לפני 1942 שנים פתחו היהודים במחוז פלסטינה במרד נגד האימפריה הרומאית. בדיעבד, זה נראה כמעשה טירוף. פלסטינה הייתה ארץ קטנה ונידחת באימפריה חובקת-עולם, שזה עתה נחלה ניצחון כביר נגד המעצמה השנייה – פרס – ודיכאה מרד גדול בבריטניה. איזה סיכויים יכלו להיות למרד היהודי?

אלוהים יודע מה עבר אז בראשם של ה"קנאים". הם חיסלו את המתונים, שהזהירו מפני ההתגרות באימפריה, והשתלטו על הציבור היהודי בארץ. הם סמכו על אלוהים. אולי סמכו גם על היהודים ברומא, וחשבו שהשפעתם על הסנאט תרסן את הקיסר, נירון. אולי שמעו שהקיסר הוא חלש ועומד ליפול.

ההמשך ידוע: המורדים הובסו אחרי שלוש שנים, ירושלים נפלה, בית-המקדש נשרף, אחרוני המורדים התאבדו במצדה.

התנועה הציונית דווקא השתדלה ללמוד מההיסטוריה. היא התנהגה בצורה רציונאלית, לא התגרתה במעצמות, השתדלה להשיג בכל מצב רק את מה שניתן להשיג. היא הסכימה לפשרות, וכל פשרה שימשה לה כבסיס להתקדמות הבאה. היא ניצלה בפיקחות רבה את הקיצוניות של יריביה וזכתה באהדת העולם כולו.

אבל מאז ראשית הכיבוש הולכת ומשתבשת עליה דעתה. פולחן מצדה משתלט על המדינה. הבטחות אלוהיות שוב מככבות בשיח הציבורי. חלקים גדולים של הציבור נוהרים אחרי הקנאים החדשים.

וגם ההמשך חוזר על עצמו: מנהיגי ישראל פותחים במרד נגד רומא החדשה.

מה שהתחיל כפרשה של העלבת סגן נשיא ארצות-הברית הולך ומתפתח למשהו הרבה יותר חמור. העכבר הוליד פיל.

בחודשים האחרונים התחילה ממשלת הימין הקיצוני בירושלים לזלזל בנשיא ברק אובמה. החששות ששררו בירושלים בראשית כהונתו התפוגגו. אובמה נראה כפנתר שחור של נייר. הוא התקפל בעניין ההתנחלויות. בכל פעם שירקו עליו אמר שזה גשם.

וכאילו פתאום, הוגדשה הסאה. אובמה, סגנו ופקידיו הבכירים מגנים את ממשלת נתניהו בחריפות גוברת והולכת. שרת-החוץ, הילרי קלינטון, הגישה אולטימאטום: על נתניהו להפסיק את כל ההתנחלויות, גם בירושלים המזרחית; עליו להסכים למשא-ומתן על בעיות-הליבה של הסכסוך, ובכללן ירושלים המזרחית, ועוד.

ירושלים הופתעה לגמרי. אובמה נראה כמי שצלח את הרוביקון, כמו שהמצרים צלחו בשעתו את התעלה. נתניהו נתן פקודה לגייס את המילואים באמריקה ולהזיז את הטנקים הדיפלומטיים. כל הארגונים היהודיים בארצות-הברית הצטוו להיכנס למערכה. איפא"ק תקע בשופר וציווה על חייליו, הסנטורים וחברי-הקונגרס, להסתער על הבית הלבן.

היה נדמה שקרב-ההכרעה התחיל. בירושלים היו בטוחים שבקרב הזה יוכרע אובמה.

ואז נשמע קול בלתי-רגיל: קולו של נשק יום-הדין.

האיש שהחליט להפעילו הוא יריב מסוג חדש.

דייוויד פטראוס הוא הקצין הפופולארי ביותר בארצות-הברית. הגנרל בעל ארבעת-הכוכבים, בנו של רב-חובל הולנדי שעבר לארצות-הברית עם כיבוש ארצו בידי הנאצים, הצטיין משחר ילדותו. באקדמיה הצבאית נמנה עם ראשי כיתתו, בבית-הספר לפיקוד ומטה היה התלמיד מס' 1. כמפקד קרבי זכה בתשבחות. הוא למד יחסים בינלאומיים באוניברסיטת פרינסטון רבת-היוקרה וזכה בתארים אקדמיים, ולימד יחסים בינלאומיים בבאקדמיה הצבאית.

