הוא קופץ אלינו וקופץ אליהם. קופץ לירושלים וקופץ לרמאללה, לדמשק, לביירות, לעמאן (אך חלילה לא לעזה, כי זה יכול להרגיז). קופץ, קופץ, אך אינו שולף מכיסו דבר. הכיס פשוט ריק.

אז למה לו? הרי יכול היה להישאר בבית ולגדל ורדים, או לשחק עם הנכדים.

יש במסעות האלה גם לא מעט חוצפה. אם אין לו מה להציע, מדוע הוא מבזבז את זמנם של פוליטיקאים ואנשי-תקשורת? בשביל מה לשרוף דלק-מטוסים?

המטרה המוצהרת של מיטשל היא "להתניע מחדש את תהליך השלום". איך? "להביא את הצדדים לחזור לשולחן המשא-ומתן".

יש אמונה אמריקאית נאיבית, שאפשר לפתור את כל הבעיות בעולם אם רק יישבו הצדדים לשולחן המשא-ומתן וידברו. כשאנשים הגיוניים מדברים זה עם זה, הם הרי ימצאו פיתרון.

הצרה היא שהמופקדים על גורל העמים אינם, בדרך כלל, אנשים הגיוניים. הם פוליטיקאים בעלי יצרים ודעות קדומות, המונחים על-ידי מצב-הרוח של ההמון. וכשבאים לשים קץ לסכסוך בן 130 שנה, האמונה הנאיבית בערכן של שיחות גובלת באיוולת.

ניסיון של עשרות שנים מלמד, שאין שום ערך במשא-ומתן אם אחד מצדדים אינו מעוניין בהסכם. גרוע מזה: המשא-והמתן יכול להזיק, כאשר אחד הצדדים משתמש בו כדי למשוך זמן וליצור דימוי כוזב של התקדמות לקראת שלום.

בסכסוך שלנו, המשא-ומתן לשלום הפך תחליף לשלום, אמצעי לסיכול השלום. הוא מכשיר בידי ממשלות ישראל לדורותיהן למשוך זמן – זמן שבו מרחיבים את ההתנחלויות ומעמיקים את הכיבוש.

(בראיון ליוסי ורטר ב"הארץ" האשים אהוד ברק את השמאל בכלל, ואת "גוש שלום" ו"שלום עכשיו" במיוחד, באי-תמיכה בקריאת נתניהו לחידוש המשא-ומתן. כמעט וקרא לנו בוגדים.)

מי שמציע עכשיו חידוש המשא-ומתן "בלי תנאים מוקדמים" משתף פעולה עם ממשלת נתניהו-ברק-ליברמן (נב"ל בקיצור) בתחבולה לחבל בסיכויי השלום. מיטשל אכן הפך - אולי מבלי לרצות בכך - למשת"ף כזה. כשהוא מפעיל לחץ על אבו-מאזן "לחזור לשולחן המשא-ומתן" הוא משחק את משחקו של נתניהו, המציג את עצמו כרודף-שלום. אבו-מאזן מתואר כמי ש"טיפס על עץ גבוה ואינו יודע איך לרדת ממנו". אין כיבוש. אין המשך ההתנחלות. אין ייהוד פרוע של מזרח ירושלים. זוהי בסך הכול בעיה של סולם. הבו סולם לאבו-מאזן!

כל זה בשביל מה? בשביל מה קופץ הקנגורו? כדי שברק אובמה, הצמא להישג כלשהו כאדם במדבר הצמא למים, יוכל להודיע על הישג דיפלומטי גדול.

אובמה עצמו עשה לפני שבוע מחווה נדיר: נשיא ארצות-הברית הודיע פומבית שהוא טעה, והתנצל על כך. הוא הודה שלא העריך כראוי את הקושי שבהתנעת תהליך-השלום.

הכול שיבחו את הנשיא. איזה מנהיג אמיץ! איזו אצילות-נפש!

ואני הייתי מוסיף: איזו חוצפה!

הנה בא המנהיג החזק ביותר בעולם ואומר: מצטער, טעיתי. לא הבנתי. נכשלתי. במשך שנה לא השגתי שום התקדמות לפיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תראו כמה אני כן! תראו כמה אני מוכן להודות בשגיאות!

