התושבים הערבים הקימו גל-עד לזכר הגיבור שלהם. העירייה קבעה שזהו "מבנה בלתי-חוקי" והחליטה להרוס אותו.

זה יכול היה להיות סכסוך מקומי קטן, אחד מיני רבים בעיר המעורבת והמסוכסכת, לולא היו לכך השלכות רעיוניות ופוליטיות כל-כך עמוקות.

אני אוהב את עכו העתיקה. בעיני, היא העיר היפה והמעניינת ביותר בארץ, מלבד ירושלים המזרחית.

היא אחת הערים העתיקות ביותר בארץ, ואולי בעולם. היא מוזכרת בתנ"ך בפרק הראשון של ספר שופטים (הסותר את סיפור רצח-העם בספר יהושע). פרק זה מונה את הערים בארץ שלא נכבשו על-ידי בני-ישראל. היא נשארה עיר צידונית, אחת מערי-הנמל שמהן יצאו ימאים להתנחל לאורך חופי הים התיכון, מצור ועד קרתגו.

את גדולתה רכשה עכו בתקופת הצלבנים. בימים ההם היה זה הנמל היחידי בארץ שניתן היה להשתמש בו בכל ימות השנה. הצלבנים הצליחו להשתלט עליה אחרי התנגדות עקשנית. כעבור מאה שנים, כאשר צלאח-אל-דין, המצביא המוסלמי הגדול, שם קץ לשלטון הצלבנים בירושלים, הוא גירש את הצלבנים גם מעכו. הצלבנים כבשו אותה בחזרה, ובמשך מאה שנים נוספות היא שימשה כבירת הממלכה הצלבנית המצומקת. בשנת 1291, עם חיסולה הסופי של הממלכה הצלבנית, הייתה עכו העיר הצלבנית האחרונה שנפלה בידי המוסלמים. התמונה של אחרוני הצלבנים ונשותיהם שקפצו מן המזח של עכו נחרטה בזיכרון ההיסטורי והולידה את האמרה השגורה גם כיום: "לזרוק אותם לים".

גם לאחר מכן הייתה לעיר היסטוריה מגוונת. מנהיג בדווי, דאהר אל-עומר, השתלט עליה והקים מין נסיכות עצמאית של הגליל. אפילו נפוליון, המצביא המהולל, שבא ממצריים והטיל עליה מצור, הובס על-ידי הערבים בעזרת הצי הבריטי.

כאשר הפכו הבריטים ב-1917 לאדוני הארץ, הם הפכו את המבצר הצלבני לבית-סוהר וכלאו בו גם את אנשי המחתרות העבריות. באחד ממבצעיו המוצלחים ביותר עלה בידי אצ"ל לפרוץ למבצר ולשחרר את אסיריו. ב-1948 כבש צה"ל את העיר, שהייתה עד אז עיר שכולה ערבית.

העיר העתיקה של עכו, על צריחי מסגדיה ומבצריה הצלבניים, המשיכה להיות רובע ערבי. הנמל העתיק פועל כנמל-דייגים, וגם הוא ערבי. אך מסביב קמו שכונות יהודיות, חסרות פנים כמאות שכונות דומות ברחבי המדינה, ותושביהן מהווים עכשיו את הרוב. הם לא מצטיינים באהבה יתרה לשכניהם הערבים.

מפעם לפעם פורצות קטטות בין שתי האוכלוסיות. התושבים הערביים מאמינים שעכו היא עירם מימים ימימה, ורואים ביהודים פולשים. היהודים בטוחים שהעיר שייכת להם, ושהערבים הם, במקרה הטוב ביותר, מיעוט נסבל, ומוטב שיסתמו את הפה.

גם הסכסוך הנוכחי עלול להביא לקטטה אלימה.

בכל סכסוך בין יהודים וערבים בארץ עולה השאלה הילדותית: מי היה כאן קודם?

הערבים כבשו את הארץ, שנקראה בפיהם "ג'ונד פילסטין" (אזור צבאי פלסטין) בשנת 635, ומאז היא נמצאה תחת שלטון מוסלמי (מלבד תקופת הצלבנים) עד לבוא הבריטים. הם טוענים: "אנחנו היינו קודם".

