בשנים הראשונות אחרי מלחמת ששת-הימים התארחתי שם הרבה פעמים. עבודתי בכנסת חייבה אותי לשהות לפחות שני לילות בשבוע בירושלים, ואחרי המלחמה עברתי מבתי-המלון במערב העיר למלונות שבמזרח. מכולם העדפתי את "שפרד". הרגשתי בו בבית.

הקסם המיוחד של המקום לא היה טמון רק במיקומו, בלב העיר הערבית שעוררה בי סקרנות אין-קץ, בחדריו גבוהי-התקרה ורהיטיו העתיקים, אלא גם – ובעיקר – באישיותן של שתי בעלות המקום, גברות ערביות קשישות שהתחנכו בביירות ושנשאו איתן מטען של תרבות פלסטינית-לבנונית.

המלון שוכן בלב השכונה של חמולת אל-חוסייני. נחלתה של משפחה זו, המונה יותר מ-5000 נפש, משתרעת על חלק גדול משכונת שייח'-ג'ראח, וכוללת גם את "אוריינט האוז" האגדתי.

משפחת אל-חוסייני היא אחת מקומץ משפחות-האצולה הירושלמיות, ואולי המכובדת שבהן (ובוודאי לדעתה שלה). במשך מאות שנים תפסו בני-המשפחה לפחות את אחת משלוש המשרות החשובות בירושלים: המופתי הגדול, ראש-העיר או הממונה על קודשי האסלאם. "שפרד" ("הרועה") נבנה על-ידי חג' אמין אל-חוסייני, המופתי שהנהיג את המרד הערבי בשנות ה-30 והאיש השנוא ביותר על היישוב העברי של אז.

ביליתי שעות בשיחות מרתקות עם שתי הגברות, למדתי מהן הרבה ונקשרתי למקום. התעצבתי מאוד כאשר המלון נסגר.

אינני יודע איך הגיע הנכס הזה לידי המיליונר האמריקאי, מלך בתי-הבינגו, שמטרתו המוצהרת היא להקים שכונות יהודיות בכל רחבי העיר הערבית. עכשיו הוא רוצה להקים שיכון ליהודים על אדמת "שפרד". אבל לא איתו יש לי עסק. העסק שלי הוא עם בנימין נתניהו.

מטרתו של נתניהו היא לייהד את ירושלים. השבוע התפאר שבתקופת-הכהונה הקודמת שלו, לפני עשר שנים, הקים את השכונה היהודית המבוצרת בהר-חומה.

גם עם הר-חומה – ששמו האמיתי הוא ג'בל אבו-רנים, הר אבי הכבשים - יש לי קשר סנטימנטלי. ביליתי הרבה ימים ולילות במאבק למניעת הקמתה של השכונה המפלצתית המתנוססת עליו עכשיו.

מנהיג המאבק הזה היה עוד חוסייני – פייצל הבלתי-נשכח. הערכתי אותו הערכה רבה. אינני מהסס לומר שאהבתי אותו. הוא היה אציל במובן האמיתי של המילה: בן למשפחה מפוארת אך צנוע בהליכותיו, נדיב ועממי, איש-שלום ולוחם ללא-חת בעימותים עם חיילי הכיבוש, פטריוט פלסטיני אמיתי, מתון בהשקפתו, חכם ואמיץ. הוא היה בנו של עבד-אל-קאדר אל-חוסייני, מנהיג הכוחות הפלסטיניים במחוז ירושלים במלחמת תש"ח, שנהרג בקרב על הקסטל. לא השתתפתי בקרב הזה, אך עברתי במקום כמה שעות אחרי שהסתיים, בין מובילי שיירת-אספקה לירושלים המערבית הנצורה. כמו רבים מחבריי, כיבדתי אותו כאויב הוגן.