זוהי חוצפה. זוהי חוצפה מפני שבגלל ה"טעות" הזאת אבדה שנה שלמה, שנה שלמה שנה שבה נמקו 1.5 מיליון בני-אדם בעזה, גברים, נשים וילדים, בחוסר-כול, רבים בלי תזונה מספקת, רבים בלי קורת-גג בקור ובגשם. שנה שלמה שבה נהרסו במזרח ירושלים יותר ממאה בתים של פלסטינים, בשעה שמקימים שם בפראות שכונות יהודיות חדשות, שנה שלמה שבה התרחבו בגדה המערבית ההתנחלויות, נסללו כבישי-אפרטהייד חדשים ונערכו הפוגרומים הקרויים "תג מחיר".

אז סליחה, כבוד הנשיא, אבל האמירה "טעיתי" אינה מספקת.

התנ"ך אומר: "מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם." אובמה אינו מנסה לכסות את ה"טעות" שלו, וזה טוב. אבל ההמשך הוא הקובע: "מודה ועוזב". אין מחילה למי שמודה אך אינו עוזב. והרי אתה לא רמזת - ולוא במילה אחת – שאתה מתכוון לשנות את דרכך.

זוהי חוצפה גם מבחינה אחרת: אתה טוען שנכשלת מפני שלא הערכת נכונה את הבעיות הפנימיות שיש לשני המנהיגים, נתניהו ואבו-מאזן. לנתניהו יש קואליציה ימנית-קיצונית, לאבו-מאזן יש חמאס.

סליחה, סליחה, אך מה עם הקואליציה שלך, שאינה נותנת לך לזוז בכיוון הנכון? מה עם שני בתי-הקונגרס, הכפופים לחלוטין לאיפא"ק ולשאר השדולות הפרו-ישראליות היהודיות והנוצריות? מה עם הפחד שלך מפני הימין הקיצוני שלך, התומך בימין הקיצוני שלנו? מה עם חוסר-היכולת – או חוסר-הרצון שלך - להפעיל את מנהיגותך, להתעמת עם השדולות ולקבוע את התהליך בהתאם לאינטרסים האמיתיים של ארצות-הברית (וישראל) – כפי שעשה בשעתו הנשיא דווייט אייזנהואר, ואפילו שר-החוץ ג'יימס בייקר (ולוא לשעה קלה)?

המכה המוחצת שספג אובמה בבחירות במדינת מסצ'וסטס, אולי המדינה הליברלית ביותר בארצות-הברית, הדהימה רבים. היא שינתה את פני המערכת הפוליטית בארצות-הברית ומסכנת גם את הרפורמה במערכת הבריאות, היהלום שבכתר שאובמה שם על ראשו. היא מאיימת להפכו לברווז צולע, העלול להפסיד לא רק את בחירות-הביניים לקונגרס בסוף שנה זו, אלא גם את הסיכוי להיבחר מחדש בעוד פחות משלוש שנים.

רבים שואלים: מה קרה למועמד המבריק, שהקסים את ארצות-הברית כולה, שגייס מיליוני בוחרים חדשים ונלהבים? היכן האיש בעל-החזון שניצח על ההמונים שקראו: "כן, אנחנו יכולים"?

איך הפך המועמד המנצח לנשיא פושר, שאינו מלהיב עוד? איך זה שהמועמד, שמצא בכל רגע בדיוק את הטון הנכון, הפך לנשיא שאינו מגיע אל לב הציבור? איך הפך המועמד, שקיבל את כל ההחלטות הנכונות, לנשיא שאינו מסוגל לקבל החלטות? איך הפך האנטי-בוש לממשיך-בוש?

נדמה לי שהשאלות האלה נוגעות לאחד הפרדוקסים הבסיסיים של המשטר הדמוקרטי. הרהרתי בכך לא-אחת בשעות שהקשבתי בכנסת לנאומים משעממים.

מנהיג דמוקרטי, שיש לו חזון ומשתוקק להגשימו, צריך לעמוד בשתי משימות: לנצח בבחירות ולנהל את המדינה. אם לא ינצח בבחירות, לא יגיע לניהול המדינה. אם ייכשל בניהול המדינה, אין טעם בניצחונו בבחירות.