הגרסה הציונית נראית אחרת. בימי התנ"ך הייתה הארץ שייכת לממלכות ישראל ויהודה, אם כי איזור החוף היה שייך לצידונים (בצפון) ולפלשתים (בדרום). אמנם, למרות מאמצים קדחתניים במשך מאה שנה, לא נמצאו שום תימוכין ארכיאולוגיים ליציאת מצריים, כיבוש כנען וממלכת דויד ושלמה. אבל מאז מלכות אחאב, בסביבות 870 לפני הספירה, ישראל קיימת על המפה ההיסטוריה. אחרי גלות בבל שלטו היהודים בחלקים של הארץ, והגבולות השתנו בהתמדה. כלומר, "אנחנו היינו קודם".

אם הישראלים קדמו למוסלמים, אז מי קדם לישראלים? הכנענים, כמובן. הם "היו קודם". אבל מי מייצג אותם?

פעם כתבתי קטע הומוריסטי על "הקונגרס הכנעני הראשון" המתכנס אי-שם בעולם. משתתפיו מכריזים על עצמם כעל צאצאי התושבים המקוריים של הארץ ותובעים אותה לעצמם.

זאת לא לגמרי בדיחה. בשנים הראשונות של המאה הקודמת ניסה יצחק בן-צבי (לימים הנשיא השני של מדינת-ישראל) לספח את הכנענים לציונות. הוא חקר וטען, במידה רבה של צדק, שתושבי הארץ לא השתנו מאז ימי קדם. הכנענים התמזגו עם בני-ישראל, הפכו ליהודים ולמתייוונים, וכאשר האימפריה הביזנטית, ששלטה בארץ, אימצה לעצמה את הנצרות, הם הפכו נוצרים. עם כיבוש הארץ בידי המוסלמים הם הפכו, בהדרגה, לערבים.

כלומר: אותו הכפר היה כנעני, הפך לישראלי-קדום, עבר את כל השלבים והפך בסוף לערבי. כיום הוא פלסטיני, אלא אם כן נמחק ב-1948 וקם במקומו ישוב ישראלי. האוכלוסייה עצמה לא השתנתה. לרוב גם לא השתנו שמות המקומות. כל כיבוש חדש הביא עימו שיכבה דקה של כובשים שהפכו לשיכבת העילית, אבל האוכלוסייה עצמה לא השתנתה בהרבה. שום כובש לא היה מעוניין לגרש את האוכלוסייה, שסיפקה לו מזון והכנסות. לדעת בן-צבי, הערבים הפלסטיניים הם בעצם צאצאי בני-ישראל הקדומים. אך עם התגברות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תיאוריה זו נשכחה.

לאחרונה אימצו לעצמם כמה פלסטינים תיאוריה דומה. על פי אותו ההיגיון ההיסטורי הם טוענים שהערבים הפלסטיניים הם צאצאי הכנענים הקדומים, ועל כן "הם היו קודם", עוד לפני בני-ישראל של ימי התנ"ך. רק הכיבוש הציוני שינה, בפעם הראשונה בהיסטוריה, את הרכב האוכלוסייה באופן קיצוני.

הכנענים והישראלים הקדומים דיברו ניבים שונים של אותה השפה, הקרויה היום עברית. לאחר מכן הפכה הארמית לשפת הארץ, ולאחר מכן הערבית. לפני כמה ימים התפרסם מחקר שהוכיח כי השפה הערבית הסורית-הפלסטינית המדוברת מכילה הרבה מלים עבריות וארמיות קדומות, שאינן קיימת בשפה הערבית המדוברת בארצות אחרות. ברור שנקלטו בניב המקומי לפני הרבה מאות שנים. אלה הם ברובן שמות חקלאיים, וסביר להניח שנכנסו לשפת הערבית המקומית כאשר עברו הכפריים מארמית לערבית.

מדוע זה חשוב? איך זה נוגע לויכוח בעכו?

לפני הרבה שנים קראתי ספר פוקח-עיניים, "היסטוריה של סוריה" מאת פיליפ חיתי, מלומד אמריקאי-ערבי, נוצרי-מארוני יליד לבנון. לפי התפיסה ההיסטורית הערבית, השם הערבי הקלאסי של סוריה (א-שאם) כולל את סוריה הנוכחית בתוספת לבנון, ירדן, ישראל, הגדה המערבית ורצועת-עזה.

הספר עשה עלי רושם עז. הוא מתאר את ההיסטוריה של הארץ הזאת מהתקופה הפרה-היסטורית עד ימינו, על כל רבדיה, כרצף אחד הכולל כנענים ובני-ישראל, צידונים ופלשתים, ארמים וערבים, צלבנים וממלוכים, תורכים ובריטים, מוסלמים נוצרים ויהודים, בבחינת "כולם היו בני", כולם שייכים להיסטוריה של הארץ, כולם תרמו להיסטוריה ולתרבות שלה, לשפה ולארכיטקטורה שלה, ארמונות ומבצרים, בתי-כנסת וכנסיות, מסגדים ובתי-קברות.

