לא בכל יום, ולא בכל עשור, נוזף בית-המשפט העליון בפרקליט הצבאי הראשי. בפעם האחרונה זה קרה לפני 20 שנה, כאשר הפרקליט דאז סירב להגיש כתב-אישום מתאים נגד קצין שהורה לחייליו לשבור את הידיים והרגליים לאסיר פלסטיני כפות. הקצין טען שכך הבין את קריאתו של שר-הביטחון, יצחק רבין, "לשבור להם את העצמות".

והנה השבוע זה קרה שוב. בית-המשפט קיבל החלטה, המהווה סטירת-לחי מצלצלת לפצ"ר הנוכחי, אביחי מנדלבליט.

האירוע המדובר קרה בכפר ניעלין, שחלק גדול מאדמותיו נגזלו באמצעות גדר-ההפרדה. בניעלין, כמו בכפר השכן בילעין, נערכת מדי שבוע הפגנה נגד הגדר. בדרך כלל, תגובת הצבא בנעילין פרועה ואלימה עוד יותר מאשר בבילעין. עד כה נהרגו שם ארבעה מפגינים.

בתקרית הזאת החזיק סגן-אלוף עמרי בורברג במפגין מקומי שנעצר, נכפת וישב על הארץ כשעיניו מכוסות, ואמר לאחד מחייליו "נלך לצד ונירה בו גומי". הוא פקד על החייל לירות בו כדור-גומי, מטווח אפס.

למי שאינו יודע: "כדור גומי" הוא כדור פלדה מצופה גומי. ממרחק של עשרות מטרים הוא גורם לפצע מכאיב. מטווח קרוב הוא יכול להיות קטלני. באופן רשמי, אסור לחיילים להשתמש בהם בטווח של פחות מ-40 מטר.

החייל ירה בלי היסוס ברגלי האסיר, למרות שזאת הייתה "פקודה בלתי-חוקית בעליל", שלפי חוקי צה"ל אסור לציית לה. לפי ההגדרה הקלאסית של השופט בנימין הלוי במשפט רוצחי כפר-קאסם, מתנוסס עליה "הדגל השחור של אי-החוקיות". העציר, אשרף אבו-רחמה, נפגע ונפל על הארץ.

ותיקי הפגנות בילעין וניעלין יודעים שמקרים כאלה ודומים להם קורים שם כל הזמן. אבל המקרה של אבו-רחמה מיוחד במינו בגלל סיבה אחת: הוא תועד בצילום על-ידי תושבת המקום ממרפסת ביתה הסמוך לזירת הפשע, במצלמה שסופקה לה על-ידי "בצלם".

כך נוסף לפשעיו של הסגן-אלוף חטא חמור נוסף: הוא צולם בעת הביצוע. בדרך כלל, כאשר פעילי-שלום חושפים מקרים כאלה, דובר צה"ל שולף מילקוט-הכזבים שלו תירוץ שקרני זה או אחר ("תקף את החייל", "ניסה לתפוס את הנשק של החייל", "ניסה לברוח"). אך גם לדובר מצטיין קשה להכחיש מה שנראה בבירור בתצלום.

כאשר החליט הפצ"ר להעמיד את הקצין והחייל לדין צבאי על "התנהגות בלתי-הולמת", פנו אבו-רחמה וארגונים לזכויות-אדם לבג"ץ. השופטים יעצו לפרקליט לשנות את הסעיף. כשהפרקליט סירב, הגיע העניין לבג"ץ בפעם השנייה.

השבוע, בהחלטה יוצאת-דופן בחריפותה, קבע הרכב של שלושה משופטי בית-המשפט העליון (שכלל שופטת ושופט דתי) שכתב-אישום על "התנהגות בלתי-הולמת" הוא בלתי-הולם בהחלט. הם הורו להעמיד את הקצין והחייל לדין פלילי על סעיף הרבה יותר חמור, כדי להמחיש לכל הקצינים והחיילים שהתעללות בעציר "נוגדת את רוח המדינה והצבא".

אחרי סטירת-לחי כזאת היה אדם אחר מסתיר את פניו בבושה ומתפטר. לא כן מנדלבליט. התת-אלוף המזוקן וחובש-הכיפה הוא חברו האישי של הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, ומצפה בכל רגע לקידומו לדרגת אלוף.

לא מכבר סירב הפצ"ר לתבוע לדין קצין בכיר שקבע בבית-המשפט, במהלך עדות לטובת אחד מפקודיו, שמותר להכות פלסטינים.

אשכנזי חייב תודה לפרקליט שלו, ומסיבה אחרת. מנדלבליט חיפה בכל כוחו על פשעי-המלחמה שבוצעו במהלך מלחמת-עזה, החל בשיטת-הלוחמה של אשכנזי עצמו וכלה בפשעים של חיילים יחידים. אף אחד לא הועמד לדין, אף אחד לא נחקר ברצינות.

