המחשבה הראשונה שלי הייתה: אלוהים ישמור, האדם הזה היה אחראי לחיי חיילי צה"ל!

המחשבה השנייה הייתה: מה אתה מתפלא, הרי ידענו תמיד שהוא כזה! הרי בשנותיו כרמטכ"ל הוא עזר להקמת המאחזים ה"בלתי חוקיים" כמעט בגלוי!

המחשבה השלישית: והאיש הזה הוא המשנה לראש-הממשלה, אחד מחברי ה"שישייה" – ששת השרים המהווים את הממשלה האמיתית של מדינת ישראל.

מה שגרמו למחשבות המבהילות האלה הם דבריו של השר משה ("בוגי") יעלון בהופיעו בכנס "החטיבה למנהיגות היהודית". תנועת "שלום עכשיו" היא וירוס, אמר שם. ולא רק היא: נושאי-המחלה כוללים גם את "התקשורת בכללותה", המשפיעה על השיח הציבורי "באופן מעוות, באופק שקרי." ובכלל, "האליטה" היא האשמה בכל.

חוץ מזה אשמים "הפוליטיקאים": "בכל פעם שהפוליטיקאים מביאים לכאן את יונת-השלום, אנחנו כצבא צריכים לנקות אחריה."

ליהודים יש הזכות להתנחל בכל מקום בארץ-ישראל השלמה, סיכם. ואם זה מרגיז את האמריקאים, יש ליעלון תשובה נחרצת: "אני לא פוחד מהאמריקאים!"

כל זה נאמר כמה ימים אחרי שיעלון ערך טיול הפגנתי מתוקשר בשטחים הכבושים, בחברת אלי ישי וכמה שרים אחרים מן הימין הקיצוני. החבורה הזאת ביקרה במאחזים, שממשלת-ישראל התחייבה בפני האמריקאים לסלקם מזמן, ושם הביע התנגדות מוחלטת לפירוקם. הוא סיים את הסיור בחומש, התנחלות שפורקה על-ידי אריאל שרון במסגרת מבצע ה"התנתקות", ותבע להקים את חומש מחדש.

הצלילים האלה מצטרפים, למרבה הבלהה, למנגינה המוכרת לנו היטב. זהו ההמנון של הפאשיזם.

ראשית: המושג "אליטה". בסלנג של הימין הישראלי, זה כולל את כל מי ששנוא עליו: האינטלקטואלים, האוניברסיטות, הפוליטיקאים הליברליים, בית-המשפט העליון, התקשורת.

מקור המילה בשורש הלאטיני "אקס-לגרה", לברור, ופירושה לברור את הטוב ביותר, המובחר. מכיוון שזהו גוף בלתי-מוגדר, ניתן להשתמש בה נגד מטרות שונות. כאשר המסיתים הימניים פונים אל המוני הציבור המזרחי, ברור ש"האליטה" מורכבת מהאשכנזים השולטים במדינה. כאשר הם פונים אל הציבור הדתי, ה"אליטה" היא חילונית, זרה למסורת היהודית, כופרת בקדוש-ברוך-הוא. כאשר הם פונים אל הצבור ה"רוסי", ה"אליטה" מורכבת מהוותיקים, הילידים, החוסמים את דרכם של העולים. כאשר מחברים את כל אלה ביחד באגודה אחת, נוצרת תמונה ברורה של "הם" ו"אנחנו". "הם" – הקומץ הקטן, היהיר, המחזיק בכל עמדות-המפתח במדינה, ו"אנחנו" – העם הפשוט, הפטריוטים, נאמני המסורת, המקופחים, המדוכאים, העשוקים. (ולא חשוב שיעלון, כמו רוב שאר הדמגוגים, שייך בעצמו לאליטה שבאליטה – אשכנזי, בן ההתיישבות העובדת, איש הקצונה הבכירה בעלת הפריווילגיות המופלגות ביותר במדינה.)

תמונה מעין זו יש לכל קבוצה פאשיסטית בעולם.

שנית: הבוגדים. יש אויב פנימי. הוא מסוכן לא פחות מהאויב החיצוני, ובעצם הוא מסוכן הרבה יותר. כאשר מדבר יעלון על "שלום עכשיו", הוא מתכוון לכל מחנה-השלום, המחנה הליברלי והחילוני. זהו הגייס החמישי של האויב, הסוס הטרויאני שבתוך החומות. צריך להילחם בו עד חורמה, לפני שאפשר להתפנות למאבק באויב הזר.