מי שחושב באמת על שלום ועל התפייסות בין עמי הארץ, צריך לאמץ לעצמו את התמונה הזאת.

איזו היסטוריה נלמדת כיום בבתי-הספר של שני העמים? לשניהם יש היסטוריה ניידת, המטיילת על המפה.

ההיסטוריה היהודית מתחילה באברהם אבינו ויציאת מצריים, דויד המלך, כיבוש כנען ושאר אגדות התנ"ך, הנלמדות כהיסטוריה עובדתית. היא נמשכת בארץ עד חורבן בית-המקדש בידי טיטוס ומרד בר-כוכבא, ואז היא עוזבת את הארץ ויוצאת ל"גלות", מתרכזת בשרשרת הגירושים והרדיפות, עד לראשית התנועה הציונית. אז היא חוזרת לארץ.

היסטוריה זו אינה מתעלמת רק מתולדות הארץ לפני התקופה הישראלית הקדומה, אלא גם ממה שקרה בה במשך 1747 השנים שבין מרד בר-כוכבא ועליית הביל"ויים. בוגר מערכת-החינוך הישראלית אינו יודע דבר וחצי דבר על הארץ בתקופות אלה.

בצד הערבי אין המצב יותר טוב. התמונה ההיסטורית הערבית-פלסטינית מתחילה בחצי-האי ערב עם הופעת הנביא, תוך איזכור תקופת הג'הילייה ("הבורות") שלפני עלות האיסלאם. משם היא מגיעה לארץ עם הכיבוש הערבי. מה שהיה בארץ לפני שנת 635 לספירה אינו מעניין אותה.

תלמידים שעברו את שתי מערכות-החינוך האלה – הישראלית-יהודית והערבית-פלסטינית – גדלים עם נרטיבים היסטוריים שונים לגמרי.

אני חולם על היום שבו ילמדו בכל בית-ספר בארץ הזאת, בישראל ובפלסטין, יהודים וערבים, לא רק את שתי ההיסטוריות האלה, אלא גם את ההיסטוריה של הארץ, הכוללת את כל התקופות וכל התרבויות.

הם ילמדו, למשל, שכאשר פרצו הצלבנים לארץ, עמדו המוסלמים והיהודים ביחד מול הכובש האכזרי, ונטבחו ביחד בכל ערי הארץ. הם ילמדו שבחיפה עמדו אז דווקא היהודים בראש ההגנה ועוררו הערצה כללית בעמידת הגבורה שלהם, עד שנטבחו יחד עם התושבים המוסלמים. הזדהות כזאת עם היסטוריה של הארץ יכולה לשמש בסיס איתן להתפייסות בין העמים.

לפני תריסר שנים ניסחתי עבור "גוש שלום", ובתיאום עם פייצל אל-חוסייני הבלתי-נשכח, את המנשר לפיתרון בעיית ירושלים. בין השאר נאמר בו: "ירושלים שלנו היא פסיפס מרהיב של כל התרבויות, הדתות והתקופות שהעשירו את העיר, מאז ימי-קדם ועד עתה –כנענים ויבוסים ובני-ישראל, יהודים ויוונים, רומאים וביזנטים, נוצרים ומוסלמים, ערבים וממלוכים, עות'מנים ובריטים, פלסטינים וישראלים. להם ולכל האחרים, שתרמו את תרומתם לעיר, שמור מקום בנוף הרוחני והחומרי של ירושלים."

ברשימה זו חסרים הצלבנים, ולא במקרה. הם היו כלולים בטכסט המקורי שלנו. אבל כשביקשתי את אמיל חביבי, הסופר הערבי-ישראלי הנודע, לחתום ראשון על המנשר, אמר: "לא אחתום על מסמך המזכיר את הרוצחים המתועבים האלה!"

כמעט כל מה שנאמר על ירושלים, נכון גם על עכו. גם ההיסטוריה שלה היא רצף אחד מהתקופה הפרה-היסטורית עד היום, והמצביא הערבי עיסא אל-עואם שייך אליה כמו הצלבן האנגלי ריצ'רד לב-ארי ואנשי אצ"ל, פורצי הכלא.