אין טעם לטשטש את העובדה: בסיבוב הראשון של כיפוף-הידיים בין ברק אובמה ובנימין תניהו, אובמה הובס.

אובמה דרש הקפאה מוחלטת של כל ההתנחלויות, גם בירושלים המזרחית, כתנאי לקיום מפגש-הפסגה המשולש, שבעקבותיו היה צריך להתחיל משא-ומתו מזורז לשלום בין שתי מדינות – ישראל ופלסטין.

כפי שאומר הפתגם העתיק, מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד ראשון אחד. נתניהו שם רגל לאובמה כבר בצעד הראשון. נשיא ארצות-הברית כשל.

המפגש המשולש אמנם התקיים. אבל במקום הישג מאיר-עיניים של הממשל האמריקאי החדש היינו עדים למפגן של חולשה. אחרי שאובמה נאלץ לוותר על הקפאת ההתנחלויות, המפגש התרוקן מתוכן.

אבו-מאזן אמנם בא למרות הכול. הוא נגרר לשם בעל כורחו. המנהיג הפלסטיני לא היה מסוגל לסרב לאובמה, המשענת היחידה שלו. אבל הוא ישלם מחיר יקר עבוד טיסה זו: הפלסטינים, והעולם הערבי כולו, ראה אותו בחולשתו. ואובמה, שפתח את תקופת-שלטונו בנאום מהדהד לעולם המוסלמי בקהיר, הוצג עכשיו לעיני עולם זה כמשענת קנה רצוץ.

תנועת-השלום הישראלית ספגה מכה מכאיבה נוספת. היא תלתה את תקוותיה בעמידתו האיתנה של הנשיא האמריקאי. נצחונו של אובמה והקפאת ההתנחלויות היו אמורים להוכיח לציבור הישראלי שמדיניות-הסירוב של נתניהו מובילה לאסון.

אבל נתניהו ניצח, ובגדול. לא רק ששרד, לא רק שהוכיח שאיננו "פראייר", הוא הוכיח לאנשיו – ולציבור כולו – שאין ממה לפחד: אובמה הוא נמר של נייר. ההתנחלות יכולה להימשך ולהתרחב ללא-מפריע. המשא-והמתן שייפתח, אם בכלל ייפתח, יכול להימשך עד לבוא המשיח. לא ייצא ממנו כלום.

מבחינת נתניהו, סכנת השלום חלפה. לפחות לפי שעה.

קשה להבין איך הכניס אובמה את עצמו למצב מביש זה.

מאקיאוולי אמר שאסור להתגרות באריה כשאין היכולת להרוג אותו. ונתניהו אפילו איננו אריה. הוא בסך הכול שועל.

מדוע בכלל הציג אובמה את הדרישה להקפאת ההתנחלויות – דרישה הגיונית מאוד כשלעצמה – אם לא יכול היה לעמוד עליה? או, במלים אחרות, אם לא הייתה לו היכולת לכפות אותה על נתניהו?

לפני שנכנסים למערכה כזאת, חייב מדינאי לערוך חשבון: מה הכוח העומד לרשותי? מה הכוחות העומדים מולי? עד כמה נחוש הצד השני? באילו אמצעים אני מוכן להשתמש? עד לאן אני מוכן להרחיק לכת בהפעלת הכוח שלי?

לרשות אובמה עומד מנגנון גדול של יועצים, ובראשם רם עמנואל, שמוצאו הישראלי אמור היה להעניק לו תובנות מיוחדות. ג'ורג' מיטשל, דיפלומט קשוח ומנוסה, אמור היה לספק לו הערכת-מצב מפוכחת. איך כשלו כולם?

ההיגיון אומר כי לפני שאובמה נכנס למערכה, היה צריך להחליט באילו אמצעי-כפייה להשתמש. יש אין-ספור כלי-נשק באמתחתו – החל באיום שארצות-הברית לא תשתמש בווטו שלה בהצבעה הבאה במועצת-הביטחון וכלה בעיכוב באספקת נשק. ג'יימס בייקר, שר-החוץ של הנשיא ג'ורג' בוש האב, איים בשעתו בביטול הערבות האמריקאית להלוואה שמקבלת ישראל בשוק הבינלאומי. זה הספיק כדי לגרור את יצחק שמיר לוועידת-מדריד.

אובמה לא היה מסוגל או לא היה מוכן להשתמש בלחצים כאלה, אפילו בחשאי, אפילו מאחורי הקלעים. השבוע הרשה לחיל-הים שלו לקיים תמרונים משותפים עם חיל-האוויר הישראלי.

היו שקיוו שאובמה ישתמש בדו"ח של ועדת-גולדסטון כדי להפעיל לחץ על נתניהו. די היה ברמז שארצות-הברית תימנע בהצבעה עליו במועצת-הביטחון כדי ליצור פאניקה בירושלים. תחת זאת פירסמה וושינגטון הודעה שתמכה בתעמולה הישראלית נגד הדו"ח.

נכון, קשה לארצות-הברית לגנות פשעי-מלחמה הדומים מאוד למעשי חייליה שלה. אם מפקדים ישראליים ייתבעו לדין בהאג, עלול להגיע גם תורם של מפקדים אמריקאיים. עד עכשיו נתבעו לדין רק המפסידים במלחמות. לאן נגיע אם ייתבעו לדין גם מי שממשיכים לשלוט בכיפה?

הסקנה הגלויה לעין היא שמפלת אובמה נובעת מהערכת-מצב לקויה. יועציו, הנחשבים לפוליטיקאים מתוחכמים, טעו בהערכת הכוחות הפועלים בשטח.

