זה היה עלול להיות שיא הקיטש הפוליטי.

בנימין נתניהו ועשרה מחברי ממשלתו עמדו לקיים ישיבה משותפת עם אנגלה מרקל ועשרה שרים גרמניים.

לשם מה? סתם ככה, כדי להפגין עד כמה גרמניה אוהבת את ישראל.

ברגע האחרון הודיע נתניהו שהוא חולה, והפגישה בוטלה. יש להניח שנתניהו לא הצטער על כך. בשביל מה הוא צריך את זה? ממילא משיגה ממשלת ישראל מגרמניה כל מה שהיא רוצה.

עיתונאי גרמניה שאל אותי מה הייתה התגובה בישראל על ביקורו בארץ של שר-החוץ הגרמני החדש, גידו וסטרוולה. נאלצתי לאכזב אותו: רוב הישראלים כלל לא שמעו על כך. עוד גרמני בא להניח זר ב"יד ושם". עוד פקק-תנועה בירושלים.

כמו שקורה לעיתים קרובות, אין שוויון בזוגיות הזאת. הכלה הגרמנית אוהבת את החתן הישראלי הרבה יותר מאשר להפך.

היחסים בין גרמניה וישראל זקוקים, מדי פעם, למחשבה חדשה.

הגרמנים אינם שוכחים את השואה. הם מטפלים בנושא הזה בלי הפסק. תוכניות טלוויזיה, דיונים תרבותיים, יצירות אמנות.

זה טוב. אסור לו לפשע המפלצתי הזה להישמט מהזיכרון. גרמנים צעירים צריכים לשאול את עצמם שוב ושוב איך זה קרה שהסבים והסבות שלהם היו שותפים לפשע מחריד זה – מי בפועל, מי בהסכמה שבשתיקה, מי בשתיקה מתוך פחד או אדישות.

הממשלה הגרמנית – הנוכחית ככל קודמותיה – מסיקה מן השואה מסקנה חד-משמעית: צריך לפנק את ישראל, "מדינת הקרבנות". צריך לתמוך בכל מעשיה ללא שום הסתייגות, אסור להשמיע מילה אחת של ביקורת.

כאשר קמה הרפובליקה הגרמנית החדשה, הייתה זאת מדיניות מפוכחת. זה עתה נגמרה המלחמה הנוראה, שכפה אדולף היטלר על העולם. פשעי הנאצים היו טריים בתודעת האנושות. גרמניה הייתה מדינה מצורעת. קונראד אדנואר החליט שתמיכה מאסיבית בישראל (נוסף על התמיכה בקרבנות עצמם) תפתח לפניו את שערי העולם.

הוא מצא שותף נאמן בעמיתו הישראלי. דויד בן-גוריון האמין שחיזוק מדינת-ישראל חשוב מזיכרונות העבר. הוא העניק תעודת-הכשר ישראלית ל"גרמניה האחרת", תמורת עזרה גרמנית מאסיבית למדינת-ישראל.

מאז זרמו הרבה מים בנהר הריין ובנהר הירדן. הגיע הזמן לשאול כמה שאלות.

שאלה מס' 1: אם הידידות הגרמנית איתנו היא תופעה מוסרית, האם היא מחייבת הגנה על מעשים בלתי-מוסריים?

שמעתי לא פעם בגרמניה את המשפט: "אחרי המעשים הנוראים שעשה העם הגרמני ליהודים, אין לנו, הגרמנים, הזכות המוסרית למתוח ביקורת על מדינת-היהודים. בני הפושעים אינם רשאים לבקר את בני הקרבנות!"

כבר אמרתי בעבר: יש במשפטים אלה משהו שמפריע לי מאוד. הוא מעלה בזיכרוני מילה גרמנית בעלת אסוציאציות קשות: SONDERBEHANDLUNG. "טיפול מיוחד". במחנות-הריכוז זה היה שם-הצופן להוצאה להורג.

היחס של ממשלת גרמניה לישראל היא מין SONDERBEHANDLUNG בצורה הפוכה. גם היא אומרת: היהודים הם משהו מיוחד. צריכים להתייחס ל"מדינת היהודים" אחרת מאשר לכל מדינה אחת. כלומר: היהודים שונים מכל העמים, מדינתם שונה מכל המדינות, המוסר שלהם שונה משל כל היתר.

קהל גרמני היה משועשע מאוד כססיפרתי לו לאחרונה על הפגנה קומוניסטית בניו-יורק. השוטרים היכו במפגינים ללא רחם. אחד צעק: "אל תרביצו לי! אני אנטי-קומוניסט!" תשובת השוטר: "לא מעניין אותי איזה מין קומוניסט אתה!" פרו-שמיות קיצונית מזכירה לי אנטי-שמיות קיצונית. עולה ההרהור שמי שמסוגל ליחס מיוחד מסוג אחד, מסוגל גם ליחס מיוחד מהסוג האחר.

יחס מיוחד? תודה, אבל לא. לא זאת הייתה כוונתנו כאשר הקמנו את המדינה הזאת. רצינו להיות מדינה ככל המדינות, אומה ככל האומות.

שאלה שנייה: מה זאת ידידות, בעצם?

כאשר הידיד שלך השיכור כלוט ומתעקש לנהוג במכונית – האם צריך לעודד אותו? האם בכך מתבטאת ידידות-אמת? או שחובת הידידות מחייבת אותך להגיד לו לעזוב את ההגה עד שיתפכח?

