הטור של אורי אבנרי 

איך להקריץ את אובמה


הבעיה הגדולה של נתניהו היא להעמיד פנים שהישן הוא חדש. שהקלישאות העייפות של אתמול יישמעו כמו בשורות חדשות למחר. איך עושים את זה בלי קריצות?

את דוב וייסגלס זוכרים? זה שאמר שהשלום יקום כאשר הפלסטינים יהפכו לפינלנדים? זה שאמר שצריך לשים את השלום בפורמלין?

אך בעיקר הוא זכור לא בגלל פיו, שהפיק מרגליות אלה, אלא בגלל עיניו הקורצות. וייסגלס הוא מלך מלכי הקריצות.

השבוע הזמין ביבי את דובי להתייעצות דחופה. הוא היה זקוק לשיעור דחוף ב"עבודה בעיניים".

זאת לדעת: הקריצות הן כלי-העבודה העיקרי של מפעל ההתנחלות. בקריצות תעשה לך התנחלויות. המתנחלים קורצים. הממשלה קורצת. הצבא קורץ. לא נותנים חלילה רישיון, אבל קורצים. אומרים לא, אבל קורצים. קורצים ובונים. קורצים ומחברים לחשמל ולמים. קורצים ושולחים חיילים להגן, וגם לסלק את הפלסטינים מאדמותיהם הסמוכות.

הקריצה היא גם המכשיר העיקרי של הדיפלומטיה הישראלית. הכול נעשה בקריצות. האמריקאים דרשו להקפיא - וקרצו. הישראלים הבטיחו להקפיא - וקרצו.

הצרה היא שאין לקריצה סימן-דפוס. גם במחשב אין לה אייקון. לכן באה השבוע הילארי קלינטון וטוענת: בשום הסכם שנחתם בין ארצות-הברית וישראל אין קריצה. גם לא בשום תרשומת של שיחות בעל-פה. לכן אין הסכמות. אין הבנות. אין זכר לקריצות בשום תיק ובשום מסמך.

גרוע מזה: נראה שבתרבות האפרו-אמריקאית הקריצה בכלל אינה קיימת. כשבא נתניהו לבית הלבן וקרץ – אובמה לא הגיב. קרץ שוב, ואובמה לא הבין. קרץ וקרץ וקרץ עד ששרירי פניו התחילו לכאוב – שום דבר. אובמה חשב, כנראה, שיש לנתניהו טיק עצבני. ממש מביך.

מה עושים אם אדם כזה שאינו נקרץ? איך, לעזאזל, מקריצים אותו?

זוהי הבעיה המעסיקה כרגע את ראש ממשלת-ישראל.

מחר הוא עומד לנאום נאום גדול. מה זה גדול, היסטורי. תשובתו הניצחת לנאומו של אובמה במצריים. נעשה הכול כדי להשוות בין שני המעמדים. אובמה נאם באוניברסיטת קהיר? נתניהו ינאם באוניברסיטת בר-אילן, שמתוכה - אגב - יצא הרוצח של יצחק רבין.

בזה ייגמר הדמיון. אובמה התווה את קווי-המתאר של מזרח-תיכון חדש? נתניהו יתווה את קווי-המתאר של המזרח-התיכון הישן. אובמה דיבר על עתיד של שלום, שיתוף-פעולה וכבוד הדדי? נתניהו ידבר על עבר של שואה, שנאה ופחדים.

הבעיה הגדולה של נתניהו היא להעמיד פנים שהישן הוא חדש. שהקלישאות העייפות של אתמול יישמעו כמו בשורות חדשות למחר. איך עושים את זה בלי קריצות, מול אדם שאינו יודע קרוא וקרוץ?

איך לדבר על הריבוי הטבעי בהתנחלויות מבלי לקרוץ? איך לדבר על מדינה פלסטינית מבלי לקרוץ? איך לדבר על משא-ומתן מזורז לשלום עם הפלסטינים, מבלי לקרוץ?

טובי החייטים נקראו להתייעצויות דחופות על בגדי-המלך החדשים. שרים וחברי-כנסת ואקדמאים וקוסמים ושמעון פרס גם.

כולם נרתמו למשימה: לתפור אדרת לתפארת, מכנסיים אופנתיים ועניבה צבעונית – כאלה שרק אנשים חכמים ממש יראו אותם?

פעם אפשר היה לסמוך על השואה. אמרת "שואה", וכל בעלי-שיחנו נאלמו דום. אפשר היה לרדות בפלסטינים, לשדוד אדמות, להקים התנחלויות, לפזר מחסומים בשטח כמו הפרשות של זבובים, להטיל מצור על עזה, ומה לא. כשהגויים פתחו פה כדי לצעוק קראנו "שואה!" – והמלים קפאו בגרונם.

אך מה לעשות כשעומד מולנו אדם המדבר בעצמו השכם והערב על השואה ומגנה את מכחישיה? אדם המטריח את עצמו למחנה-ריכוז וגורר אחריו את "מר שואה", אלי ויזל בכבודו ובעצמו?

אין פלא שראש-ממשלתנו מתחבט ומתלבט ואינו יודע את נפשו. נתניהו בלי שואה זה כמו אפיפיור בלי צלב. נתניהו בלי "שואה שנייה" - מה יגיד על איראן? מה יאמר על הסכנה הקיומית, המונעת מאיתנו לפרק קרוואנים ביהודה ופחונים בשומרון?

(נחמה קטנה: מכחיש השואה מחמוד אחמדינג'אד, האיש היחידי במזרח התיכון העוזר לנו באמת, נבחר מחדש, תודה לאל.)

