כי לא פרצה מלחמה. לא היה פיגוע התאבדות. לא נחת קסאם על שדרות. אחמדינג'אד לא ערך עוד ניסוי בטיל המסוגל להגיע לתל-אביב. סתם עוד רצח.

לא שישראל היא בירת הרצח העולמית. היא תצטרך עוד להתאמץ הרבה כדי להגיע לרמה של מוסקווה וניו-יורק, שלא לדבר על יוהנסבורג. הסטטיסטיקה אפילו מראה ששיעור הרציחות בישראל נמצא בסימן של ירידה.

באחרונה הזדעזעה ישראל בכל זאת משורה של מעשי-רצח חריגים באכזריותם. כדי לנקום באשתו הרג בעל את בתו הקטנה וקבר אותה בחורשה. גבר שחי עם אשת בנו הרג את בתה, נכדתו, הטמין את הגופה הקטנה במזוודה והטביע אותה בירקון. אדם שרב עם חברתו הרג אותה ואת אמה, ביתר את גופותיהן ופיזר את חלקי הגופות בפחי-אשפה. בן שרב עם אמו הרג אותה, ואחר-כך נסע להרוג גם את אחיו. קשיש הרג את אשתו הישנה בשנתה במכת פטיש.

בשבועות האחרונים קרו שני המקרים שחרגו גם משגרת הזוועות האלה.

דמיה קרליק, עולה מרוסיה שעבד כרב-מלצרים במסעדה "רוסית" ופוטר בגלל גניבות, החליט לנקום בבעלים. הוא נכנס לדירתם והרג בזה אחר זה שש נפשות - בעל המסעדה ואשתו, בנם ואשתו ושני נכדיהם הפעוטים.

עולה מארצות-הברית בשם ג'ק טייטל, תושב אחת ההתנחלויות הקיצוניות ביותר, הודה שהרג לפני שנים שני פלסטינים מקריים וברח לאמריקה. אחרי שחזר לארץ הטמין פצצות בניידות המשטרה. למה? מפני שהמשטרה אישרה מצעד של הומואים ולסביות. הוא חשוד ברצח שני שוטרי-תנועה בגלל אותה הסיבה. הוא גם התרברב בכך שביצע את הרצח ההמוני במועדון של הומו-לסביות בתל-אביב (אך נראה שזאת הייתה התפארות-שווא.) הוא הניח פצצה בביתם של יהודים משיחיים באריאל ופצע קשה את בנם בן ה-15. הוא ניסה לרצוח את הפרופסור השמאלני זאב שטרנהל ופצע אותו.

המיוחד בשני המקרים האלה הוא גם בכך שהם בוצעו על-ידי עולים חדשים שבאו לארץ למרות שכבר נחשדו בביצוע פשעים במולדתם.

לפי "חוק השבות" זכאי כל יהודי לעלות לישראל (ולקבל אוטומטית אזרחות ישראלית מיד עם הגיעו). אבל גם לפי חוק זה רשאי שר-הפנים לשלול את זכות-העלייה ממי שחשוד בביצוע פשע.

מבחינה זו מעניין במיוחד המקרה של קרליק. הוא נחשד ברוסיה בביצוע שוד מזוין, אך הגוף המופקד ברוסיה על מתן היתר-עלייה טוען שלא ידע על כך.

הגוף הזה, "נתיב" שמו, פעל בשעתו בברית-המועצות כאחד השירותים החשאיים של ישראל, בדומה למוסד ולשב"כ. תפקידו היה להחדיר סוכנים לקהילות היהודיות ולשכנע יהודים לעלות לישראל.

חוץ מזה עסק "נתיב", כמובן, בריגול. אין זה סוד שבמשך עשרות שנים הוזמנו העולים מברית-המועצות לחקירת השב"כ עם הגיעם ארצה, ונדרשו למסור את כל הידוע להם על מתקנים צבאיים, תעשייתיים ואחרים במולדתם הקודמת. המידע היקר שנאסף העניק לישראל מעמד בכיר בקהילת המודיעין המערבית.

אחרי קריסת המשטר הקומוניסטי היו שהציעו לפרק את "נתיב", אך - כמו כל ארגון - הוא ניהל מאבק של הישרדות. הוחלט להשאירו על כנו ולהפקידו על עליית היהודים מכל המדינות של ברית-המועצות לשעבר. תפקידו לבדוק את המועמדים לעלייה ולוודא שהם יהודים כשרים על פי ההלכה (או קרוביהם הלא-יהודיים, שגם הם זכאים לבוא).

