זה הכול עניין של עיתוי. ממשלת-נתניהו העליבה את סגן-נשיא ארצות-הברית, ג'ו ביידן, אחד מגדולי ה"ידידים" של ישראל בארצות-הברית (כלומר: עבד נרצע של ארגון איפא"ק), וירקה בפני הנשיא ברק אובמה. אבל מה? כולה עניין של עיתוי.

אילו הכריזה הממשלה על הקמת 1600 יחידות-דיור חדשות במזרח ירושלים יום לפני כן, זה היה בסדר גמור. אילו הכריזו על כך שלושה ימים לאחר מכן, זה היה נהדר. אבל לעשות זאת דווקא ביום הזה, כאשר ג'ו ביידן היה אמור לסעוד על שולחנם של ביבי ושרהל'ה, והאוכל התקרר בינתיים במטבח, זה היה ממש עיתוי גרוע.

העניין עצמו הרי לא חשוב. עוד אלף יחידות-דיור בירושלים המזרחית, עוד עשרת אלפים, עוד מאה אלף – מה זה משנה. העיקר הוא העיתוי.

על כגון זה נאמר בצרפתית: זה גרוע מפשע, זאת טיפשות.

גם המילה "טיפשות" כיכבה השבוע בחדשות, כמעט כמו המילה "עיתוי".

טיפשות היא תופעה פוליטית מקובלת. כמעט והייתי אומר: כדי להצליח בפוליטיקה, דרושה לאדם מידה מסוימת של טיפשות. רוב רובם של הבוחרים אינם אוהבים פוליטיקאים חכמים מדי. אלה גורמים לבוחרים לחוש נחותים. פוליטיקאי טיפש, לעומת זאת, הוא "משלנו". לכן, פוליטיקאי חכם הוא כזה המסתיר את חכמתו ונותן לבוחריו להרגיש שהוא לא יותר חכם מהם.

ההיסטוריה מלאה במעשי-איוולת של פוליטיקאים. הרבה ספרים נכתבו על זה. לי קשה לחשוב על טיפשות גדולה מזו שהביאה למלחמת-העולם הראשונה, על מיליוני קורבנותיה, שפרצה בגלל הטיפשות המצטברת של פוליטיקאים אוסטריים, רוסיים, גרמניים, צרפתיים ובריטיים, לפי סדר זה.

אבל גם לטיפשות בפוליטיקה יש גבולות. חשבתי על זה במשך עשרות שנים, ומי יודע, אולי באחד הימים, כשאהיה גדול, אכתוב על כך עבודת דוקטוראט.

וזוהי התיאוריה שלי: בפוליטיקה (כמו בתחומים אחרים) נעשים מעשי איוולת כל הזמן. אבל חלק מהם נבלמים בעוד מועד, לפני שיגרמו לאסון, ואחרים לא. האם זה מקרי? או שמא יש כלל?

התשובה שלי היא: בהחלט כן. כאשר מישהו יוזם מעשה-איוולת הנוגד את רוח השלטון, הוא נבלם בדרך. כשהמעשה עובר מפקיד לפקיד, מישהו מתחיל לתהות. רגע, רגע, משהו כאן לא בסדר! זה לא יכול להיות! ואז עובר הדבר למעלה, ובסוף מישהו מחליט: זו טעות.

לעומת זאת, כאשר מעשה-האיוולת תואם את רוח השלטון, אין בלמים כאלה. כשזה עובר מפקיד לפקיד, זה נראה לכולם טבעי לגמרי. ממילא לא נדלקת שום נורה אדומה. שום פעמון-אזעקה אינו מתחיל לצלצל. וכך מתגלגלת האיוולת קדימה, עד הסוף המר.

אני גם זוכר מתי עלה הכלל הזה בפעם הראשונה על דעתי. ב-1965 עשה חביב בורגיבה, נשיא תוניסיה, מעשה נועז: הוא נאם במחנה-הפליטים הענקי ביריחו, אז תחת שלטון ירדן, וקרא לערבים להכיר בישראל. הדבר גרם לשערורייה אדירה בעולם הערבי.

