אתמול חגג השולחן שלנו עם חברתנו עדה יונת.

ל"שולחן" הזה מלאו בימים אלה 50 שנה. הוא התחיל באקראי ב"קליפורניה", בית-הקפה של אייבי נתן, שהתפרסם אחר-כך כטייס-השלום. במשך שנים התקיים בקפה-האמנים האגדי "כסית". מאז שהקפה נעלם – כמו רבים מסימני-הדרך של תל-אביב – נודד השולחן במקומות אחרים ומכונה "שולחן גולי כסית". "בית הלורדים" קרא לו אחד העיתונים.

יושבי השולחן באים מתחומים שונים מאוד. יש שם מנכ"ל לשעבר של רשות השידור, עיתונאים בכירים, בלשן ומומחה לתנ"ך, מפיק סרטים, פרופסורית לרפואה, פסיכיאטרית, מתכנן-ערים, פרסומאי, תעשיין, היסטוריון של הארץ, מתרגם ומפיקת תוכניות-רדיו. ומדענית.

השולחן אינו פוליטי. אך כל חבריו נוטים במקרה שמאלה.

מזה שנים, עדה יונת היא המועמדת שלנו לפרס-נובל. לפני תשע שנים שיתפה אותנו בתגליתה ההיסטורית. אני הדיוט גמור בכימיה – וגם בשאר המדעים, אם לדייק. לא הבנתי במה העניין: המבנה והתפקיד של הריבוזום, אחד מיסודות החיים בגוף האדם. לא במקרה נעשתה התגלית הזאת בישראל – לעדה הייתה ההברקה הגאונית להשתמש בניסוייה בחיידקים מים-המלח, המקום הנמוך ביותר בעולם, שהוא ייחודי בעולם.

במשך השנים סיפרה לנו הרבה סיפורים משעשעים על ביקוריה התכופים בוועידות מדעיות ברחבי העולם, וגם על האינטריגות מסמרות-השיער בצמרת המדעית העולמית. מדענים בכירים מאוד-מאוד ניסו להפקיע לעצמם את תגליתה. בשלישיה שזכתה השבוע בפרס, אין ספק שהיא הייתה הראשונה והחשובה ביותר. למדתי לדעת שלתגליות של עדה יונת יש חשיבות עצומה, העולה על רוב התגליות שבגללן הוענקו פרסי-נובל במרוצת השנים. היא נוגעת ליסודות החיים ולהתהוותם ושווה בחשיבותה לפחות לגילוי הגנום האנושי. היא עשויה לפתוח שער לגישה חדשה לגמרי לריפוי מחלות.

אני מזכיר את כל אלה לא רק כדי להשוויץ בזה שעדה היא "שלנו", ולא רק כדי להשתתף בשמחתה, אלא כדי להפנות את תשומת-הלב לעובדה, הנשכחת לפעמים בוויכוח על המלחמה והכיבוש: יש גם ישראל האחרת.

לפרס-נובל היו השנה שלושה מועמדים ישראליים ריאליים: לצד עדה יונת היו שם גם הפיסיקאי יקיר אהרונוב והסופר עמוס עוז.

בשביל מדינה קטנה כמו ישראל, זוהי נבחרת מרשימה. מבחינה סטטיסטית – מספר פרסי-נובל ביחס לגודל האוכלוסייה – ישראל היא ראשונה בעולם, הרבה לפני כל מדינה אחרת.

עדה יונת היא ישראלית בכל רמ"ח אבריה – היא צברית ילידת ירושלים, את כל חינוכה קיבלה בבתי-ספר ישראליים, יש לה תכונות הנחשבות ישראליות אופייניות: היא ישירה בגישתה, פשוטה בהליכותיה, שונאת פורמאליות, יודעת לצחוק גם על עצמה. אין בה טיפה של יהירות או גנדרנות, אך יש לה עקשנות בלתי-נדלית.

זר העוקב אחרי החדשות היומיות מישראל אינו יכול אף לנחש שקיימת ישראל כזאת, ישראל שעדה שייכת אליה. גם בשבוע הזה שלטו בחדשות הידיעות על הכיבוש, על הכוחנות, הברוטאליות והגסות של ישראל הרשמית.

הפרס של עדה היה מין נווה-מדבר בתקשורת. כמעט כל הידיעות האחרות במהדורת-החדשות ועל דפי העיתונים עסקו בדם ובפרעות. המאבק סביב הר-הבית (חראם-אל-שריף), ההתנגשויות בין שוטרים ומפגינים בשכונות הערביות בירושלים, ולצדן ידיעות פליליות רגילות על מעשי-רצח, צעירים שיכורים הדוקרים זה את זה למוות, זקן שהורג במכת פטיש את אשתו המנמנמת, צעירים השודדים ואונסים אישה קשישה ברחוב.

מעל לכול אלה מרחף עדיין הדו"ח של ועדת השופט גולדסטון על פשעי-מלחמה שבוצעו במלחמת-עזה, ואשר ממשלת ישראל כמעט הצליחה להביא לגניזתו, בעזרתו האדיבה של אבו-מאזן.