ביום שפורסמה החלטת בג"ץ נגד עמיחי מנדלבליט, הגיע גם תת-אלוף אחר לכותרות הראשיות. למרבה הפלא, גם הוא מזוקן, גם הוא חובש כיפה, וגם שמו עמיחי.

בנאום שנשא בפני חיילות דתיות אמר הרב הצבאי הראשי, עמיחי רונצקי, שלדעתו "שירות של בנות בצבא זה לא מלכתחילה". בשפה הדתית, "לא מלכתחילה" פירושו איסור מוחלט.

מכיוון שכול צעירה בישראל אמורה על פי חוק לשרת שנתיים, והנשים ממלאות תפקידים חיוניים רבים בצה"ל, זאת הייתה אמירה חמורה. אבל איש לא התפלא על הרב הזה.

רונצקי התמנה לתפקידו על-ידי הרמטכ"ל הקודם, דן חלוץ. העורב מינה את הזרזיר.

הרב לא נולד במשפחה דתית. הוא היה חילוני גמור, איש סיירת צה"ל, כאשר ראה את האור וחזר בתשובה. כמו אנשים רבים מסוגו, לא נעצר באמצע הדרך, אלא הגיע אל הקצה הקיצוני ביותר. הוא הפך למתנחל והקים ישיבה באחת ההתנחלויות הקנאיות ביותר.

רונצקי התאים בהחלט לרוחו של האיש שמינה אותו לתפקידו הרם. רב-אלוף חלוץ אמר, כזכור, שאינו מרגיש דבר כשהוא מטיל פצצה על אזור מגורים, חוץ מאשר מכה קלה בכנף מטוסו. בדיון על השאלה אם לטפל בשבת בפלסטיני פצוע, כתב תת-אלוף רונצקי כי "חיי גוי בוודאי שיש להם ערך ... אבל ערכה של השבת חשוב יותר." כלומר: אין לטפל ב"גוי" פצוע בשבת. (לאחר מכן חזר בו).

לצה"ל יש, כידוע, משהו הקרוי "הקוד האתי". אמנם, אבי הקוד הזה, הפרופסור אסא כשר, הצדיק את כל זוועות "עופרת יצוקה", אבל רונצקי הרחיק לכת אף ממנו: הוא קבע נחרצות כי "כשיש התנגשות בין ... הקוד האתי והוראת ההלכה, בוודאי שיש לשמוע להלכה."

בפרסום שהופץ על-ידו נאמר ש"קיים איסור דאורייתא לוותר על מילימטר אחד מארץ-ישראל." כלומר, הרב הצבאי, תת-אלוף בצה"ל, קובע שהמדיניות הרשמית של ממשלתו – החל בהתנתקות וכלה בנאומו האחרון של בנימין נתניהו על "מדינה פלסטינית מפורזת" – היא חטא חמור.

אבל לשיא הגיעה חוברת שהופצה על-ידי הרבנות הצבאית בין החיילים במהלך מלחמת-עזה: "כשמרחמים על אויב אכזרי, בכך מתאכזרים על חיילים תמימים וישרים. במלחמה כמו במלחמה."

זוהי קריאה גלויה ללוחמה אכזרית. אפשר לראות בכך הסתה לביצוע מעשים המהווים פשעי-מלחמה – אותם מעשים שעמיתו, הפרקליט הצבאי הראשי, חיפה עליהם בכל מאודו.

אף אחד משני התת-אלופים לא היה נשאר יום אחד בתפקידו אחרי מעשים אלה אלמלא נהנו מחסות הרמטכ"ל. הצבא הוא מוסד הירארכי, והאחריות לכל המתרחש בו רובצת במישרין ובמלואה על הרמטכ"ל.

שלא כמו כמה מקודמיו, גבי אשכנזי אינו מבליט את עצמו ואינו מרבה להתבטא בפומבי. אם יש לו שאיפות פוליטיות, הוא מסתיר אותן היטב. אבל בתקופת-כהונתו מקבל צה"ל אופי מסוים, ששני קצינים אלה הם נציגיו המובהקים.

זה לא התחיל, כמובן, בתקופת אשכנזי. הוא רק ממשיך – ואולי מחמיר – מגמה הפועלת כבר זה שנים, וששינתה את פני צה"ל ללא-הכר.

מייסד הציונות, בנימין זאב הרצל, כתב כידוע בספר המכונן של התנועה, "מדינת היהודים": "נדע להחזיק את כוהני-הדת שלנו בבתי-הכנסת, כשם שנדע להחזיק את צבא-הקבע שלנו בקסרקטינים...לא ניתן להם להתערב בענייני המדינה."

עכשיו קורה ההיפך: הרבנים חדרו לצבא, והקצינים באים מבתי-הכנסת.