כעבור זמן-מה פרסם עיתון ישראלי ידיעה מרעישה: במסיבת-עיתונאים באו"ם קרא בורגיבה להשמדת ישראל. זה נראה לי מוזר. חקרתי, בדקתי את הפרוטוקול וגיליתי שההפך נכון: הכתב פשוט השמיט, בטעות, את המילה "לא".

איך זה קרה? אילו היה הכתב טועה בכיוון הפוך ומדווח, למשל, שנשיא מצריים, גמאל עבד-אל-נאצר, קרא לצירוף ישראל לליגה הערבית, הייתה הידיעה נעצרת מיד. הנורה האדומה הייתה נדלקת. מישהו היה קורא: רגע, יש כאן משהו מוזר! צריך לבדוק עוד פעם! אבל במקרהו של בורגיבה איש לא הבחין בטעות, מפני שקריאת מנהיג ערבי להשמדת ישראל נראתה טבעית ולא דרשה וידוא.

זה מה שקרה השבוע בירושלים. כל פקיד יודע שראש-הממשלה הלאומני דוחף לייהוד מזרח ירושלים, ששר-הפנים הלאומני-קיצוני להוט עוד יותר, ושראש-העיר הלאומני-קיצוני-בריבוע ממש נוטף ריר בחשבו על רובע יהודי חדש על הר-הבית. אז למה שיעכב הפקיד את ההודעה על אישור השיכון החדש? מה, רק בגלל ביקורו של איזשהו קשקשן אמריקאי?

בימיו האחרונים בשלטון פירסם הנשיא ביל קלינטון תכנית-שלום, שבה ניסה לכפר על שמונה שנים של חוסר-מעשה והתרפסות בפני ממשלות-ישראל. התוכנית הייתה טובה, יחסית, אך היא כללה פצצה מתקתקת.

על ירושלים המזרחית אמר קלינטון כי מה שהוא יהודי, יסופח למדינת ישראל, ומה שהוא ערבי, יסופח למדינת פלסטין. הוא חשב (כנראה בצדק) שיאסר ערפאת מוכן לקבל פשרה כזאת, שהייתה מביאה לסיפוח כמה שכונות יהודיות חדשות במזרח ירושלים לישראל. אבל קלינטון לא היה די חכם כדי להבין את התוצאות הצפויות.

כי בפועל הייתה זאת הזמנה לממשלת-ישראל להתנחל בחיפזון בכל רחבי ירושלים המזרחית, מתוך חשבון שכל שכונה חדשה תסופח לישראל. ואכן, מאז גייסו ממשלות ישראל את כל כוחן ומשאביהן כדי לבנות עוד ועוד. כל בעל קזינו יהודי באמריקה ומנהל בית-זונות יהודי באירופה נקרא להירתם למאמץ, שהרי לכסף אין ריח. האיסור התנ"כי - "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלוהיך לכל נדר, כי תועבת ה' אלוהיך גם שניהם." (דברים, כ"ג, 18) – בוטל לצורך זה.

עכשיו מוגבר הקצב עוד ועוד. כי אין כמו התנחלות בירושלים כדי לסכל כל סיכוי לשלום.

הדבר ברור לכל מי שמצוי בענייני האזור. אין שלום בלי מדינה פלסטינית עצמאית, ואין מדינה פלסטינית בלי ירושלים המזרחית. על כך יש תמימות-דעים מוחלטת בין כל הפלסטינים, מפתח ועד חמאס, ובין כל הערבים, ממרוקו עד עיראק, ובין כל המוסלמים, מאיראן עד ניגריה.