הנושא שכיכב בחדשות השבוע היה עניין ירושלים.

הכול קרה "פתאום". פתאום עלתה הלהבה בהר-הבית, אחרי שחודש-הרמדאן עבר דווקא בשלום. פתאום קראה התנועה האסלאמית בישראל לאזרחים הערבים לחוש להצלת אל-אקצה. פתאום קמו בכירי האסלאם ברחבי העולם המוסלמי וקראו למיליארד וחצי המאמינים להזדעק למען המסגדים הקדושים.

למפקד משטרת ירושלים היה אפילו הסבר: המוסלמים הם "כפויי טובה". הנה, אנחנו "נתנו להם" להתפלל בשקט ברמדאן, וכך הם גומלים לנו. הסגנון האדנותי הזה עוד הגביר את הזעם בצד הערבי.

מבחינת השלטונות הישראליים, לא קרה שום דבר שיצדיק את ההתקוממות ה"פתאומית". משמע, זוהי פרובוקציה ערבית, מזימה שפלה ליצור סכסוך יש מאין.

אבל בעיניים ערביות, ולא רק בעיניהם, זה נראה לגמרי אחרת. הציבור הערבי בירושלים נמצא זה שנים במצור. מאז עלה בנימין נתניהו לשלטון בישראל, ומאז נבחר ניר ברקת לראשות עיריית ירושלים, הרגשת המצור גברה שבעתיים. שניהם אנשי הימין הקיצוני, ושניהם שותפים למדיניות המובילה לטיהור אתני.

זה מתבטא קודם כל בהקמתן השיטתית של שכונות יהודיות בלב הרבעים הערביים בעיר המזרחית המסופחת – זו שאמורה להיות בירת המדינה הפלסטינית, ושמעמדה אמור להיקבע במשא-ומתן לשלום. על הביצוע מנצחת קבוצת הימין הקיצוני "עטרת כוהנים", במימון איל-הבינגו האמריקאי אירווין מוסקוביץ. אחרי שנחלו ניצחון מזהיר בגילוח ג'בל אבו-ע'ניים ("הר חומה") והקמת שכונת-ענק מבוצרת במקומו, הם מקימים עכשיו שכונות יהודיות בלב שייח' ג'ראח, סילוואן, ראס אל-עמוד ואבו-דיס, שלא לדבר על הרובע המוסלמי בתוך העיר העתיקה עצמה. באותה העת נעשה ניסיון שיטתי למלא את אזור אי-1 כדי לחבר את ירושלים להתנחלות-הענק מעלה-אדומים.

לכאורה, כל אלה הן פעולות ספוראדיות, פרי יוזמתם של מיליארדרים שואפי-כבוד ומתנחלים שיכורי-כוח. אך זוהי אשליה: מאחורי כל התכונה הזאת עומדת תוכנית ממשלתית מגובשת, בעלת כוונה אסטרטגית. די להסתכל במפה כדי להבין אותה: לכתר את השכונות הערביות ולנתק אותן מן הגדה המערבית. ומעבר לזה: להרחיב את ירושלים מזרחה עד למבואות יריחו, וכך לבתר את הגדה המערבית לשתיים, כאשר החלק הצפוני (רמאללה, שכם, ג'נין, טולכרם) מנותק מן החלק הדרומי (חברון ובית-לחם).

וכמובן: להפוך את חיי התושבים הערביים בירושלים לבלתי-אפשריים, עד שיעזבו "מרצונם" את "העיר שחוברה-לה-יחדיו, בירת-ישראל-לנצח-נצחים".

בתוך כול התכנית הזאת יש תפקיד מיוחד למה שנקרא אצלנו "ארכיאולוגיה".

זה מאה שנה מנסה הארכיאולוגיה היהודית, לשווא, למצוא הוכחות לקיומה של מלכות דויד, כדי לבסס אחת ולתמיד את זכותנו ההיסטורית על העיר. לא נמצא שמץ של הוכחה לכך שדויד המלך היה בכלל קיים, ולא כל שכן שעמד בראש ממלכה אדירה מגבול מצריים עד מבוא חמת בסוריה. אין הוכחה ליציאת מצריים, לכיבוש כנען, לדויד ולבנו שלמה. להיפך, יש לא מעט הוכחות השוללות את קיומם, בעיקר במסמכים מצריים.

לצורך החיפוש הפאתטי הזה הוסרו כל השכבות השייכות להיסטוריה של הארץ באלפיים השנים האחרונות – תקופת הביזנטים, כיבוש האסלאם, הממלוכים והעות'מנים. לחיפוש יש מטרה פוליטית ברורה, ורוב הארכיאולוגים הישראליים הם חיילים בשרות המאבק הלאומי.