שלישית: ה"פוליטיקאים". המסיתים הם, כמובן, בעצמם פוליטיקאים, אבל הם מוציאים את עצמם מהכלל. יעלון מצייר תמונה של "הפוליטיקאים", המביאים את יונת-השלום המאוסה, שהצבא נאלץ "לנקות" אחריה.

הפוליטיקאים הרעים, התחמנים והפחדנים, מול הצבא הטוב, האמיץ והנאמן – זוהי תמונה המוכרת היטב. הדוגמה המפורסמת ביותר ניתנה בגרמניה אחרי מלחמת-העולם הראשונה. "תקיעת הסכין בגב" הייתה אחת הסיסמאות העיקריות של אדולף היטלר: הצבא הגרמני עמד בגבורה מול האויב ועמד לנצח, אלמלא קמו בעורף "הפוליטיקאים", היהודים, הסוציאליסטים ושאר הבוגדים, ותקעו סכין בגב הלוחמים האמיצים.

יונת-השלום מפרישה פרש, והחיילים נאלצים לנקות אחריה את זוהמת השלום.

ויש גם: "התקשורת בכללותה". זהו אחד מסימני-ההיכר הבולטים של הפאשיזם בארץ ובעולם כולו. התקשורת היא תמיד "שמאלנית", "תקשורת עוינת", העיתונאים והשדרנים הם אגודה סודית של עוכרי ישראל, המפיצים שקרים ומעוותים את המציאות כרצונם, כדי לחתור תחת המוראל הלאומי, להשמיץ את הצבא, לזהם את ערכי האומה, לשרת את האויב.

המציאות שונה, כמובן, לחלוטין. התקשורת הישראלית דווקא משרתת את התעמולה הרשמית בכל העניינים הלאומיים והביטחוניים. היא קונפורמיסטית ומגויסת כמעט מקיר אל קיר. אין בארץ אף לא כלי-תקשורת שמאלי אחד. רוב הכתבים המדיניים חוזרים כתוכים על הודעות הדוברים הרשמיים, כמעט כל הכתבים לעניינים ערביים הם קציני-מודיעין לשעבר, כמעט כל הכתבים הצבאיים משמשים כדוברי צה"ל. בעמודי החדשות ובמהדורות החדשות שולט המינוח הרשמי הימני. אבל מכיוון שבעניינים פחות חשובים מותחת התקשורת ביקורת על השלטון, כפי שמחייב תפקידה בחברה הדמוקרטית, קל לתאר אותה כ"שמאלנית" וחתרנית. זה נכון גם לגבי האקדמיה.

ולבסוף: ה"וירוס". תיאור היריבים הפוליטיים כחיידקים נושאי-מחלות או כחרקים מאוסים הוא אחד מסימני-ההיכר המובהקים ביותר של הימין הקיצוני. די להזכיר את הסרט של ד"ר יוזף גבלס, "היהודי הנצח", שתיאר את היהודים כעכברושים הנושאים את מחלת-הדבר.

אם שמים את כל המרכיבים האלה ביחד – השנאה ל"האליטה", קידוש הצבא, הבוז ל"פוליטיקאים", הדמוניזציה של מחנה-השלום, ההסתה נגד התקשורת – ומרכיבים אותם לקלסתרון, מתקבלות הפנים של הפאשיזם. גם בארץ, גם בכל ארץ אחרת.

לא פחות חשוב המיקום והחברה.

יעלון דיבר בכנס של "חטיבת המנהיגות היהודית". זוהי קבוצה ימנית קיצונית-קיצונית, אשר יעדה המוצהר היא כיבוש הליכוד מבפנים. בראשה עומד אחד משה פייגלין, ועל כן נקראים אנשיה "הפייגלינים".

ערב הבחירות האחרונות יצא בנימין נתניהו למלחמה בקבוצה זו. הוא השתמש בכל האמצעים הכשרים והפחות-כשרים כדי לסלק את פייגלין ונאמניו מרשימת-המועמדים של הליכוד.

בעיקר ביקש למנוע את הרושם שהליכוד הוא מפלגה ימנית-קיצונית. המתחרה העיקרית שלו, מפלגת קדימה, הופיעה כתנועה מרכזית או ימנית-מתונה והשתדלה לדחוק את נתניהו ימינה. נתניהו חשב שיוכל להתגונן בפני טענה זו אם יגרש את הפייגלינים.