הצרה היא ששתי המשימות האלה אינן דומות זו לזו. לעתים די קרובות מאוד, הן סותרות זו את זו, מפני שהן מחייבות תכונות שונות לגמרי.

המועמד צריך לנאום, להלהיב את הדמיון, להבטיח הבטחות ולשכנע את הבוחרים שהוא מסוגל להגשים אותן. כישרונות אלה יכולים בהחלט להועיל גם לשליט - אך אין הם מספיקים למלאכת השלטון. השליט צריך לקבל החלטות קשות, לעמוד בלחצים גדולים לעין שיעור, לנצח על מנגנון אדיר שיש בו סתירות רבות, לשכנע את הציבור בארצו ואת מנהיגיהם של ארצות אחרות. אין הוא יכול לרצות את כול חלקי הציבור ואת כל בעלי האינטרסים, כפי שהשתדל לעשות לפני הבחירות.

דווקא המועמדים המבריקים ביותר מתגלים, לא אחת, כראשי-שלטון חדלי-אישים. הם נישאים אל השלטון על גלי ההתלהבות שעוררו בקרב תומכיהם, ואז פתאום מסתבר להם שהנאומים המזהירים שלהם אינם משפיעים עוד – לא על חברי הפרלמנט שלהם, לא על הציבור, לא על מנהיגים זרים. מכשיר-העבודה העיקרי שלהם מתגלה כחסר-תועלת.

יש לי הרושם שדווקא נאומיו הרבים של אובמה מעייפים את הציבור ומאבדים את קסמם. כשהוא מנענע את ראשו מימין לשמאל ומשמאל לימין, מטלפרומפטר אחד לשני, הוא מתחיל להידמות לבובה מכאנית. המיליונים הצופים בנאום בטלוויזיה רואים אותו מסתכל ימינה ושמאלה, אך אינו מסתכל להם ישר בעיניים.

המועמד הוא שחקן על הבמה, המשחק את תפקיד המנהיג. אחרי הבחירות, כשהוא הופך באמת למנהיג, הוא עלול להיות חסר-ישע. האיש המגלם את תפקיד יוליוס קיסר במחזהו של שקספיר על הבמה יכול להיות שחקן גדול – אבל אילו היה קיסר במציאות, לא היה מסוגל לשלוט כקיסר. (על כך השיב לי שחקן ידוע: "אבל גם קיסר עצמו לא יכול היה לשחק את קיסר על הבמה!")

ברק אובמה אינו קיסר. הוא המלט, נסיך אמריקה. מקסים, מושך לב, מלא כוונות טובות - אך איש הססן וחלש. לשלוט או לא לשלוט, זאת השאלה.

מוקדם להספיד את אובמה. בניגוד למרקוס אנתוניוס, המכריז במחזה "באתי לקבור את קיסר, לא להלל אותו", אינני מוכן עדיין לקבור את התקווה הגדולה שעורר אובמה.

חלפה שנה מאז נכנס לבית הלבן. שנה שבוזבזה במידה רבה לריק. נותרו עוד שלוש שנים עד לבחירות הבאות לנשיאות. אמנם, דווקא בשנה הראשונה, אחרי ניצחון כה סוחף בבחירות, יכול היה לבצע דברים שיהיה הרבה יותר קשה לבצעם בשלוש בשנים הבאות, אך אובמה יכול להתאושש, להסיק מסקנות מהניסיון, לחולל "קמבק".

אחת הדרכים לשם עוברת בירושלים. על אובמה להשאיר את הקנגורו שלו בבית, וליטול את היוזמה לידיו. עליו להכריז על תוכנית-שלום ברורה, זו שיש עליה יש קונסנזוס עולמי (שתי מדינות לשני עמים, מדינה פלסטינית בכל השטחים הכבושים, שבירתה מזרח ירושלים, ופירוק ההתנחלויות בשטחים הפלסטיניים), ולקרוא לשני הצדדים לאמץ אותה להלכה ולמעשה – אולי באמצעות משאלי-עם בקרב שני העמים. כאשר השעה תהיה כשרה לכך, כדאי לו לבוא לירושלים, ולפנות מעל דוכן הכנסת אל הציבור הישראלי בקריאה ברורה וחד-משמעית.

בקיצור: להיות קיסר, לא המלט.