זה היה לפני האינתיפאדה השנייה. ליום-הולדתה הזמנתי את רחל לארוחת-ערב במסעדה מפורסמת ברמאללה.

ישבנו במסעדת-הגן המוארת בשרשראות של נורות צבעוניות, באוויר עמד ניחוח של פרחים ומלצרים אצו הלוך ושוב עם טסים עמוסים, אכלנו מוסאחן ואני שתיתי ערק. המלצר, ששמע אותנו מדברים בינינו, שאל בעברית מה להביא לנו. היינו הישראלים היחידים במקום. בשולחנות הסמוכים ישבו משפחות ערביות עם ילדיהן בלבוש חגיגי, וגם חתן וכלה עם אורחיהם העליזים. קולות צחוק התערבבו במלמול שיחות נינוחות, והאווירה הייתה מרוממת.

הייתי מאושר, ונפלטה לי אנחה: "איזו ארץ נהדרת זאת יכלה להיות, אילו שרר כאן שלום!"

אני נזכר ברגע זה בכל פעם כשאני שומע ידיעות עצובות מרמאללה. הידיעות מדכאות, אבל הזיכרון משמר אצלי את התקווה שזה יכול להיות אחרת.

הידיעות המדכאות ביותר נוגעות לקרע שבין הפלסטינים לבין עצמם. הקרע הזה הוא אסון להם, ולדעתי גם לישראל ולעולם כולו. לכן אני מעז להתערב בעניין שלכאורה אינו נוגע לנו, הישראלים. הוא נוגע לנו, ועוד איך.

קל להאשים בו את ישראל. זה קל וזה גם נכון. במאבקן נגד השאיפות הלאומיות הפלסטיניות נהגו כל ממשלות ישראל על פי הכלל הרומאי העתיק: divide et impera - הפרד ומשול.

מאז הסכם אוסלו, המרכיב המרכזי של מדיניות זו הוא ההפרדה הפיזית בין הגדה המערבית ורצועת-עזה.

בסעיף 4 של הסכם אוסלו מספטמבר 1993 נאמר אמנם ש"שני הצדדים רואים את הגדה המערבית ורצועת עזה כיחידה טריטוריאלית אחת, שהשלמות ("אינטגריטי") שלה תישמר."

בסעיף 10 של נספח 1 בהסכם-הביניים מספטמבר 1995 נאמר: "יהיה מעבר בטוח שיחבר בין הגדה המערבית לרצועת-עזה לתנועת אנשים, רכב וטובין...ישראל תבטיח מעבר לאנשים ולתחבורה, בשעות האור...ובכל מקרה במשך לא פחות מ-10 שעות ביום."

בפועל לא נפתח המעבר הבטוח מעולם. בין כל ההפרות הגסות של הסכמי-אוסלו, זאת הייתה ההפרה החמורה ביותר. התוצאות הרות-אסון לכל הצדדים.

אמנם, דובר הרבה על המעבר. אהוד ברק פינטז על גשר-ענק, שיחבר את הרצועה לגדה. הוא ראה גשר ארוך כזה אי-שם בעולם. אחרים דיברו על מנהרה מתחת לשטח ישראל. אחרים הסתפקו בכביש אקס-טריטוריאלי או במסילת-רכבת. שום דבר מזה לא הוגשם. לפני אוסלו הייתה בארץ תנועה חופשית לכול, גם לתושבי השטחים הכבושים. אחרי אוסלו החופש בוטל.

האמתלות היו – כמו תמיד – ביטחוניות: שיירות של רוצחים ומחבלים יעברו במעבר הבטוח, משאיות עמוסות בטילים פלסטיניים ינועו בו הלוך וחזור. אך התוצאה מביטול חופש המעבר מעידה על הכוונה האמיתית: פלסטין העתידית בותרה לשני חלקים, שאין ביניהם קשר וגשר.

אי-אפשר לשלוט בשטח שאין עימו מגע בלתי-אמצעי. זה הוכח בפקיסטאן – עם היווסדה היא הייתה מורכבת משני חלקים רחוקים זה מזה. לא עברו הרבה שנים עד שפרצה ביניהם מלחמה והחלק המזרחי הפך למדינת בנגלה-דש.