המוצא הגזעי של העולים מעניין את אנשי "נתיב" הרבה יותר מאשר עברם הפלילי. נראה שאין להם מגעים עם המשטרה הרוסית, החושדת בהם, מן הסתם, גם בפעילויות אחרות.

כך קורה שאיש כמו קרליק, שהיה חשוד במעשי שוד אלימים, נמצא כשר לעלייה. המוצא הגזעי שלו היה בסדר. אחרי שהגיע לישראל הגישה רוסיה בקשה רשמית להסגרתו בעוון שוד, אבל הבקשה נדחתה. לשודד הנמלט הוענק רישיון לנשק ומעמד של מאבטח.

המקרה של טייטל דומה. אמנם אין "נתיב" בארצות-הברית, אבל ההיגיון של סוכני-העלייה הוא אותו ההיגיון: להביא עולים ולא לשאול שאלות מיותרות. לפי ההלכה, יהודי נשאר יהודי גם כשהוא חוטא.

פרשות אלה מפנות זרקור אל אחד העקרונות ההחשובים ביותר של הממסד הציוני בישראל: להביא לארץ יהודים, בכל התנאים, בכל מחיר. הסטטיסטיקה חייבת להוכיח כי השנה – כמו בכל שנה – עלה לישראל מספר-שיא של יהודים. בקהילות רבות מגרדים את התחתית כדי להביא עוד יהודים. מחפשים יהודים מעבר להררי-חושך, פשוטו כמשמעו: שליחינו מגלים "שבטים אבודים" של יהודים בפרו ובאתיופיה, בהודו ובסין.

במציאות זו יש נטייה מובנת להעלים עין מעברם הפלילי של המועמדים-לעלייה. אז מה אם פלוני, יהודי כשר, שדד בנק או התעלל בילדים? בארץ הוא אולי יחזור למוטב. ואם אלמוני עומד בחו"ל למשפט על סחר בלתי-חוקי בנשק, בהלבנת הון ו/או במכירת יהלומים מוכתמים בדם, הוא רצוי בהחלט, ואם גם יביא עימו ארצה את הכסף שלו, ראשי המדינה ישמחו להצטלם בחברתו.

כל זה נכון, כמובן, רק אם העולה הוא יהודי על פי ההלכה. אם הוא גוי, הסיפור שונה לגמרי. לכך דואג מנהיג ש"ס, אלי ישי.

בממשלת-ישראל הנוכחית יש כמה וכמה מועמדים לתואר "אלוף הגזענות". ועדת-שיפוט אובייקטיבית תתקשה לבחור ביניהם.

המועמד המועדף הוא שר-החוץ אביגדור ליברמן, גזען מאושר שכל הקריירה הפוליטית שלו בארץ בנויה על השנאה לערבים ולזרים. הוא גם דאג למסור את משרד-המשפטים יעקוב נאמן, עורך-הדין חובש-הכיפה, הפועל עכשיו למסירת תפקיד היועץ המשפטי לידי נועם סולברג, שופט חניך-ישיבה, תושב אחת ההתנחלויות הקיצוניות, שפסקי-דינו גרמו לא פעם להרמת גבות בשל תוכנם הלאומני הבוטה. גם נתניהו עצמו הוא, כמובן, מועמד לתואר גזען מצטיין.

אבל מלך הגזענים בממשלה זו הוא שר-הפנים. הוא מסוכן מכל עמיתיו, מפני שהוא שולט שלטון מוחלט במעמד האזרחי של כל אדם בישראל, על העלייה וההגירה, רישום התושבים וגירוש זרים. בתפקיד זה הוא עושה לזרים מה שפעם עשו ליהודים במקומות אחרים. הוא פועל ללא לאות, יום ולילה, לשמירת ישראל כמדינה יהודית ודמוגרפית. לשם כך אף הקים משטרה דמוגרפית מיוחדת לאיתור ולגירוש זרים.

קשה להחליט אם ישי הוא קנאי קיצוני, ציניקן גמור או שני הדברים גם יחד. עובדה היא כאשר הייתה ש"ס עדיין מפלגה מתונה, היה גם הוא מתון. בימים הרחוקים ההם, כאשר הרב עובדיה יוסף התיר את החזרת השטחים הכבושים ואריה דרעי התחבב על מחנה-השלום, הכריז גם ישי "כן לאוסלו, כן לפינוי חברון, כן לערפאת!" אבל מאז זרמו הרבה מים עכורים בנחלי ישראל, ש"ס הפכה למפלגה ימנית קיצונית וישי הוא הסמן הימני בממשלה.