הגרעין הקשה של המתנחלים הקנאים, שכמעט כול חבריו דתיים (ורבים מהם "חוזרים בתשובה") החליט מזמן שעליו לכבוש את הצבא מבפנים. בפעולה שיטתית, הנמשכת במלוא התנופה, הם חודרים לשדרות הקצונה מלמטה – מהקצונה הנמוכה אל הבינונית, ומשם לבכירה. אפשר לעקוב אחרי מבצע זה באופן סטטיסטי: משנה לשנה מתרבה מספר חובשי-הכיפות בקורסים.

בימים הראשונים של צה"ל מילאו בני הקיבוצים את שורות הפיקוד. לא זה בלבד שהקיבוצניקים נחשבו לעילית החברה העברית החדשה, המושתתת על ערכי מוסר ותרבות כלל-אנושיים, ולא זו בלבד שהם היו הראשונים להתנדב לכל תפקיד לאומי, אלא שהייתה לכך גם סיבה "טכנית" מובנית. צה"ל נולד מתוך הפלמ"ח. יחידות הפלמ"ח – החלק הסדיר של צבא בלתי-חוקי של היישוב – יכלו להתקיים ולפעול רק בקיבוצים, שם ניתן היה להסוות את זהותן. ממילא, כמעט כל המפקדים המצטיינים במלחמת תש"ח היו אנשי-פלמ"ח, קיבוצניקים או קשורים בקיבוץ.

אלה עשו את הכול כדי להטביע על הצבא החדש אופי של צבא עממי, חלוצי, בעל רוח מוסרית והומניסטית, ההיפך הגמור מצבא של כיבוש. נכון, המציאות הייתה תמיד שונה, אך האידיאל היה חשוב, כיעד שיש לשאוף אליו. כפי שהראיתי כבר ב-1950 בספרי "הצד השני של המטבע", "טוהר הנשק" היה תמיד אגדה. אבל עצם השאיפה להיות צבא בעל ערכים הומניסטיים הייתה חשובה. את מעשי-הזוועה ניסו להסתיר ולהכחיש, מפני שנחשבו למבישים ומטמאים את המחנה.

מכל זה לא נשאר דבר, מלבד מליצות. מאז ראשית הכיבוש, ב-1967, השתנה אופיו של צה"ל לחלוטין. צבא שקם כדי להגן על המדינה מפני סכנות מבחוץ הפך לצבא-כיבוש, שתפקידו לדכא עם אחר, לשבור את התנגדותו, להפקיע אדמות, להגן על שודדי-האדמות הנקראים מתנחלים, לאייש מחסומים, להשפיל בני-אדם מדי יום. מובן שלא צה"ל בלבד השתנה, אלא המדינה כולה, שאת פקודותיה הוא ממלא ושבה קיימת שטיפת-מוח מתמשכת.

בצבא כזה קיים תהליך של ברירה טבעית. אנשים בעלי איכות מוסרית ואנושית, שנפשם סולדת ממעשים אלה, נפלטים במוקדם או במאוחר. מקומם נתפס על-ידי אנשים מסוג אחר, בעלי ערכים אחרים או חסרי ערכים בכלל, "אנשי מקצוע" ההופכים את עצמם ל"ממלאי פקודות".

אסור, כמובן, להכליל. גם בצבא של היום יש לא מעט אנשים הרואים בתפקידם שליחות, ושה"קוד האתי" אינו בעיניהם אוסף של מליצות חסודות, אנשים הנחרדים וסולדים ממראה עיניהם. אנחנו שומעים מפעם לפעם את מחאתם ורואים את מה שהם חושפים. אבל לא אלה נותנים את הטון, אלא טיפוסים מסוגם של רונצקי ומנדלבליט.

זה צריך להדאיג את כולנו. אסור לנו להתייחס אל צה"ל כאל ממלכה זרה, שהנעשה בה אינו נוגע לנו. אסור לנו להגיד לעצמנו: "איננו רוצים שום עסק עם הצבא של בוגי יעלון, שאול מופז, דן חלוץ וגבי אשכנזי." אסור לנו להפנות את הגב לבעיה. עלינו לטפל בה, מפני שהיא בנפשנו.

המדינה זקוקה לצבא. גם כאשר נגיע לשלום, נהיה זקוקים לצבא חזק ומיומן כדי להגן עליו, עד שיכה שורשים עמוקים ונגיע במרחב שלנו למצב הדומה לזה הקיים, לדוגמה, באיחוד האירופי.

הצבא זה אנחנו. מהותו משפיעה על מהות חיינו כולנו, על מהות החיים במדינה שלנו. והרי כבר נאמר: "ישראל איננה רפובליקת בננות, היא רפובליקה המחליקה על בננות." ואיזה בננות!