|
|
||
בציבור הישראלי ניתנה כבר התשובה: בוודאי, הרי ירי הקסאמים נפסק! תשובה פשוטה, אפשר לומר פרימיטיבית, אבל כך זה נראה למסתכל השטחי. היו קסאמים, עשינו מלחמה, אין קסאמים. ביישובי הדרום מתנהלים החיים כסדרם. שדרות פורחת, תושבי באר-שבע הולכים לתיאטרון. כל השאר זה פלפולים של פרופסורים. אבל מי שרוצה להבין את תוצאות המלחמה חייב להעלות שאלות. האם מטרת המבצע הייתה באמת רק להפסיק את ירי הקסאמים? האם ניתן היה להשיג זאת באמצעים אחרים? ואם היו מטרות אחרות, האם הושגו? האם הסיכום הסופי הוא חיובי או שלילי מבחינת האינטרסים של מדינת-ישראל? אני מרחם על ההיסטוריונים. הם צריכים לנבור במסמכים, לבדוק פרוטוקולים, לעיין בטקסטים. שפת המסמכים מתעתעת. אם נכונה אמרתו של טאליראן (או ביסמארק, או מי שזה היה) שהמלים נוצרו כדי להסתיר את המחשבות, הרי זה נכון שבעתיים לגבי מסמכים. מסמכים מסלפים עובדות, מעלימים עובדות, ממציאים עובדות – הכול לפי האינטרס של הכותב. הם מגלים טפח ומכסים טפחיים. כל מי שהיה מעורב בחיים הציבוריים יודע זאת. לכן, נתעלם מן הפרוטוקולים. מה היו המטרות האמיתיות של מי שהחליטו על המלחמה? לפי הערכתי, הן היו כלהלן, בסדר יורד:
נבדוק את התוצאות אחת לאחת. לפני כמה ימים באו מאות-אלפים מתושבי הרצועה לעצרת-הזדהות עם חמאס. על פי התמונות, היו שם בין 200 ל-400 אלף איש. אם לוקחים בחשבון שברצועה חיים 1.5 מיליון בני-אדם, ורובם הגדול ילדים, היה זה מפגן מרשים של תמיכה. בייחוד לאור העובדה שצה"ל קיים במשך כל השנה מצור על הרצועה, ושההריסות לא שוקמו. מי שהאמין שלחץ על האוכלוסייה יגרום להתקוממות נגד שלטון החמאס התבדה. מי שקורא היסטוריה לא יכול להיות מופתע: כל אוכלוסייה מתאחדת מאחורי ההנהגה, תהיה אשר תהיה, מול התקפה של אויב מבחוץ. חבל שהפוליטיקאים והקצינים שלנו אינם קוראים ספרים. הפרשנים שלנו מספרים שתושבי עזה "מסתכלים בעיניים כלות בחנויות הפורחות ברמאללה". הם גם מתנחמים בסקרים המוכיחים, כביכול, שהפופולאריות של חמאס בגדה המערבית הולכת ופוחתת. אם כן, מדוע פוחד הפת"ח לערוך בחירות בגדה, למרות שכל פעילי חמאס שם הושלכו לכלא? נראה שרוב תושבי עזה מרוצים, פחות או יותר, מתפקוד ממשלת החמאס. אולי הם גם גאים, למרות מצוקתם, בעמידתה העיקשת. ברחוב שורר סדר, הפשע והסמים הצטמצמו. חמאס משתדל בזהירות להנהיג סדר-חיים דתי, ונראה שהציבור אינו מתנגד. המטרה העיקרית של המבצע נכשלה לחלוטין. המטרה השנייה, לעומת זאת, הושגה. ממשלת אולמרט, שאיבדה את אימון הציבור במלחמת-לבנון, רכשה אותו בחזרה במלחמת-עזה. למרות שזה לא עזר לו, לאולמרט, שנאלץ להתפטר בגלל ענני השחיתות המרחפים מעל לראשו. גם צה"ל החזיר לעצמו את הביטחון העצמי. הוא הוכיח כי הכשלים הצבאיים, שהתגלו במלחמת-לבנון על כל צעד ושעל, היו שטחיים. הציבור משוכנע כי במלחמת-עזה הצבא תיפקד היטב. העובדה שבסך הכול נהרגו שישה חיילים מאש האויב, לעומת יותר מאלף ההרוגים בצד השני, חיזקה אמונה זו. ענייני המוסר מטרידים רק מעטים. השאלה אם הושגה המטרה השלישית – ההרתעה - קשורה בשאלה: מי ניצח במלחמה מבחינה צבאית? במלחמה בין צבא סדיר לבין ארגון-גרילה, קשה מאוד להגיד מה זה "ניצחון". בקרב קלאסי בין צבאות, מקובל להניח שניצח הצד שהחזיק בשדה-הקרב בתום הלחימה. ברור שזה לא חל במלחמה בלתי-סימטרית. צה"ל