זה כבר קרה בקרב המכריע על ביטוח-הבריאות. ההתנגדות חזקה הרבה יותר מכפי שאנשי אובמה העריכו מלכתחילה. כדי לצאת איכשהו ממצב-ביש זה זקוק אובמה לתמיכת כל סנטור וכל חבר בית-הנבחרים שהוא יכול להשיג. זה מגביר אוטומטית את כוחה של השדולה הפרו-ישראלית, שיש לה השפעה עצומה בקונגרס.

הדבר האחרון שאובמה זקוק לו ברגע זה הוא הכרזת-מלחמה מצד איפ"ק ושות'. נתניהו, שהוא מומחה למדיניות פנים-אמריקאית, הריח את חולשת אובמה וניצל אותה למטרותיו.

לא נותרה לאובמה בררה אלא לחרוק שיניים ולהתקפל.

זוהי מפלה מכאיבה דווקא בשעה זו. הולך ומתפשט הרושם שהוא אמנם נואם נהדר, בעל חזון מרהיב, אך פוליטיקאי חלשלוש, שאינו מסוגל להפוך את חזונו למציאות. אם תתקבע דעה זו, היא עלולה להטיל את צלה על כל תקופת כהונתו.

האם המדיניות של נתניהו היא חכמה, מבחינת האינטרס הישראלי ארוך-הטווח?

נצחונו של נתניהו עלול להתגלות כניצחון פירוס.

אובמה לא ייעלם. יש לו עוד שלוש ווחצי שנים בתקופת-כהונה זו, ואולי יתווספו להן ארבע שנים נוספות. הרבה זמן לנקמתו של אדם שנפגע והושפל ברגע רגיש בראשית כהונתו.

אין לדעת, כמובן, מה מתרחש בעומק לבו ובאחורי מוחו של אובמה. הוא אדם עצור, שאינו מגלה את רגשותיו. שנים רבות כצעיר שחור בארצות-הברית לימדו אותו, מן הסתם, לשמור את רגשותיו לעצמו.

אמנם, הוא עלול להסיק את המסקנה, שהסיקו כל קודמיו מאז הנשיא דווייט אייזנהואר (מלבד בוש האב בתקופה הקצרה של מסע-העונשין של בייקר): שלא כדאי להתעסק עם ממשלת-ישראל. בעזרת שותפיה ומשרתיה בארצות-הברית, היא יכולה לגרום נזק קשה לנשיא.

אבל הוא גם עשוי להסיק מסקנה הפוכה: להמתין לשעת-כושר, כאשר מעמדו בזירה הפנימית יהיה חזק יותר, ואז להחזיר לנתניהו מנה אחת אפיים. אם זה יקרה, עלול להתגלות שתרועות-הניצחון של נתניהו היו מוקדמות מדי.

אילו נשאלתי לעצתי (לא לדאוג, זה לא יקרה) הייתי אומר לו כך:

כינון השלום הישראלי-פלסטיני הוא מפנה היסטורי, שינוי הכיוון של תהליך בן 120 שנים. זה לא מבצע קל, שאפשר לבצעו כלאחר-יד. זה לא עניין לדיפלומטים ולפקידים. זה דורש מנהיג נחוש, בעל לב חזק ויד ברזל. מי שאינו מוכן לכך, מוטב שלא יתחיל.

נשיא אמריקאי המבקש לקבל על עצמו תפקיד זה צריך לנסח תכנית-שלום ברורה, מפורטת, עם לוח-זמנים נוקשה, ולהיות מוכן להשקיע את כל משאביו ואת כל הונו הפוליטי בהגשמתה. בין השאר יצטרך להתמודד, פנים אל פנים, עם השדולה הישראלית רבת-העוצמה.

הדבר לא יצלח אם לא תוכשר לכך דעת-הקהל בישראל, בפלסטין, בעולם הערבי, בארצות-הברית ובעולם כולו. זה לא יצלח בלי תנועת-שלום ישראלית חזקה, ללא תמיכה ברורה של דעת-הקהל האמריקאית, ובעיקר היהודית-אמריקאית, ללא הנהגה פלסטינית חזקה וללא אחדות ערבית.

ברגע המתאים יצטרך נשיא ארצות-הברית לבוא לירושלים ולנאום באוזני הציבור הישראלי מעל דוכן הכנסת, כפי שעשו אנוור אל-סאדאת והנשיא ג'ימי קארטר, ולפני הפרלמנט הפלסטיני, כפי שעשה הנשיא ביל קלינטון.

אינני יודע אם אובמה הוא האיש. רבים במחנה השלום כבר התייאשו ממנו, ופירוש הדבר שהתייאשו מהשלום בכלל. אני אינני מוכן לכך. קרב אחד מכריע רק לעיתים נדירות במלחמה, ושגיאה אחת אינה מלמדת על העתיד. קרב אבוד עשוי לחשל את המפסיד, משגיאה אפשר ללמוד.

קארל מרכס אמר שכאשר ההיסטוריה חוזרת על עצמה, בפעם הראשונה זוהי טרגדיה, בפעם השנייה זו פארסה.

ועידת-הפסגה המשולשת בקמפ-דייוויד ב-2000 הייתה דרמה. תלו בה תקוות גדולות, היה נדמה שההצלחה היא בהישג-יד, ובסוף זה התמוטט, וכל המשתתפים האשימו זה את זה.

ועידת-הפסגה המשולשת בניו-יורק ב- 2009 הייתה הפארסה.