לפי הסטטיסטיקה הפלסטינית האחרונה, שהיא אמינה בעיניי, חיים כיום 2.42 מיליון פלסטינים בגדה המערבית ו-1.46 מיליון ברצועת-עזה (נוסף על 379 אלף הפלסטינים בירושלים המזרחית). מיאסר ערפאת שמעתי פעם שיותר ממחצית המשאבים של הרשות הפלסטינית מוקדשים לרצועה, אף שהרצועה מהווה רק 6% (ששה אחוזים) מהשטחים הפלסטיניים.

עכשיו קיימות למעשה שתי ישויות פוליטיות: הגדה המערבית, שבירתה רמאללה, והרצועה, שבירתה עזה. מבחינה פוליטית, כלכלית ואידיאולוגית, המרחק ביניהם גדל והולך.

מבחינת מדיניות-הכיבוש הישראלית, זהו ניצחון כביר.

ממשלת ישראל מנהלת מדיניות שונה נגד שתי הישויות הפלסטיניות.

כלפי עזה, הקו פשוט וברוטאלי: להפיל את שלטון החמאס על-ידי הפיכת חיי האוכלוסייה – אותם 1,460,000 הגברים והנשים, הזקנים והילדים – לגיהינום. ניתן להכניס פנימה רק את המזון הבסיסי ביותר. התעוררה שערורייה בינלאומית כאשר גילה סנטור אמריקאי שאסור להכניס לרצועה אטריות, מפני ש"פסטה" היא מותרות. "לא ניתן להם שוקולד כאשר גלעד שליט אינו מקבל שוקולד," הצהיר השבוע קצין ישראלי. מעניין, כמה שוקולד מקבלים 11 אלף האסירים הפלסטיניים שבכלא הישראלי?

המלחמה נגד עזה ("עופרת יצוקה") נועדה לזרוע הרג והרס בקרב האזרחים כדי שיתקוממו ויפילו את ממשלתם. ההרוגים כבר נקברו, אך החורבות עומדות על תילן. ממשלת-ישראל אינה מאפשרת להכניס חומרי-בנייה, והתושבים התחילו לבנות בתים מבוץ, כמו אבותיהם לפני מאות שנים. (במסגרת יצירת המחסור המדכא והמנוון נמנעת אפילו הכנסת צעצועים, ספרים וכלי-נגינה.)

ממשלת-מצריים משתפת פעולה עם ממשלת-ישראל במערכה זו. היא מקיימת מצור מלא על תושבי עזה, ולאחרונה גם גוברים מאמציה להחניק את האספקה החיונית דרך המנהרות בגבול רפיח ("הברחה" בלשון הישראלית והמצרית). המערכה שבה פתחו שלטונות מצריים לאחרונה נגד שליחי חיזבאללה בסיני נועדה גם היא, בין השאר, לסתימת צינור-אספקה זה.

הציבור ברצועה לא הפיל את שלטון החמאס, אלא להפך. התנגדותו לממשלת רמאללה הולכת וגוברת, ויש אומרים שהפכה לשנאה ממש.

נגד השלטון הפלסטיני בגדה המערבית נוהגים שלטונות-הכיבוש באסטרטגיה שונה, אך לא פחות הרסנית. היא עושה את הכול כדי להציגו כמעין מהדורה פלסטינית של "שלטון וישי", וכך למנוע את איחוי הקרע.

ממשלת-ישראל מכריזה על כך בגלוי ובקול גדול. השבוע הביע הרמטכ"ל גבי אשכנזי הפתעה על שר-המשפטים הפלסטיני, שהגיש לבית-המשפט הבינלאומי תביעה נגד מעשי ישראל במלחמת-עזה.

איך פתאום, זעם אשכנזי, הרי במהלך המלחמה היה קיים שיתוף-פעולה אמיץ בין ישראל והרשות הפלסטינית!

