראל על מדינה מוסלמית מרכזית תאחד נגדה את כל העולם המוסלמי, ובכללו כל העולם הערבי. ארצות-הברית השקיעה הרבה שנים בגיבוש קואליציה של מדינות ערביות "מתונות" (קרי: המדינות שבהן שולטים רודנים המכורים לאמריקה) נגד המדינות ה"קיצוניות". חבילה זאת תתפרק מיד – שום שליט ערבי לא יכול לעמוד מנגד, כאשר המוני בני-עמו יערכו הפגנות סוערות בכיכרות.

כל זה ברור לכל בר-דעת, ועל אחת כמה וכמה לצמרת הצבאית והאזרחית של ארצות-הברית. שרים, גנרלים ואדמירלים נשלחו לישראל כדי להבהיר למנהיגינו בשפה שגם ילד בגן יכול להבין: לא! נו! ניאט!

אם כן, מדוע האופציה הצבאית לא הורדה מהשולחן?

מפני שנוח לכולם שתהיה מונחת שם.

לאמריקה נוח להעמיד פנים כאילו היא מצליחה רק בקושי להחזיק ברוטוויילר הישראלי. כך היא לוחצת על המעצמות, כדי שיסכימו להטלת עיצומים על איראן. אם לא תסכימו, עלול הכלב הרצחני לקפוץ קדימה ולהשתחרר מהרצועה. תחשבו על התוצאות הנוראות!

אילו עיצומים? זה מכבר מהלכת המילה הזאת – "סנקציות" - אימים בזירה הבינלאומית. הן עומדות להיות מוטלות "תוך שבועות". אבל כשבודקים על מה מדובר, רואים שיש הרבה עשן אבל מעט מאוד אש. פגיעה בהכנסותיהם של ראשי "משמרות המהפכה", מהוות נזק שולי לכלכלה האיראנית. ה"סנקציות המשתקות" נעלמו, מפני שלא היה כל סיכוי שרוסיה וסין יסכימו להן. שתיהן עושות עסקים מצוינים עם טהראן.

גם אין שום סיכוי שעיצומים אלה יעצרו, או אף יאטו, את ייצור הפצצה. מבחינת האייתוללות, זהו צורך עליון של הגנה לאומית – רק מדינה בעלת נשק כזה חסינה מפני התקפה אמריקאית. מול האיומים החוזרים ונשנים של דוברים אמריקאיים להפיל את המשטר שלהם, שום ממשלה איראנית לא הייתה נוהגת אחרת. מה גם שבמאה השנים האחרונות חוללו האמריקאים והבריטים כמה הפיכות באיראן. לפי כל העדויות, גם המתנגדים החריפים ביותר של מחמוד אחמדינג'ד תומכים בייצור הפצצה ויתלכדו סביבו אם יותקף.

מבחינה זו צודקים דווקא קברניטי ישראל: שום אמצעי לא יפסיק את החתירה האיראנית לנשק גרעיני, מלבד הפעלה מאסיבית של כוח צבאי. ה"סנקציות" הן משחק ילדים. הממשל האמריקאי מדבר עליהם בהתלהבות, כדי לחפות על העובדה שגם לארצות-הברית האדירה אין היכולת למנוע את הפצצה האיראנית.

כאשר נתניהו ושותפיו משמיעים דברי התרסה באוזני האמריקאים, אלה משיבים להם במטבע שלהם: גם אתם אינכם רציניים.

ובאמת, עד כמה מנהיגינו רציניים בנושא הזה? הם שכנעו את הציבור הישראלי שזהו עניין של חיים ומוות. בראש איראן עומד מטורף, היטלר חדש, אנטישמי חולני, מכחיש-שואה כפייתי. אם ישים את ידו על פצצה גרעינית, לא יהסס לרגע להטיל אותה על תל-אביב ודימונה. כשחרב כזאת מרחפת על ישראל, אין זמן לעסוק בזוטות, כגון העניין הפלסטיני והכיבוש. לכל מי שמעלה באוזני מנהיגינו את העניין הפלסטיני נאמר: עיזבו את השטויות, בוו נדבר על הפצצה האיראנית!

אבל אובמה ואנשיו הופכים את הקערה על פיה: אם זו סכנה קיומית, הם אומרים, תסיקו בבקשה את המסקנות. אם העניין מסכן את עצם קיומה של ישראל, הקריבו למענו את ההתנחלויות בגדה המערבית. קבלו את הצעת-השלום של הליגה הערבית, מהרו לעשות שלום עם הפלסטינים. זה יקל עלינו בעיראק ובאפגניסטן וישחרר את כוחותינו. לאיראן לא תהיה עוד עילה למלחמה בישראל. המוני העולם הערבי לא יתמכו בה עוד.

והמסקנה: אם שכונה ברמת-שלמה ובניין אחד בסילוואן חשובים לכם יותר מהפצצה האיראנית, נראה שהעניין אינו בוער בעצמותיכם. וזאת, עם כל הצניעות, גם דעתי.

שלשום טילפנה לי כתבת של "ערוץ 2" ושאלה אותי בקול מזועזע: "זה נכון שנתת ראיון לסוכנות-הידיעות האיראנית?"

"זה נכון," עניתי. הסוכנות הציגה לי בדוא"ל כמה שאלות על המצב המדיני, ועניתי.

"למה עשית את זה?" שאלה/התריסה.

"למה לא?" עניתי. בזה הסתיימה השיחה.

ובאמת, למה לא? נכון, אחמדינג'ד הוא מנהיג דוחה. הלוואי שהאיראנים היו נפטרים ממנו, ואני משער שזה יקרה במוקדם או במאוחר. אבל יחסינו עם איראן אינם תלויים באיש זה או אחר. הם עתיקי-יומין והיו תמיד ידידותיים - מאז ימי כורש ועד למשטר של חומייני (שסיפקנו לו נשק במלחמת איראן-עיראק).

בישראל מצטיירת כיום קריקטורה של איראן: מדינה פרימיטיבית, משוגעת, שכל מה שיש לה בראש זה להשמיד את המדינה הציונית. אבל די בקריאת כמה ספרים טובים על איראן כדי להבין שזוהי אחת המדינות העתיקות בעולם, שהקימה במרוצת הדורות כמה אימפריות גדולות, שתרמה תרומה גדולה לתרבות האנושית ושיש לה מסורת גאה ועתיקה. יש הטוענים שגם דת ישראל הושפעה באופן מכריע מתורת-המוסר של זורואסטר (זרתוסטרא).

חרף דיבורי-הרהב של אחמדינג'ד, השליטים האמיתיים של המדינה, אנשי-הדת, מנהלים מדיניות זהירה ומפוכחת, ומעולם לא התקיפו מדינה אחרת. יש להם הרבה אינטרסים חשובים, אך ישראל אינה כלולה בהם. הרעיון שהם יסתכנו בהשמדת מולדתם המפוארת כדי להשמיד את ישראל הוא אבסורדי.

האמת הפשוטה היא שאין דרך למנוע את הצטיידות איראן בפצצה גרעינית. מוטב שנחשוב ברצינות על המצב שייווצר: מאזן-אימה צבאי נוסח הודו-פאקיסטן, הפיכת איראן למעצמה איזורית, הצורך ליצור איתה דו-שיח שקט.

אך המסקנה העיקרית היא: לעשות שלום עם העם הפלסטיני והעולם הערבי כולו, כדי להשמיט את הקרקע מתחת לכל יומרה איראנית להגן על העולם הערבי מפנינו.