"אבל אמא!" שיסע הבן את דבריה, "מה אם התורכי יהרוג אותי?"

"להרוג אותך?" קראה האם המזועזעת, "מה עשית לו?"

אני יודע שהבדיחה ישנה, אבל אני מוכרח לחזור עליה, כי היא התגשמה השבוע.

לרוע המזל, הבדיחה היא עלינו. וכך היה המעשה:

הטלוויזיה התורכית הציגה סידרה די פרימיטיבית, שבה סוכני המוסד חוטפים ילדים תורכיים ומחביאים אותם בשגרירות הישראלית. הגיבורים התורכיים משחררים את הילדים והורגים את השגריר הרשע.

אפשר להתעלם לגמרי מסיפור מרושע כזה, ואפשר להגיש מחאה מתונה. אבל שר-החוץ שלנו חשב שזוהי הזדמנות נאותה להוכיח לעולם שאנחנו איננו עוד יהודי-גטו עלובים, אלא יהודים זקופי-קומה מגזע חדש.

על כן זימן סגן-שר-החוץ, דני אילון, את השגריר התורכי ("זימן" ולא "הזמין") להפגנה מבוימת היטב של גאווה לאומית.

כאשר הגיע השגריר, הופתע להיווכח שהמקום רוחש צוותות טלוויזיה ועיתונאים. נתנו לו להמתין שעה ארוכה, ואז הוכנס לחדר שבו ישבו שלושה פקידים חמורי-סבר, ובהם סגן-השר, על כסאות גבוהים. לשגריר הוצע ספה נמוכה, חסרת מסעדים. לא הייתה לו ברירה אלא לשבת בתנוחה מוטה.

איילון לא הסתפק בכך, הוא דרש במפורש (ובעברית) מאנשי התקשורת לשים לב להבדל בגובה בין הכיסאות לספה, וכן לעובדה שהישראלים לא חייכו ולא לחצו ידיים.

יתכן שאילון שאב את ההשראה שלו מסצנה בסרטו של צ'רלין צ'פלין, "הדיקטטור הגדול", שבה יושבים היטלר ומוסוליני על כסאות של ספר. כל אחד מהם מנסה להגביה את הכיסא שלו כדי להיות גבוה מהשני, עד ששני הכיסאות קורסים.

אחר הקדמה זו השמיע אילון (שוב בעברית) נזיפה חמורה. כל התקשורת הישראלית המודרכת השתמשה במילה "נזיפה", במקום במונח הדיפלומטי המקובל "מחאה".

אילון היה מרוצה ממלאכתו ודאג לכך שתוצג בהרחבה בתקשורת, ובעיקר בטלוויזיה.

התגובה התורכית הייתה, כמובן, חריפה. התורכים רגישים לכבודם הלאומי יותר מרבים אחרים (ולראייה: תגובתם המתמשכת על הטענות בעניין טבח הארמנים לפני כמעט מאה שנה.) ניתן היה לצפות שיתרגזו.

אילון זכה, כמובן, לגיבוי מלא מצד השר והבוס המפלגתי שלו, אביגדור ליברמן, ששיבח אותו בפה מלא.

כמה שבועות לפני כן כינס ליברמן את כל שגרירי ישראל בעולם, כ-150 במספר, כדי להשמיע באוזניהם נאום של מאמן. הוא נזף בהם על כי אינם מגנים די הצורך על כבוד של ישראל והודיע על מדיניות קיצונית חדשה: מעתה, תפקידו העיקרי של שגריר ישראלי הוא לעמוד על כבודנו, לתקוף כל מי שמותח עלינו ביקורת ולא להעלם משום עלבון, כגדול כקטן. לכך, נאמר, יש עתה עדיפות על כל תפקיד דיפלומטי אחר.

איש מבין השומעים, רובם דיפלומטים מקצועיים ותיקים, לא העז לקום ולהצביע על כך שיש, אולי, אינטרסים ישראליים חשובים יותר, כגון קיום יחסים טובים עם ממשלות זרות, קשרים צבאיים ומודיעיניים וענייני כלכלה. רק שגריר אחד חייך, ועל כך ננזף בפה מלא.

מאז שמונה לתפקידו, לפני פחות משנה, כבר הספיק ליברמן לשבור הרבה כלים דיפלומטיים. הוא העליב כמה וכמה ממשלות זרות. במקרה מפורסם אחד, הוא נזף פומבית בעם הנורווגי, על שחגג את יום-השנה של הסופר הלאומי שלהם, קנוט המסון, שגילה בשעתו אהדה לאדולף היטלר. במקרה אחר תקף את הממשלה השוודית על כי לא מחתה פומבית על פרסום מאמרו של כתב זוטר, שבו הציג את הטענה המגוחכת כאילו חיילי צה"ל רוצחים פלסטינים כדי למכור את אבריהם להשתלה. בגלל תגובתו של ליברמן, זה התפרסם בכל העולם.

נטייתו להעליב ממשלות זרות – תכונה לא הכי רצויה בשר-חוץ – הולכת וגוברת, אולי מפני שרבים מעמיתיו הזרים מסרבים להיפגש איתו. הם רואים בו גזען, ואולי אף פשיסט. כך, אגב, חושבים גם רוב הישראלים.

