המשפט החשוב ביותר שנכתב השבוע בישראל אבד בהמולה הכללית של מאורעות מסעירים.

מסעירים באמת: במעשה-נבלה סופי, המתאים ליתר מעשיו לאורך כהונתו במשרד ראש-הממשלה, הפקיר אהוד אולמרט את החייל השבוי, גלעד שליט.

אהוד ברק החליט שעל מפלגת-העבודה להצטרף לממשלה הימנית-קיצונית, הכוללת פשיסטים מובהקים.

וגם זה: נשיא-המדינה לשעבר הועמד לדין באשמת אונס.

בקקופוניה הזאת, מי ישים לב למשפט שכתבו משפטנים במסמך שהוגש לבית-משפט?

הדיון המשפטי נסב על אחד ממעשי-החקיקה המחפירים ביותר בתולדות המדינה.

נקבע בו שבת-זוגו של אזרח ישראלי (ולהפך) אינה רשאית לחיות עימו בישראל אם היא תושבת השטחים הפלסטיניים הכבושים או מדינה ערבית אויבת.

אזרחי ישראל הערביים שייכים לחמולות, החורגות במקרים רבים מגבולות המדינה. מקובל אצל ערבים להתחתן בתוך החמולה. מנהג עתיק ומושרש בתרבותם, ויתכן שנועד במקורו לשמור על רכוש המשפחה. התנ"ך מספר שיצחק נשא לאישה את בת-דודו, רבקה.

"הקו הירוק", שנקבע באופן שרירותי על-ידי אירועי המלחמה ב-1948, חוצה משפחות. כפר אחד נותר בישראל, הכפר הסמוך נותר מחוץ לישראל, חמולה אחת גרה בשניהם. הנכבה גרמה גם לפזורה גדולה.

אזרח ערבי ישראלי המבקש לשאת אישה מבנות משפחתו המורחבת - היא החמולה - ימצא אותה לעתים קרובות בגדה המערבית או אף במחנה-פליטים בלבנון או בסוריה. האישה תצטרף בדרך כלל לבעלה ותיקלט במשפחתו בישראל. להלכה יכול הבעל להצטרף אליה ברמאללה, אך רמת-המחייה שם הרבה יותר נמוכה, והרי כל חייו – עבודתו, משפחתו הקרובה ולימודיו נמצאים בישראל. בגלל ההבדל הגדול ברמת-החיים, גם גבר בשטחים הכבושים הנושא אישה בישראל יצטרף אליה ויקבל אזרחית ישראלית.

קשה לדעת כמה צעירים וצעירות פלסטיניים הגיעו בדרך זו לישראל וקיבלו ב-41 שנות הכיבוש אזרחות ישראלית. משרד ממשלתי אחד מדבר על 20 אלף בסך-הכול, משרד ממשלתי אחר על יותר ממאה אלף. לכן חוקקה הכנסת חוק ("זמני" כביכול) למניעת התופעה.

כרגיל במקומותינו, זה נומק בטעמי-ביטחון. הרי הערבים המתאזרחים בישראל עלולים להיות "מחבלים". אמנם, מעולם לא פורסמה סטטיסטיקה המגלה כמה מקרים כאלה אירעו בפועל – אם בכלל – אבל ממתי יש צורך להוכיח אצלנו טענה "ביטחונית"?

מאחורי הטעון הביטחוני מסתתר, כמובן, השד הדמוגרפי. הערבים מהווים כיום כ-20% מאזרחי ישראל. אם תוצף המדינה בכלות ובחתנים פלסטיניים, האחוז הזה עלול לעלות. אולי – אלוהים ישמור! – אפילו ל-22%. איך תיראה אז המדינה היהודית?

העניין הגיע לבית-המשפט העליון. העותרים, יהודים וערבים, טענו שהחקיקה פוגעת בחוקי-היסוד, המבטיחים שוויון לכל האזרחים. תשובת משרד-המשפטים מוציאה את המרצע מן השק. היא קובעת בפעם הראשונה, ובמלים חד-משמעיות:

"מדינת ישראל נתונה במלחמה עם העם הפלסטיני, עם מול עם, קולקטיב מול קולקטיב."