שלום לא יהיה בלי דגל פלסטין על הר-הבית. זהו כלל ברזל. הערבים יכולים להתפשר על בעיית-הפליטים, כאובה ככל שתהיה, ועל התווית הגבולות, גם היא עניין כאוב, וגם בענייני ביטחון. הם אינם יכולים להתפשר על הפיכת ירושלים המזרחית לבירת פלסטין. כי כאן מתנקזים כל הנהרות הלאומיים והדתיים לנקודה אחת.

מי שרוצה לסכל כל סיכוי לשלום – כאן המקום לפעולתו. המתנחלים ותומכיהם, היודעים שכל שלום יביא לחיסול רוב ההתנחלויות (לפחות), הגו בעבר (והוגים מן הסתם גם היום) בפיצוץ המסגדים שעל הר-הבית, מתוך תקווה שזה יגרום לתבערה עולמית, שבה יישרפו כל סיכויי השלום אחת ולתמיד. אנשים פחות קיצוניים חולמים על סילוק הערבים ממזרח ירושלים באמצעות פעולות מנהליות, הריסת בתיהם, שלילת פרנסתם והמאסת חייהם באופן כללי. ואנשי-ימין מתונים ממש מבקשים לכסות כל מטר מרובע פנוי במזרח-ירושלים בשכונות יהודיות. המטרה היא אותה המטרה.

מציאות זו ידועה, כמובן, גם לברק אובמה וליועציו. בתמימותם הם חשבו שיוכלו לשכנע את נתניהו ושות' להפסיק את הבנייה בדברי כיבושין, במתק שפתיים וליטופי אגו, כדי לאפשר משא-ומתן על פיתרון שתי-המדינות. הם למדו במהירות-שיא שזה לא ילך בלי לחץ מאסיבי – ולכך לא היו מוכנים.

אחרי קרב קצר ועלוב, אובמה נכנע. הוא הסכים לאחיזת-העיניים של "הקפאת ההתנחלויות" בגדה המערבית. עכשיו בונים שם בשקיקה, והמתנחלים מרוצים. הם חדלו מזמן להפגין.

בירושלים לא הייתה אפילו פארסה – נתניהו פשוט הודיע לאובמה שהוא ימשיך לבנות בה ("כמו בתל-אביב"), ואובמה הרכין ראש ונכנע. כשהודיעה ממשלת ישראל השבוע על תוכנית-הבנייה הגרנדיוזית ב"רמת שלמה", היא לא הפרה שום התחייבות. נשאר רק עניין ה"עיתוי".

בשביל ג'ו ביידן זה היה עניין של כבוד. בשביל אבו-מאזן זה עניין של קיום.

תחת לחץ אדיר מצד ארצות-הברית וסוכניה, השליטים הערביים, נאלץ אבו-מאזן להסכים לפתיחת משא-ומתן עם ממשלת נתניהו – ולוא רק "שיחות קירבה", שם מכובס ל"שיחות מרחק".

ברור מראש ששום דבר לא יכול לצאת ממשא-ומתן כזה, מלבד התבזות פלסטינית נוספת. זה לגמרי פשוט: מי שבונה בירושלים ובגדה המערבית מכריז מראש שאינו נותן ואינו רוצה לתת שום סיכוי להסכם. הרי איש לא יבזבז היום הון על בנייה בשטח כשבכוונתו למסרו מחר למדינה פלסטינית. מי שאוכל את הפיצה אינו מנהל עליה משא-ומתן אמיתי.

אבו-מאזן ואנשיו מקווים שבכל זאת ייצא משהו טוב מהמשא-ומתן: האמריקאים יכירו בצדקתם של הפלסטינים ויפעילו סוף-סוף לחץ על ישראל, כדי להגשים את פיתרון שתי-המדינות.

ביידן ואובמה לא נתנו השבוע תימוכין לתקווה זו. ירקו להם בפרצוף, והם מחו את הרוק בחיוך מנומס.

על כך נאמר: כאשר יורקים בפניו של פחדן, הוא מעמיד פנים שזה גשם.