כל בר-דעת בגרמניה יודע שהמדיניות הנוכחית של ממשלת-ישראל היא הרת אסון לישראל ולעולם כולו. היא מובילה למלחמת-נצח, להשתלטות הפונדמנטליזם האיסלאמי הקיצוני במרחב כולו, לבידודה של ישראל בעולם ולמדינת-כיבוש, שבה יהפכו היהודים למיעוט דורסני.

כשהידיד השיכור שלכם נוהג ישר לעבר תהום – מה הידידות אומרת לכם לעשות?

שאלה שלישית: אם ידידות לישראל – לאיזו ישראל?

ישראל רחוקה מלהיות חברה מונוליתית. זוהי חברה פעילה, תוססת, ויש בה זרמים רבים, מהימין הקיצוני עד לשמאל הקיצוני. כרגע יש בה ממשלה ימנית מאוד, אך יש בה גם מחנה-שלום. יש בה חיילים המסרבים לפנות התנחלויות, ויש בה חיילים המסרבים להגן על התנחלויות. יש בה לא מעט אנשים המקדישים את כל זמנים ומרצם למאבק בכיבוש, ואף מסכנים את גופם.

כמובן, ממשלה צריכה לשאת ולתת עם ממשלות. ממשלת גרמניה צריכה להתדיין עם ממשלת ישראל. אבל מכאן ועד למחוות חריגות, כמו ישיבה משותפת של שתי הממשלות, המרחק רב.

ממשלת נתניהו שילמה מס-שפתיים לעקרון שתי המדינות, ומפירה אותו מדי יום. היא סירבה להקפיא את בניית ההתנחלות בשטחים שהם, לדעת כל הממשלות - ומשלת גרמניה בכללן - צריכים להוות את המדינה הפלסטינית. היא בונה בקצב מטורף במזרח ירושלים, שגם לדעת ממשלת גרמניה צריכה לשמש בירת פלסטין. היא מבצעת בירושלים משהו הדומה מאוד לטיהור אתני. האם צריכה הגברת מרקל לחבק ממשלה זו ולכסות את פניה בנשיקות?

יש הרבה דרכים שבהן יכולה ממשלת גרמניה להפגין ידידות כלפי ישראל האחרת, ישראל שוחרת שלום וזכויות-האדם. חבל מאוד שאין היא עושה זאת.

יש גם גישה גרמנית אחרת. לפני שבועיים ראיתי דוגמה לכך.

קהל של מאות התאסף בברלין כדי להשתתף בטקס, שבו הוענק לי "פרס הכוכב הכחול". הוא נקרא כך מפני שכדור-הארץ נראה מהחלל החיצון ככדור כחול.

את הפרס העניקה קרן "אתיקון", המאמינה שיש לחבר את השאיפות לשלום, לזכויות האדם, לשמירת כדור-הארץ ולכלכלה מוסרית. גם לדעתי זוהי מיקשה אחת.

הענקת הפרס לפעיל-שלום ישראלי מבטאת, לדעתי, ידידות אמיתית לישראל – ידידות של גרמניה אחרת לישראל אחרת. התיעוב לפשעי הנאצים מביא גרמנים אלה למאבק למען עולם יותר טוב, יותר מוסרי, שאין בו מקום לגזענות, זו המרימה עכשיו את ראשה במקומות שונים באירופה.

וזה מוביל, כמובן, למה שקרה זה עתה בארצו של וילהלם טל.

תוצאת משאל-העם השווייצי על איסור בנייתם של צריחי-מסגדים אינה דבר רע. היא דבר מתועב.

האנטי-שמיות עברה, כאילו, מעם שמי אחד לעם שמי אחר. קשה להיות אנטי-יהודי באירופה שלאחר השואה, ולכן הופכים האנטי-שמים לאנטי-מוסלמים. אותה הגברת בשינוי האדרת.

מבחינה אסתטית, זוהי החלטה טיפשית. בכל אלבום של הבניינים היפים ביותר בעולם תופסת הארכיטקטורה המוסלמית מקום של כבוד. מארמון אלהמברה בגרנדה ועד לכיפת-הסלע בירושלים, שלא להזכיר את הטאג' מהל בהודו - מאות בניינים מוסלמיים מעוררים התפעלות. צריח אחד או שניים היו עושים פלאים לנוף העירוני של ברן.

אך אין פה עניין של ארכיטקטורה, אלא של גזענות פרימיטיבית, ברוטאלית, מהסוג שהגרמנים בורחים ממנה. גם לשווייצים יש הרבה על מה לכפר. גם הסבים והסבות שלהם התנהגו בימי השואה בצורה מחפירה, כאשר הכריזו ש"הסירה מלאה" והחזירו את היהודים, שהצליחו להגיע לגבולם, לידי הצליינים הנאציים.

(זיכרון זה צריך להמריץ אותנו, הישראלים, להתנגד למעשי ממשלתנו, המחזירה למצריים את הפליטים האומללים מסודאן המצליחים להגיע לגבולנו. בייחוד אחרי שנודע לנו שלא אחת ירו המצרים למוות בפליטים כאלה.)

המשאל השווייצי צריך, אגב, לשמש לקח לכל מי שמתפתה אצלנו לחשוב ששיטת משאלי-העם עולה על השיטה הפרלמנטארית. משאל-עם פותח פתח לדמגוגים השפלים ביותר, תלמידיו של יוזף גבלס, זה שכתב פעם: "עלינו לפנות שוב אל האינסטינקטים הפרימיטיביים ביותר של ההמון."

ז'ן-פול סארטר אמר פעם שכולנו גזענים. ההבדל הוא בין מי שמכירים בכך ומשתדלים להילחם בגזענות שלהם, לבין מי שסוגד לה. רוב העם השווייצי, לצערי, נכשל במבחן זה.

ומה איתנו?