כדאי לקרוא את המשפט הזה כמה פעמים, כדי לעמוד על מלוא משמעותו. זה הרי לא משפט שנפלט לפוליטיקאי ומתנדף כהבל פה. את המשפט הזה ניסחו משפטנים זהירים, השוקלים כל אות.

אם אנחנו לוחמים בעם הפלסטיני, משמע שכל פלסטיני באשר הוא מהווה אויב. זה כולל את תושבי השטחים הכבושים, את הפליטים הפזורים בעולם וגם את האזרחים הערביים של ישראל עצמה. פועל-הבניין בטייבה שבישראל, הפלח בשומרון, שוטר הרשות הפלסטינית בג'נין, לוחם חמאס בעזה, תלמידה במחנה-פליטים בצידון, סוחר שהתאזרח בניו-יורק. "קולקטיב מול קולקטיב".

מובן שהמשפטנים לא המציאו את העיקרון הזה. הוא מקובל מזמן בחיי היומיום, וכל שלוחות הממשלה פועלות על פיו. הצבא עוצם עין כאשר מאחז "בלתי-חוקי" עולה על אדמתם של פלסטינים, ואף שולח חיילים להגן על הפולשים. בתי-המשפט מטילים על נאשמים ערביים עונשים חמורים יותר מאשר על יהודים המורשעים באותה העבירה ממש. חיילי יחידה של צה"ל מזמינים חולצות-טי שבהן מצוירת אישה ערבית הרה כשרובה מכוון לבטנה והכתובת אומרת: "שתי פגיעות בירייה אחת" (כפי שפורסם השבוע ב"הארץ").

יתכן שמגיעה תודה לאותם משפטנים עלומים על שהעזו לנסח בצורה משפטית את המציאות שהוחבאה באלף צורות.

המציאות הפשוטה היא ש-127 שנים אחרי בוא הבילויים לארץ, 112 שנה אחרי לידת התנועה הציונית, 61 שנה אחרי הקמת המדינה, 41 אחרי ראשית הכיבוש, המלחמה הישראלית-פלסטינית נמשכת לאורך כל החזיתות ובמלוא התנופה.

המטרה המהותית של המפעל הציוני היא להפוך את ארץ-ישראל – לפחות עד הירדן – למדינה יהודית הומוגנית. בכל מהלך ההיסטוריה הציונית-הישראלית לא ננטשה מטרה זו לרגע. כל תא באורגניזם הישראלי נושא בתוכו את הקוד הגנטי הזה, ועל כן הוא פועל על פיו, מבלי שיהיה לו צורך בהוראה מפורשת.

בדמיוני אני רואה את התהליך הזה כשאיפתו של הנחל להגיע לים. נחל החותר אל הים אינו מכיר בשום חוק, חוץ מחוק הכבידה. אם השטח מרשה זאת הוא יזרום באפיק ישר, ואם לא – יפרוץ לו אפיק חדש, יתפתל כנחש, יפנה ימינה ושמאלה, יעקוף מכשולים. אם יש צורך, האפיק יתפצל לאפיקי-משנה, מפעם לפעם יצטרפו אליו יובלים נוספים. ובכל רגע ישאף אל הים.

מובן שהעם הפלסטיני מתנגד למהלך זה. הוא מסרב לזוז ממקומו, מקים סכרים, מנסה להדוף את הזרם. זה יותר ממאה שנה הוא נמצא אמנם בנסיגה מתמדת, אך מעולם לא נכנע. הוא נלחם עכשיו בעקשנות שאינה נופלת מזו של הנחל הזורם.

כל זה התנהל בצד הישראלי תוך הכחשה עיקשת, תוך שימוש באלף ואחד תירוצים, אמתלות, סיסמאות צבועות ודברי-שקר. אבל מדי פעם נדלק בטעות זרקור ומאיר קטע של ההתרחשות האמיתית.

כך קרה השבוע, כאשר אחת המכינות הצבאיות ערכה כנס של בוגריה, רובם חיילים בשרות פעיל או במילואים, ועודדה אותם לספר על חוויותיהם. מכיוון שרבים מהם השתתפו זה עתה במלחמת-עזה, והדברים בערו בעצמותיהם, התגלו דברים מדהימים, שמצאו את דרכם אל התקשורת ופורסמו ברבים.