אז מה הוא יגיד בנאום ההיסטורי?

הוא ינסה לתקוע יתד מרובע לתוך חור עגול. להגיד "כן" כשהכוונה היא "לא". כך עשו קודמיו. כך עשה אהוד ברק. כך עשה אריאל שרון. כך עשה אהוד אולמרט. בהבדל אחד: הם עשו זאת בקריצה ממזרית. הוא יצטרך לעשות זאת בפנים קפואות.

הוא יצטרך לדבר על שתי מדינות מבלי להזכיר שתי מדינות. לדבר על הקפאת ההתנחלות בשעה שהבנייה אמורה להימשך במלוא הקצב.

בעבר היו הרבה שיטות להמשכת ההתנחלות. המוח היהודי המציא להם פטנטים. להקים שכונה חדשה שכאילו מחוברת להתנחלות קיימת - במרחק של עשרה מטר, או מאה, או אלף, או אלפיים, העיקר שזה יהיה בטווח ראייה. או לבנות בתוך שטח התנחלות קיימת - אבל השטח של מעלה-אדומים גדול מהשטח של תל-אביב.

אפשר גם להסתמך על מכתב של ג'ורג' בוש, שבו הביע את דעתו שבהסכם-השלום העתידי יצורפו "מרכזי אוכלוסייה" ישראליים קיימים למדינת-ישראל. אם כן, אמרו וייסגלס ושות' בקריצת-עין, פירוש הדבר שמותר לבנות שם כמה שרוצים. אלא שבוש לא הגדיר את "מרכזי אוכלוסייה", לא קבע את גבולותיהם, ובוודאי שלא אמר שמותר לבנות בהם לפני שיושג הסכם סופי, שיכלול חילופי-שטחים.

אפשר גם לדבר על "ריבוי טבעי". אין בעיה: אפשר להפוך את הנשים שם לבתי-חרושת לילדים, רצוי של תאומים ושלישיות. אפשר גם לאמץ ילדים בני כל הגילים, מגיל שנה לגיל 101. הרי כאשר נוסף ילד למשפחה, דרוש חדר נוסף, בית נוסף, שכונה נוספת.

(אגב, "ריבוי טבעי" הוא עניין יהודי. לערבים אין ריבוי טבעי. הריבוי שלהם הוא אל-טבעי.)

ומה עם מדינת פלסטין, שאובמה דורש את הקמתה?

בטלוויזיה עשו השבוע עבודה טובה והזכירו לנו השבוע מה אמר על כך נתניהו לפני שש שנים בלבד: "מדינה פלסטינית – לא!" כי "כן מדינה פלסטינית פירושו לא למדינה היהודית".

נתניהו חושב כנראה שזוהי בסך-הכול בעיה של ניסוח. אז אפשר להזכיר שקיבלנו בעבר את "מפת הדרכים", שבה כתוב משהו על מדינה פלסטינית. נכון, צירפנו לזה 14 "הסתייגויות", שעיקרו את כל סעיפיה והפכו אותה לנייר ריק מתוכן. אבל אולי זה יספק את אובמה.

ובכלל, אין צורך לדבר שוב על שתי מדינות, כאשר זה כבר נאמר ב"מפת הדרכים", יימח שמה, שהכרזנו מזמן על מותה, אבל היא בעצם חיה, ושם מישהו דיבר על שתי מדינות, אז אין צורך לחזור על זה, די בהזכרתה בעקיפין.

ומה אם האמריקאים בכל זאת יעמדו על כך שנתניהו יוציא מפיו את שתי המלים "מדינה פלסטינית"? יתכן שבלית ברירה נתניהו ישמיע אותן בלחש, בלוויית טפו-טפו-טפו והוספת תנאים שירוקנו אותן מכל תוכן. כך הרי עשו אהוד ברק, ואריאל שרון, ואהוד אולמרט.

הכרזות ציפי לבני ואנשיה מעוררות את הרושם שהם תקועים באותה נקודה. גם להם נדמה שאפשר גם להבא לדבר על שתי מדינות ולעשות את ההפך, להקפיא התנחלויות מבלי להקפיא. שום בשורה חדשה אינה יוצאת מהמחנה הזה, אלא רק ביקורת על נתניהו, שאינו משנה את סגנונו כדי לפייס את אובמה.

אך מה שאובמה דורש אינו נוסחה חדשה. הוא דורש לקבל את עקרון שתי-המדינות כבסיס לפעולה ממשית ונמרצת: השגת הסכם על הקמת המדינה ששמה יהיה "פלסטין", שבירתה תהיה מזרח ירושלים, ללא התנחלויות ושאר סממני הכיבוש.

הוא דורש לפתוח במשא-ומתן כדי לכונן תוך שנתיים-שלוש – עוד לפני סיום תקופת-כהונתו הראשונה – שלום של ממש, שיבטיח את הקיום והביטחון של "המדינה היהודית ישראל" (כדברי ג'ורג' מיטשל השבוע) והמדינה הערבית פלסטין, זו לצד זו.

כל זה כחלק מסדר מזרח-תיכוני חדש, מפקיסטאן ועד מרוקו, וכחלק מחזון עולמי.

מול הדרישה הזאת לא יועילו קריצות נוסח וייסגלס או גימיקים מילוליים נוסח פרס. בנאומו מחר יצטרך נתניהו לבחור בין שלוש אפשרויות: התנגשות חזיתית עם ארצות-הברית, שינוי המדיניות שלו מן הקצה אל הקצה או התפטרות.

עידן הקריצות נגמר.