השערורייה המתחוללת עכשיו לרגלי מסגד אל-אקצה היא חלק מהסיפור הזה. קורה כאן דבר שאין לו תקדים: על החפירות ב"עיר דויד" (כינוי תעמולתי מובהק) מופקדת אותה עמותת "עטרת כוהנים" לאומנית-דתית קיצונית הבונה את השכונות הפרובוקטיביות בירושלים וסביבה: ממשלת ישראל מסרה, באופן רשמי לגמרי, את התפקיד המדעי הזה לגוף פוליטי. ולא לסתם גוף פוליטי, אלא לקבוצה קיצונית שבקיצונית. הארכיאולוגים העושים את העבודה סרים, למעשה, למשמעתה.

ארכיאולוגים המסורים למקצועם (ויש כאלה) האשימו השבוע שהחופרים פועלים באופן בלתי-מקצועי לגמרי: שהעבודה נעשית בחיפזון בלתי-מדעי, שאין בה זמן לבדוק את הממצאים בצורה יסודית, שהמטרה היחידה היא לחשוף מהר ככל האפשר ממצאים שיספקו תימוכין לבעלות היהודית על הר-הבית.

בעיני הערבים יש לחפירות כוונה זדונית עוד יותר: לחפור מתחת למסגד אל-אקצה ולמוטט אותו. חששות אלה התחזקו כאשר גילה השבוע העיתון "הארץ" שהחפירות עוברות מתחת לבתים ערביים ומאיימות למוטט אותם.

הדוברים הישראליים מיתממים. איזו עלילות שפלות! מי יכול בכלל להעלות כדבר הזה על הדעת?! אבל אין זה סוד שבעיני הרבה קנאים לאומניים-דתיים, עצם קיום המסגדים במקום הזה הוא תועבה. אנשי המחתרת היהודית זממו בשעתו לפוצץ את כיפת-הסלע, נתפסו ונשפטו. באתר-אינטרנט דתי אחד נכתב השבוע: "היום יושבת שם עורלה גדולה, קליפה גדולה שצריך להסיר אותה. בית המקדש יקום במקום הפרונקל הזה עם המוגלה למעלה, הצהוב הזה שיש שם, שכל אחד יודע מה עושים עם פרונקל, זה להוציא את המוגלה. זאת השאיפה שלנו, שבעזרת ה' נזכה". נעשות כבר ההכנות לגדל כבשים להבאת קרבנות בבית-המקדש לכשיקום.

אפשר לצקצק בלשון למקרא גילויים אלה ולייחס אותם, כמו תמיד, לשוליים מטורפים, כמו שאמרו על רצח יצחק רבין. אבל בעיני הערבים, הרואים במו עיניהם את התכונה היומיומית ל"ייהד" את מזרח העיר ולדחוק את רגליהם, זאת איננה בדיחה. הפחד שלהם אמיתי.

מכיוון שלמיליוני התושבים של הגדה המערבית ורצועת-עזה אין שום גישה להר-הבית – בניגוד לכל הדיבורים הרמים על "חופש הפולחן" - הפכה "התנועה האסלאמית" בתוך ישראל את עצמה לאפוטרופוס של שני המסגדים, אל-אקצה וכיפת-הסלע. השבוע נשמעה הדרישה להוציא את התנועה אל מחוץ לחוק ולכלוא את מנהיגה, השייח' ראאד צלאח.

שייח' ראאד הוא מנהיג כריזמטי. הכרתי אותו לפני 16 שנה, כאשר גרנו ביחד עם מוחים נוספים במשך 45 ימים ולילות באוהל-מחאה מול משרד ראש-הממשלה. זה היה אחרי שיצחק רבין גירש את 415 הפעילים האסלאמיים ללבנון. השייח' היה אז איש ידידותי, נעים הליכות, שופע הומור, איש-שיחה מעניין וסקרני, שהתייחס גם לרחל בידידות רבה (אף שלא נתן לה יד, בדומה לרבנים החרדים שלנו). למדתי ממנו הרבה על האסלאם, ועניתי כמיטב יכולתי על שאלותיו על יהדות. כיום הוא אדם הרבה יותר קשוח ובלתי-מתפשר.

יש משהו מן הסמליות בסמיכות של הענקת פרס-נובל ומאורעות הר-הבית. שני המאורעות מייצגים את שתי האופציות העומדות לפני ישראל.

עלינו להחליט מה אנחנו: המדינה של עדה יונת או המדינה של "עטרת כוהנים". מדינה המטפחת את ערכי התרבות שלה, המדע, ההיי-טק והספרות, הרפואה והחקלאות, והצועדת בשורה הראשונה של החברה האנושית המתקדמת לקראת עתיד יותר טוב, או מדינה של מלחמות, כיבוש והתנחלות, מדינה של פונדמנטליזם, שפניה אל העבר.

בניגוד לרואי-השחורות, אני סבור שהמאבק הזה עדיין לא הוכרע. ישראל רחוקה מלהיות הגוף המונוליטי המשתקף בקריקטורות של מתנגדיה. היא חברה מגוונת, רבת-פנים ורבת אפשרויות, האחת מובילה למלחמה, והאחרת לשלום והפיוס.

חתן פרס-נובל לשלום, ברק אובמה, יכול להשפיע לא מעט על הבחירה. אחרי הכול, האם הפרס לא ניתן לו כמקדמה על פועלו העתידי, פרס עידוד?