את שמו קנה לעצמו בעיראק, כאשר שלט באזור מוסול, עיר-המריבה הבעייתית ביותר באותה ארץ. הוא הבין שכדי להתגבר על יריבי ארצות-הברית עליו לרכוש את לב האוכלוסייה האזרחית, לרכוש בעלי-ברית מקומיים ולהשתמש בכסף יותר מאשר בנשק. התושבים קראו לו "המלך דויד". ההצלחה הייתה כה רבה, עד כי שיטתו התקבלה כתורת-המלחמה החדשה של צבא ארצות-הברית.

כוכבו דרך במהירות. הוא התמנה למפקד העליון בעיראק, ומשם הועלה לתפקיד אלוף פיקוד המרכז – פיקוד הכולל את כל המזרח התיכון, מלבד ארץ-ישראל (השייכת לפיקוד האמריקאי באירופה).

כאשר אדם כזה משמיע את קולו, ארצות-הברית מקשיבה. כהוגה-דעות צבאי-מדיני, אין לו כמעט מתחרים.

פטראוס השמיע בימים האחרונים מסר חד-משמעי. אחרי שסקר את הבעיות בתחום-אחריותו – הכולל בין-השאר את אפגניסטן, פקיסטאן, איראן, עיראק ותימן – עבר לניתוח "שורשי אי-היציבות" באזור. במקום הראשון ברשימה הופיע חוסר ההתקדמות לקראת פיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בדו"ח שלו לקונגרס נאמר: "המשך מעשי-האיבה בין ישראל וכמה משכנותיה מהווה אתגר ברור ליכולתנו לקדם את האינטרסים שלנו באזור-האחריות שלי...הסכסוך מעורר רגשות אנטי-אמריקאיים, בעקבות האמונה שארצות-הברית מצדדת בישראל. הזעם הערבי בגלל הבעיה הפלסטינית מגביל את כוח ועומק השותפות שלנו עם הממשלות והעמים באזור ומערער על הלגיטימיות של המשטרים המתונים בעולם הערבי. בינתיים מנצלות אל-קאעידה וקבוצות קיצוניות אחרות את הזעם לשם גיוס תמיכה. הסכסוך הישראלי-פלסטיני מעניק גם לאיראן השפעה בעולם הערבי, באמצעות בנות-חסותה, חיזבאללה וחמאס."

במקביל שלח פטראוס את קציניו לרמטכ"ל האמריקאי, כדי להסביר לו את המסקנות האלה.

בקיצור: השלום הישראלי-פלסטיני אינו עניין פרטי של שני הצדדים, אלא אינטרס לאומי עליון של ארצות-הברית. ומכאן: על ארצות-הברית לנטוש את התמיכה החד-צדדית בממשלת-ישראל ולכפות עליה את פיתרון שתי מדינות.

הטענה עצמה אינה חדשה. מומחים שונים השמיעו אותה בעבר. (מיד אחרי הפיגוע במגדלים התאומים כתבתי דברים דומים וניבאתי שארצות-הברית תשנה את מדיניותה. אז זה לא קרה.) אבל הפעם נאמרים הדברים במסמך רשמי של הגנרל האמריקאי האחראי.

ממשלת ישראל נכנסה מיד לעמדת-מגן. נאמר שפטראוס מייצג תפיסה צבאית צרה, שאינו מבין דבר בעניינים מדיניים, שהניתוח שלו שגוי. אבל לא זה מה שמעביר צמרמורות בירושלים.

השדולה הפרו-ישראלית שולטת כידוע במערכת הפוליטית האמריקאית שלטון ללא מצרים – כמעט. כל פוליטיקאי ופקיד-שלטון אמריקאי פוחד ממנה פחד-מוות. הסטייה הקלה ביותר מהקו של איפא"ק הייתה התאבדות פוליטית.