לא רצה להחזיק ברצועת-עזה – להיפך, הוא השתדל מאוד למנוע אפשרות זו. יש הטוענים שחמאס ניצח במלחמה, מפני שעצם העובדה שארגון קטן ודל-אמצעים החזיק מעמד במשך שלושה שבועות, מול אחד הצבאות החזקים ביותר בעולם, מהווה הישג צבאי אדיר. יש הרבה מן האמת בטענה זו. מאידך, אין ספק שכוח-ההרתעה של צה"ל שוקם. כל הגורמים הפלסטיניים, וכל הגורמים הערביים בכלל, יודעים עתה שצה"ל מוכן להרוג ולהרוס בלי כל הגבלה בכל מערכת צבאית. מנהיגי חמאס – וכמוהם ראשי חיזבאללה – יחשבו פעמיים ושלוש לפני שיתגרו בצה"ל בעתיד. ירי הקסאמים נפסק כמעט לגמרי. חמאס משליט את רצונו גם על הארגונים הקטנים והקיצוניים יותר, שהיו רוצים להמשיך בירי. אין ספק שכוח-ההרתעה של צה"ל משפיע על כך, אך עובדה היא שגם צה"ל נזהר מאוד שלא לגרום לתקריות, כפי שעשה לפני "עופרת יצוקה". הרתעה באזור עזה היא הדדית – לפחות לפי שעה. יש מקום לשאלה אם לא היה פשוט וקל יותר להפסיק את ירי הקסאמים באמצעים פוליטיים. אילו הכירה ממשלת-ישראל בשלטון חמאס בעזה – לפחות דה פאקטו - ומקיימת איתו יחסים סבירים, ואלמלא הטילה מצור על הרצועה - האם אי-אפשר היה לשים קץ לטילים גם בלי מלחמה? אני בטוח שזה היה ניתן. שחרור שליט - מטרה משנית אך חשובה כשלעצמה – לא הושג. אם ישוחרר שליט, זה יהיה במסגרת חילופי-שבויים, שייראו כניצחון כביר לחמאס. אם לוקחים בחשבון את כל התוצאות האלה, ניתן להגיע למסקנה שהמלחמה הסתיימה במעין תיקו. אלמלא גולדסטון. מלחמה זו הנחיתה מכה אנושה על מעמדה של ישראל בעולם. האם זה חשוב? דויד בן-גוריון אמר, כידוע, ש"לא חשוב מה אומרים הגויים, חשוב מה עושים היהודים". תומאס ג'פרסון, לעומת זאת, אמר ששום אומה אינה יכולה להרשות לעצמה לכלכל את מעשיה מבלי להתחשב בדעת האנושות. בוויכוח זה צדק ג'פרסון. מה שאומרים הגויים יש לו חשיבות עצומה על כל מערכות ישראל – החל בזירה המדינית וכלה במערכת הביטחונית. מעמד המדינה בעולם היא מרכיב חשוב של הביטחון הלאומי. מלחמת עזה – החל מעצם ההחלטה להפעיל את צה"ל בשטח שיש בו אוכלוסייה צפופה, וכלה בשימוש בפצצות זרחן ופלאשט – הטיל צל כבד על ישראל. דו"ח גולדסטון, שבא אחרי התמונות המחרידות שהופיעו במהלך המבצע בכל רשתות הטלוויזיה בעולם, יצר רושם נורא. מאות מיליוני בני-אדם ברחבי תבל ראו ושמעו, ויחסם לישראל השתנה. לכך תהיינה השפעות מרחיקות-לכת על החלטות הממשלות, על עמדת כלי-התקשורת ועל אלף ואחת החלטות גדולות וקטנות לגבי ישראל. כמעט כול הדוברים והעיתונאים שלנו, מנשיא-המדינה ועד לאחרון המנחים בטלוויזיה, חוזרים כתוכים על הטענה שדו"ח גולדסטון הוא "חד-צדדי", "נבזי" ו"שקרני". אבל בעולם יודעים שזהו דו"ח הוגן, ככל שהוא יכול להיות אחרי שממשלת ישראל החליטה שלא לשתף פעולה עם החקירה. והנזק הולך וגדל מיום ליום. חלק ממנו בלתי-הפיך. אי-אפשר לשקול את תוצאות המלחמה מבלי להניח את העובדה הזאת על כף-המאזניים השלילית. הסיכום הוא שנזקי המלחמה למדינת-ישראל כבדים הרבה יותר מכל רווח שהביאה. בצמרת המדינה יש מי שמקבלים את הסיכום הזה ומפנימים אותו בשקט. אבל לא חסרים גם הקולות – בצמרת וברחוב - המכריזים בגלוי ש"עופרת יצוקה 2" היא בלתי-נמנעת. מייחסים לביסמארק את האימרה שאדם טיפש לומד מניסיונו של עצמו, ואילו אדם חכם לומד מניסיונם של אחרים. אז מה אנחנו? |
|
|
|
|