כלומר, הרמטכ"ל של צה"ל טען פומבית, באוזני העולם והעם הפלסטיני, שהשלטון ברמאללה שיתף פעולה עם ממשלת-ישראל במלחמה נגד האחים הפלסטיניים בעזה, שבה ביצעה ישראל – לדברי השר מרמאללה – פשעי-מלחמה שיטתיים. קשה לתאר פגיעה קשה יותר במעמדו של אבו-מאזן ושותפיו.

קצינים ישראליים אחרים מפליגים בשבחי כוחות-הביטחון הפלסטיניים, המשתפים, לדבריהם, פעולה עם צה"ל בחיסול אוהדי החמאס בגדה. קשה להאמין ששבחים אלה מפי קציני-הכיבוש מעלים את קרנו של אבו-מאזן בעיני הציבור, הרואה יום-יום במו עיניו כיצד ממשיכות ההתנחלויות הישראליות להתרחב על אדמותיו.

השבוע סיפר לי חבר על שיחה שהייתה לו עם בכיר פלסטיני מרמאללה. אם תתקוף ותהרוס ישראל את איראן, אמר האיש בהתלהבות, זה יבודד וימוטט את שלטון חמאס בעזה!

למסתכל מבחוץ, זה בלתי-נתפס. כשהעם הפלסטיני כולו עומד בפני איום על עצם קיומו, כשממשלת-ישראל פועלת ללא לאות כדי למנוע כול אפשרות להקמת מדינה פלסטינית וגוברת הסכנה שהעם הפלסטיני כולו יידחק אל מחוץ לפלסטין, דומה הפילוג לקטטה על סיפון הטיטאניק.

אצלנו מקובל לומר שבית-המקדש נחרב בגלל שנאת-חינם. כאשר הרומאים כבר צרו על ירושלים, שרפו סיעות של המורדים הנצורים זו את מצבורי-המזון של זו. אצל הפלסטינים מתרחשים עכשיו דברים דומים.

הפילוגים היו תמיד קללה. ב-1948, כאשר לחמו על נפשם, הם לא היו מסוגלים להקים מנהיגות מאוחדת וכוח צבאי מאוחד. למעשה לחם כל כפר לבדו, מבלי לחוש לעזרת הכפר השכן. לולא כן, יתכן שהנכבה לא הייתה מתרחשת וסבלם הנורא הנמשך עד עצם היום הזה, היה נמנע.

התוצאה העיקרית של הפילוג לפני 61 שנה הייתה שהעם הפלסטיני לא היה מסוגל להקים את מדינת פלסטין לצד מדינת-ישראל, והשטח שהוקצב לה על-ידי האו"ם חולק בין ישראל, ירדן ומצריים.

יאסר ערפאת הבין זאת היטב והקדיש מאמצים אדירים לשמירת האחדות בעמו. כל עוד חי, נמנע הפילוג. השירותים החשאיים שיזמו את הרצח שלו רצו לשבור את האחדות הפלסטינית, כשם שרוצחי יצחק רבין רצו לשבור את תהליך השלום. שני מעשי-הרצח השלימו זה את זה, ולא במקרה.

מי שחושב שהשלום חיוני לשני העמים ולעולם כולו חייב לקוות לחיסול הפילוג ולהקמת ממשלת-אחדות פלסטיני.

ואני מאמין שזה עדיין אפשרי.

נראה שגם בעניין זה נועד תפקיד-מפתח לברק אובמה. עליו לשים קץ למדיניות המטופשת והרת-האסון של החרמת חמאס ולקדם בכל כוחו את הקמתה של ממשלה פלסטינית מאוחדת. יתכן שזאת צריכה להיות, בשלב הראשון, מעין ממשלת-על, אשר תחתיה ישמרו הגדה והרצועה על מידה מסוימת של אוטונומיה.

השלום בקרב הפלסטינים לבין עצמם הוא תנאי הכרחי לשלום ישראלי-פלסטיני. רק השלום הישראלי-פלסטיני יכול להביא גם להתפייסות בין שני העמים וליצירת האווירה ששררה באותו ערב קסום במסעדה ברמאללה – כך שלא תהיה זיכרון בלבד.