הר-חומה, למי שכבר הספיק לשכוח, היה פינת-חמד ייחודית בין ירושלים לבית-לחם, הר עגלגל מכוסה בחורש עבות. משחיתי ירושלים – אותה קואליציה כוחנית של כרישי נדל"ן, לאומנים פנאטיים, מיליונרים אמריקאיים ודתיים הזויים – החליטו לחסל פינת-חמד אחרונה זו כדי לבנות עליה שכונה צפופה, מבוצרת ומכוערת במיוחד. בהנהגת פייצל ותעמרי, בעלה לשעבר של נסיכה ירדנית, הוקם שם מחנה-אוהלים. כשהבולדוזרים התחילו לכרות את עצי החורש ולגלח את פסגת ההר, ערכנו עשרות רבות של הפגנות ומשמרות. באחת מהן לקיתי בשטף-דם והייתי מסיים שם את חיי, לולא הצליח אמבולנס פלסטיני להגיע לשם בדרך-לא-דרך ולהביא אותי לבית-חולים בעוד מועד, כך שיש לי קשר סנטימנטלי גם למקום הזה.

הפרובוקציה של מלון "שפרד" היא חלק ממאמץ בלתי-נלאה "לייהד" את ירושלים. במלים פשוטות: לבצע בה טיהור אתני. מאמץ זה נמשך כבר 42 שנה, מאז היום הראשון של כיבוש העיר המזרחית, אך עיתוי המבצע המסוים הזה הפעם נובע משיקול טקטי.

נתניהו עומד מול לחץ אמריקאי כבד להקפיא את ההתנחלויות בגדה המערבית. אין לו שום יכולת לעשות זאת, כל עוד הוא עומד בראש הקואליציה הנוכחית שבחר לו, המורכבת מאנשי-ימין, קנאים דתיים, מתנחלים וסתם פאשיסטים. הוא הציע "פשרות" שונות, המבוססות כולן על מיצגי-תרמית שונים, אך האמריקאים למדו את לקחי העבר ולא נפלו בפח.

התאום הסיאמי שלו, אהוד ברק, מפיץ בתקשורת המגויסת "ידיעות" על מבצע גרנדיוזי: או-טו-טו יפונו במכה אחת עשרות מאחזים שהוקמו מאז 2001 בתמיכה חשאית של הממשלה. חוץ מאנשי התקשורת עצמם אין כמעט איש המאמין שזה יקרה במציאות. בוודאי לא המתנחלים עצמם, המגיבים על השמועות בגיחוך ערמומי.

אז מה עושים כדי להימנע מפינוי המאחזים? לנתניהו, מלך הספינים, יש תרופה: לעשות פרובוקציה חדשה כדי להשכיח את הפרשה הקודמת. מלון "שפרד" מסיח עכשיו את תשומת-הלב העולמית מגבעות "יהודה ושומרון". כשיש לך כאב-שיניים, אתה שוכח את כאב-הבטן.

מה, הוא אומר, הגויים יאסרו עלינו לבנות בירושלים, עיר קודשינו?! בירתנו הנצחית, זו שחוברה לה יחדיו לנצח-נצחים?! איזו חוצפה! האם יאסרו על יהודים לבנות בניו-יורק?! האם יאסרו על אנגלים לבנות בלונדון?!

לשיא הגיע נתניהו בטענתו שכל ערבי ירושלמי יכול לגור בירושלים המערבית, אז מדוע אסור ליהודי להקים בית בירושלים המזרחית?

קצר וקולע – ומופרך לחלוטין. כשנתניהו אומר דברים כאלה, קשה לדעת אם הוא מפיץ ביודעין שקרים (אף שקל להפריכם), או שמא הוא מאמין בשקריו בעצמו. כמו, למשל, כאשר סיפר שהוא זוכר את החיילים הבריטיים ששלטו בארץ בימי ילדותו – למרות שהוא נולד שנה אחרי שאחרון החיילים הבריטיים הפליג מנמל חיפה.

האמת היא שחוץ ממקרים חריגים באופן קיצוני, אין שום ערבי ירושלמי יכול לרכוש דירה במערב ירושלים, ולא כל שכן לבנות שם בית – למרות שחלקים גדולים של העיר המערבית הם שכונות ערביות, שתושביהן ברחו או גורשו במלחמת תש"ח. בעלי הבתים בשכונות אלה (טלביה, קטמון, דיר יאסין ועוד), שמצאו מקלט בעיר המזרחית, לא הורשו לחזור לבתיהם גם כאשר "אוחדה" ירושלים ב-1967, וגם לא שולמו להם פיצויים (כפי שהצעתי אז בכנסת).