כאשר הקים נתניהו את ממשלתו ומינה את ליברמן לשר-החוץ שלו, רבים סירבו תחילה להאמין. קשה להעלות על הדעת מינוי אבסורדי יותר. אבל נתניהו היה זקוק לו. הוא לא יכול היה לתת לו את משרד-האוצר, שאותו הוא רצה לנהל בעצמו באמצעות שליח, ולא את משרד-הביטחון, שהוא נחלתו הפרטית של אהוד ברק. משרד-החוץ, שמעטים בישראלים מתייחסים אליו ברצינות, נותר כאפשרות יחידה.

לכן לא יכול היה נתניהו למתוח ביקורת פומבית על שני הניאנדרטלים שלו, ליברמן ואילון. אבל ברק התפלץ.

ברק אמור לנסוע לתורכיה דווקא מחר. בין מערכות-הביטחון התורכית והישראלית יש יחסים הדוקים, כמעט אינטימיים. יש ביניהן דמיון רב, כי שתיהן רואות את עצמן כשומרות על הערכים הלאומיים ובזות לפוליטיקאים. חוץ מזה, תעשיית-הנשק הישראלית זקוקה להזמנות התורכיות, המגיעות לכדי מיליארד דולר בשנה.

באחרונה התעוררה מחלוקת בקשר למל"טים שסיפקה ישראל, והיחסים התדרדרו. הביקור של ברק נחשב על כן כחשוב ביותר. כמה פרשנים בישראל מאמינים שכל פרשת אילון לא הייתה אלא טכסיס "מחוכם" של ליברמן כדי לחבל בנסיעת יריבו בממשלה.

כך או כך, כל הממסד הישראלי מבין שההצגה המטופשת של אילון גרמה נזק כבד. הוא הוכרח לחזור בו, אך עשה זאת באופן מגושם, מבלי לברר תחילה אם הנוסח שלו מספק את התורכים. הוא לא. זעמם גבר מיום ליום, והם דרשו התנצלות חד-משמעית. הדרישה באה בצורת אולטימאטום – או התנצלות עד יום רביעי בלילה, או החזרת השגריר התורכי והורדת רמת היחסים.

נתניהו התקפל. אילון התנצל שוב, והפעם בפה מלא. התורכים הואילו בטובם לקבל את ההתנצלות. ברק יטוס לתורכיה.

מאחורי התקרית הילדותית מתחבאת הבעיה הגדולה יותר של יחסי ישראל-תורכיה.

ראש-הממשלה התורכי, רספ טייפ ארדואן, הזכיר השבוע שתורכיה תמיד קידמה יהודים בברכה. כאשר גירשה ספרד הקתולית בשנת 1492 מאות אלפי יהודים (יש הערכות המגיעות עד כדי 800 אלף), התיישבו ברובם המכריע בממלכה העות'מאנית, ממרקש ועד סרייבו. כאשר עונו היהודים באירופה הנוצרית על-ידי האינקוויזיציה הספרדית וסבלו מרדיפות אינספור, גירושים ופוגרומים, שהגיעו לשיאם בשואה, אחיהם שיגשגו במשך מאות שנים תחת שלטונם הנאור של העות'מאנים המוסלמיים.

זיכרונות היסטוריים אלה נמחקו, למרבה הצער, בשנים המוקדמות של המאה ה-20, כאשר המתיישבים הציוניים נתקלו בשלטון התורכי בארץ,. כל ילד ישראלי לומד מה עשו התורכים המפלצתיים לשרה אהרונסון הנחמדה, חברת רשת-הריגול הפרו-בריטית במלחמת-העולם הראשונה, שהתאבדה אחרי שעונתה.

יחסים ידידותיים חודשו רק כאשר המוני תיירים ישראליים החלו לנהור לערי-הקיט התורכיות כדי לבלות בבתי-הקזינו ובבתי-המלון המפוארים, והופתעו מהיחס הלבבי של מארחיהם. התיירים, ברובם, הרגישו כמו בבית.

אז מה קורה עכשיו? התורכים, כמו גם כל יתר המוסלמים, נדהמו לפני שנה למראה מלחמת-עזה והתמונות הנוראות בטלוויזיה. ארדוגן, שכפוליטיקאי טוב השתדל לבטא להביע רגשות אלה, תקף את המדיניות הישראלית בכמה הזדמנויות, ביטל תמרון צבאי משותף עם ישראל ופעם אף נטש מרוב זעם ויכוח עם הנשיא שמעון פרס.

כל זה קורה על רקע היחס העוין של האיחוד האירופי לבקשת התורכים להתקבל לאיחוד. כתגובה על כך פנתה תורכיה מזרחה, לעבר שכנותיה הערביות ואיראן. היא השתוקקה לפעול כמתווכת בין המזרח והמערב, וגם בין ישראל וסוריה, עד שתפסה שאין לממשלתנו שום כוונה לעשות שלום, לפרק התנחלויות ולהחזיר שטחים.

אני משער שיחסי ישראלי-תורכיה יחזרו בכל זאת להיות נורמאליים, אם כי, אולי, לא חמים כפי שהיו. תורכיה זקוקה לעזרת השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון. (אילון עצמו נשלח בעבר לוושינגטון כדי לעזור לתורכים להדוף את דרישת הארמנים להכיר ברצח העם הארמני.) ישראל זקוקה לתורכיה כבעלת-ברית וכצרכנית של נשק.

ובאשר לבדיחה: היא יכולה להזכיר לנו שממש לא כדאי להרגיז את התורכים.