השאלה היא אם זו הייתה אכן מטרתו היחידה. שהרי אם כן, מדוע הבליט ברשימתו את בני בגין, האיש המסמל את העמדה הימנית-קיצונית בליכוד? ומדוע משך לליכוד והתחבק פומבית עם משה יעלון, שכבר היה ידוע כאיש בעל דעות ימניות קיצוניות? יתכן מאוד שחיבוק זה עלה לו ביוקר – שכן בניגוד לציפיות, זכתה ציפי ליבני במנדט אחד יותר ממנו.

אבל לנתניהו, פוליטיקאי מבטן ומלידה, הייתה גם מטרה פחות-גלויה בהדחת פייגלין. הוא חשש שהאיש יאיים בעתיד על מעמדו כמנהיג הליכוד. נתניהו הקדים תרופה למכה וסילק אותו מהרשימה.

והנה בא יעלון, בן-תפנוקיו של נתניהו, ומתחבר דווקא עם פייגלין. הלך הזרזיר אצל העורב – אך לא כל-כך ברור מי כאן הזרזיר ומי העורב. האם משתמש פייגלין ביעלון – או שיעלון מתכוון להשתמש בפייגלין כדי להציב את עצמו בראש מחנה ימני-קיצוני גדול?

כדאי לשים לב גם להכרזתו של יעלון ש"אני לא פוחד מהאמריקאים". האמריקאים דורשים את הקפאת ההתנחלויות? שיילכו לעזאזל! מי הם בכלל? מה, הגויים האלה יתנו לנו פקודות? ברק אובמה יגיד לנו איפה להתנחל ואיפה לא?

זוהי תכונה נוספת של הפאשיזם הישראלי המתגבש: הנכונות להיכנס לעימות גלוי עם ארצות-הברית, ובייחוד עם ברק אובמה. כבר עכשיו מתנהלת מערכה ישראלית כמעט גלויה נגד "ברק סדאם חוסיין", ההיטלר החדש. הימין האמריקאי והימין הישראלי מוצאים בקלות שפה משותפת. אישה ישראלית עומדת בראש המאמץ המתוקשר להוכיח שאובמה אינו יליד ארצות-הברית, ושאביו לא היה בכלל אזרח אמריקאי, ועל כן יש לגרשו מהבית הלבן.

המערכה הזו גובלת בטירוף. ישראל תלויה בארצות-הברית בכל: בסיוע כלכלי, באספקת נשק, בשיתוף-פעולה מודיעיני, בהטלת וטו על החלטות מועצת-הביטחון. נתניהו מנסה להימנע מעימות עימה על-ידי תרגילי הונאה והסחה, והנה באים יעלון ושות' וקוראים למרד גלוי בארצות-הברית.

יש שיטה בטירוף הזה. מערכת-החינוך הישראלית מפארת את הקנאים, שהכריזו לפני 1940 שנה מרד על האימפריה הרומאית. הקנאים השתלטו על היישוב היהודי בארץ ופתחו במרד נגד המעצמה העולמית. למרד לא היה שום סיכוי להצליח. המורדים הובסו, ירושלים נחרבה ובית-המקדש נשרף.

להופעת-האימים של בוגי יש השלכות גם בכיוונים אחרים.

היא יוצרת תמונה כאילו עומדת קבוצה קיצונית מטורפת מול נתניהו המתון, השקול והאחראי. נתניהו מאותת לאובמה ולאנשיו: הצילו! אם תלחצו עלי להקפיא את ההתנחלויות ולהוריד מאחזים, זה יהיה הסוף שלי! אני אפול, ואתם תצטרכו להתעסק עם המטורפים!

זה יכול היה לשכנע, אילו השתמש נתניהו בסמכותו החוקית ופיטר את יעלון מן הממשלה. הוא לא עשה זאת. "בוגי" נקרא ל"ביבי", כמו שתלמיד נקרא אל המנהל, המטיל עליו לכתוב מאה פעמים "אהיה ילד טוב". הוא הודיע שהוא תומך במדיניות הממשלה, ונשאר משנה לראש-הממשלה, השר המופקד על עניינים אסטרטגיים וחבר ב"שישייה" הקובעת, יחד עם אביגדור ליברמן, אלי ישי, בני בגין, דן מרידור ונתניהו עצמו.

מאחר, נתניהו נושא באחריות לכל מעשיו ודבריו של יעלון.