אבל לנתניהו לא כל-כך חשוב אם מאמינים לו או לא. השבוע, כמו בכל שבוע מאז שחזר לשלטון, הוא היה עסוק בהישרדות. כדי לשרוד, הקואליציה שלו צריכה להחזיק מעמד. לשם כך, עליו להוכיח שאינו "מתקפל" מול הלחץ האמריקאי. ואין מקום טוב יותר להוכיח זאת מאשר בירושלים.

כי לגבי ירושלים, כך חוזרים ומכריזים דוברי הממסד השכם והערב – לגבי ירושלים יש קונסנזוס לאומי. מקיר אל קיר. מימין ועד לשמאל.

אלא שאגדה זו כבר פסה מזמן. אין שום קונסנזוס כזה. כיום מוכן רוב הציבור הישראלי להחזיר את השכונות הערביות של מזרח-ירושלים לשלטון פלסטיני, תמורת שלום ממשי. לא שמעתי על אף אם יהודיה אחת המוכנה להקריב את בנה במלחמה על מלון "שפרד".

אני מבקש להפריך גם אגדה אחרת, המופצת עכשיו באופן שיטתי בכל כלי-התקשורת במדינה: שמתגבש קונסנזוס ישראלי נגד הנשיא אובמה.

לא דובים ולא יער. או, בשפה מעודכנת יותר: לא ציפורים ולא נעליים.

ישראלים רבים, רבים מאוד, מקווים שברק אובמה יעשה למענם מה שנראה בלתי-אפשרי בלעדיו: להביא להם את השלום. הם התייאשו מן המערכת הפוליטית הישראלית, מן הקואליציה ומן האופוזיציה, מן הימין ומן השמאל. הם מאמינים שרק כוח-על חיצוני מסוגל להגשים את התקווה הזאת.

אם אכן תתרחש התנגשות בין אובמה ונתניהו בגלל סירובו של נתניהו להקפיא את ההתנחלויות בגדה ובגלל המשך ההתנחלות בירושלים המזרחית, ישראלים רבים יפללו להצלחת אובמה דווקא. הם מבינים כי בקרב הזה, לא נתניהו אלא אובמה מייצג את האינטרס האמיתי של ישראל.

השאלה היא אם יעמוד לאובמה הכוח ללכת עד הסוף, כפי שלא עשה שום נשיא אמריקאי מאז דווייט אייזנהואר.

נתניהו מאמין שלא. שותפיו האמריקאיים – הרפובליקאים המוכים, הניאו-שמרנים המתחבאים והמטיפים האוונגליים שכמעט נדמו – כל המחנה המובס הזה מקווה לשקם את עצמו על-ידי עידוד השדולה היהודית וממשלת-ישראל להתגרות באובמה. נתניהו, שהפעיל בעבר את הקונגרס נגד הבית הלבן, מאמין שגם הפעם יצליח בכך.

עיתוני ישראל מספרים בשקיקה על ירידת קרנו של אובמה בציבור האמריקאי, בתוספת דיאגרמות וגראפים. לא קשה לנחש שרוב המידע זה בא ממשרד-החוץ של אביגדור ליברמן. אותו המקור מזין את התקשורת האמריקאית בסיפורים על ההתנגדות הגוברת לאובמה בציבור הישראלי. לא ירחק היום ובתקשורת האמריקאית יופיעו תצלומים של מפגינים ישראלים, הנושאים תמונות של אובמה במדי ס"ס, כמו יאסר ערפאת ויצחק רבין לפניו.

הקרב איננו על 20 מאחזים, וגם לא על 20 דירות בחצר מלון "שפרד". כל בית בהתנחלות בגדה המערבית משמש מטרה עליונה אחת: לסכל כל אפשרות של שלום. כל בית ישראלי במזרח ירושלים משמש את אותה המטרה הנעלה. מתנגדי השלום יודעים ששום מנהיג ערבי לא יחתום על הסכם-שלום שאינו קובע את מזרח ירושלים כבירתה של מדינת פלסטין, ושום מנהיג ערבי לא יחתום על הסכם-שלום שאינו מחזיר את הגדה המערבית כולה למדינת פלסטין.

לכן רובצת על ברק אובמה אחריות היסטורית: לא להתקפל, לא לוותר, לא "להתפשר". לעמוד על הדרישה המוחלטת להקפאת ההתנחלות, כצעד ראשון והכרחי לשלום. למענו ולמעננו.

כישראלי, אני קורא לו: כן, אתה יכול!