אבל בשריון-הקשקשים של גוליית פוליטי זה יש חור. כמו העקב של אכילס, יש גם לכוח האדיר של השדולה נקודה חלשה, שהפגיעה עלול לשתק אותה.

זה הודגם בפרשת יונתן פולארד. היהודי האמריקאי הזה, פקיד באחד ממנגנוני-המודיעין הרגישים, ריגל למען ישראל. בעיני הישראלים הוא גיבור לאומי, יהודי שמילא את חובתו לעמו. אבל בעיני הקהילה המודיעינית בארצות-הברית הוא בוגד שסיכן את חייהם של סוכני-ריגול אמריקאים רבים. היא לא הסתפקה בעונש שגרתי, אלא הביאה להטלת מאסר-עולם עליו. מאז דחו כול נשיאי ארצות-הברית את בקשות ישראל להעניק לו חנינה. אף נשיא אחד לא העז להתגרות בשרותי-המודיעין.

אבל העובדה הבולטת ביותר בפרשה מזכירה את הכלבים בסיפורו המפורסם של שרלוק הולמס – הכלבים שדווקא לא נבחו. איפא"ק לא נבח. הקהילה היהודית האמריקאית כולה שתקה. כמעט איש לא הרים שם את קולו למען פולארד המסכן.

וכל זה למה? מפני שרוב יהודי ארצות-הברית מוכנים לעשות למען ממשלת ישראל את הכול, מלבד דבר אחד: להופיע כמי שפוגעים בביטחון ארצות-הברית. ברגע שדגל הביטחון עולה בתורן, היהודים, כמו כל האמריקאים, עומדים דום ומצדיעים. חרב ההאשמה באי-נאמנות מרחפת מעל לראשם. מבחינתם זהו הסיוט האולטימטיבי: שיאשימו אותם בכך שהם מעדיפים את האינטרסים של ישראל על ביטחון ארצות-הברית. לכן חשובה להם כל כך המנטרה המושמעת ללא-הרף: שבטחון ישראל ובטחון ארצות-הברית היינו הך.

והנה בא הגנרל החשוב ביותר בארצות-הברית ואומר: זה לא כך. המדיניות הנוכחית של ממשלת-ישראל מסכנת את חיי החיילים שלנו בעיראק ובאפגניסטן.

בינתיים זה נאמר כאילו בדרך אגב, במסמך צבאי שלא ניתן לו פרסום רבתי. אבל החרב נשלפה מנדנה – ויהודי ארצות-הברית התחילו לשקשק למשמע רעידת-האדמה המתקרבת.

השבוע השתמש גיסו של נתניהו בנשק יום-הדין שלנו. הוא הכריז שאובמה הוא "אנטישמי". העיתון הרשמי של ש"ס קבע שאובמה הוא בכלל מוסלמי. הם מייצגים את הימין הישראלי הקיצוני ושותפיו, הטוענים בכתב ובעל-פה ש"חוסיין" אובמה הוא כושי שונא-ישראל, שיש לפעול להבסתו בבחירות הקרובות לקונגרס ובבחירות הבאות לנשיאות.

(אתמול פורסם סקר דעת-הקהל המראה שרוב עצום של אזרחי ישראל מאמינים שאובמה מתייחס לישראל בצורה הוגנת. אחוזי האהדה לאובמה גדולים אף מאחוזיו של נתניהו.)

אם אובמה יחליט להשיב מלחמה שערה ולהפעיל את נשק יום-הדין שלו – האשמת ישראל בהפקרת חייהם של חיילי ארצות-הברית – יהיו לכך תוצאות חמורות מאין כמותם.

לפי שעה זוהי רק "ירייה מעל לחרטום" – פגז שבו נוהגת אוניית-מלחמה לקרוא לספינה אחרת לציית לפקודותיה. האזהרה ברורה.

כאשר זכה הסרט "מטען הייסורים" בפרס האוסקר, כל הציבור האמריקאי התאחד בדאגה לחיי חייליו במזרח התיכון. אם ישוכנע ציבור זה שישראל תוקעת סכין בגבם – יהיה זה אסון לנתניהו.