דבקותו העילאית בשמירת טוהר הגזע מעוררת ממש התפעלות. כמעט ולא עובר יום בלי ידיעה מזעזעת על מעשיו. הוא לוחם כארי למען גירוש 1500 ילדים שנולדו בארץ למהגרי-עבודה זרים - ילדים הדוברים עברית, הלומדים בבתי-ספר ישראליים ושאין להם מולדת אחרת. ישי מוכן (כמעט) להיהרג כדי לגרשם.

משרד-הפנים מונע את כניסתם של אזרחים אמריקאיים ואירופיים, שיש להם שמות ערביים. שליחי האו"ם והאיחוד האירופי, המופקדים על מיזמים למען הציבור הפלסטיני, נחסמים כאשר הם מנסים להגיע מירדן, ואם בכל זאת ניתן להם לעבור – נאסר עליהם לעבור את הקו הירוק לישראל. נשים זרות הנשואות לישראלים מגורשות בלי הנד עפעף, ואין סוף לדוגמאות.

בעיני ישי, ילד של עובד תאילנדי הוא אויב המדינה היהודית, כל ילדה של עובד מקולומביה היא סכנה לטוהר העם היהודי. העובדים הזרים, כך הכריז, הם "אינפקציה" והזהיר ש"תל-אביב הופכת לאפריקה". הוא הודיע שהזרים נושאים כל מיני מחלות מפחידות, כמו איידס, שחפת, ספחת ומה עוד. (ובכך הם דומים להומואים וללסביות, שהם, לדברי ישי, "אנשים חולים".)

אדם המכריז הכרזות כאלה לא היה מחזיק מעמד אף יום אחד בממשלת ארצות-הברית או בממשלות רוב מדינות אירופה. במולדתם של חוקי-נירנברג לא היה מגיע כיום אף לטווח ראייה של כסא ממשלתי.

לא מזמן, במהלך מלחמת-עזה, דרש ישי "להפציץ אלפי בתים, להחריב את עזה" – דבר שלא מונע ממנו לתאר עכשיו את השופט ריצ'רד גולדסטון כאנטישמי מתועב. ישי עצמו, אגב, מעולם לא הסתכן חלילה בשירות קרבי – הגיבור הלאומי המתלהם שירת כסמל-דת ביחידת תובלה.

לפני 700 שנה טבע הרמב"ן (ר' משה בן-נחמן) את מטבע-הלשון: "נבל ברשות התורה". הוא התכוון לאדם העושה מעשי-נבלה שאין עליהם איסור מפורש בתנ"ך. אינני בטוח שהגדרה זו חלה על ישי, שהרי התורה אוסרת יותר מפעם על התעללות בגרים: "גר, יתום ואלמנה לא תעשקו!" (ירמיהו ז', 6) , "אוהב גר לתת לו לחם ושמלה" (דברים י', 18) ופסוקים רבים אחרים.

אך יותר חשובה מישי האיש היא התופעה שהוא מייצג: השד הדמוגרפי, המהלך אימים על המדינה.

מרבית היהודים בישראל רוצים במדינה שיש בה רוב יהודי, שבה מטפחים השפה העברית, התרבות העברית והמסורת העברית. אך מרביתנו אינם רוצים במדינה של ציד-אדם, גברים, נשים וילדים, מדינה החסומה בפני מבקשי-מקלט, שבה עובדים זרים המאריכים את שהותם חיים בפחד מתמיד, כמו אבותינו בגטאות.

62 שנה אחרי שקמה, מדינת-ישראל עדיין חיה בפחד תמיד מפני "הסכנה הדמוגרפית". היא פוחדת מאזרחיה הערביים, ועל כן היא מצרה את צעדיהם ומפלה אותם בכל התחומים. היא פוחדת מפני 400 אלף הרוסים, שבאו עם קרוביהם היהודיים על פי חוק השבות, אך אמם לא הייתה יהודיה. יש כאן סתירה מובנית: בעוד שאנשי "נתיב" מביאים אותם ארצה כדי לנפח את מספר העולים, ישי ואנשיו שוללים מאותם עולים את הזכות להתחתן עם יהודיות (ולהפך) או להיקבר בבית-קברות יהודי. הם משרתים בצה"ל ונהרגים במבצעיו, אך אינם יכולים להיקבר עם חבריהם.

כדי להאבק בשד הדמוגרפי, עתרנו, חבורה של אזרחים, לבית-המשפט בדרישה תקדימית לבטל את הרישום "לאומיות: יהודי" במרשם-התושבים של ישי ולרשום במקומו "לאומיות: ישראלי". הבקשה נדחתה על-ידי השופט נועם סולברג – אותו האיש ששר-המשפטים יעקוב נאמן רוצה למנות אותו עכשיו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.