לקוראי טור זה לא היו אלה גילויים מפתיעים. כתבתי עליהם בעבר, בין השאר במאמרי "דגל שחור" (31.1.09). עמירה הס וגדעון לוי אספו עדויות רבות מפי תושבי עזה, המספרים על אותם הדברים. אבל יש הבדל: כאן מדברים הלוחמים עצמם, שהשתתפו במעשים או היו עדי-ראייה.

צה"ל נדהם. הופתע. נרעש. שקרן צה"ל, הנושא בתואר המרשים "דובר צה"ל", הכחיש בעבר את הכול מכול כול. עכשיו הוא מבטיח שצה"ל יחקור כל מקרה "לפי הצורך". הפרקליט הצבאי הראשי הטיל על מצ"ח לפתוח בחקירה. מכיוון שאותו פרקליט התפאר בעבר שנציגיו ישבו במהלך המלחמה בכל המפקדות שפעלו בשטח, דרושה נאיביות רבה כדי להתייחס לדבריו ברצינות.

אפשר לסמוך על צה"ל ששום דבר ממשי לא ייצא מהחקירה. צבא החוקר את עצמו – כמו כל גוף החוקר את עצמו - הוא פארסה. במקרה זה הפארסה גרועה אף יותר, מפני שהחייל יצטרך לפתוח את פיו ולספר כאשר מפקדיו מסתכלים בו וחבריו-ליחידה מקשיבים. בכנס-הבוגרים דיברו החיילים בחופשיות, מכיוון שהאמינו שרק הנוכחים ישמעו. גם כך היה דרוש אומץ-לב רב כדי לגלות את אשר גילו. מכיוון שכל אחד ידע לספר רק על מה שהתרחש בסביבתו, סיפרו רק על מקרים בודדים. צה"ל מתכוון לחקור רק את אלה.

אך התמונה רחבה הרבה יותר. שמענו על מקרים רבים מאותו הסוג, וברור שהם היו תופעות נפוצות. אישה וילדיה שגורשו על-ידי החיילים מביתם בקו האש נורו מטווח קצר על-ידי חיילים שקיבלו הוראה לירות בכל מה שזז בשטח. זקנים וילדים שהסתובבו בשטח הפתוח נורו בדם קר על-ידי צלפים שראו אותם בבירור, אך שנאמר להם שכל מי שמסתובב בשטח נחשב ל"מחבל". בתים נהרסו סתם ככה, מפני שהיו שם. תכולת דירות הושמדה סתם כך, "מפני שהיא של ערבים". סיסמאות בנוסח נאצי צוירו ושרדו על קירות הדירות שנתפסו על-ידי חיילים. חיילים חתכו במעברי-הגבול שקים של מזון, שנשלחו על-ידי האו"ם לאוכלוסייה הרעבה, מפני ש"זה נועד לאויב".

אני יודע שדברים כאלה קורים בכול מלחמה. כתבתי על כך ספר שנה אחרי מלחמת 1948 בשם "הצד השני של המטבע". צבא לוחם כולל גם פסיכופאתים וסדיסטים, בצד חיילים הגונים. אבל גם חלק מהחיילים הרגילים עלולים במהלך קרב לאבד את עשתונותיהם ולהסתגל לרוח היחידה, אם היא כזאת.

משהו מתדרדר בצה"ל. מפקדיו אוהבים לקרוא לו "הצבא הכי מוסרי בעולם", והדבר הפך לשם-מותג כמו "העם החליט קפה עלית". אבל מה שקרה במלחמת-עזה מעיד על הידרדרות מאסיבית.

הידרדרות זו היא חלק מהמלחמה, כפי שהוגדרה על-ידי המשפטנים במסמך שהגישו לבית-המשפט העליון. מסמך זה צריך לגרום לזעזוע ולהוקעה, ולשמש קריאת-התעוררות לכל אדם שעתיד המדינה יקר לו: את המלחמה הזאת צריך להפסיק. את הנהר הזה צריך לתעל לאפיק אחר, כדי שמימיו יביאו חיים ושגשוג. לפני שנתבהם סופית בעיני עצמנו, ובעיני העולם כולו.