הטור של אורי אבנרי 

זוכרים את אופירה?


השבוע הייתה לי חוויה נוסטלגית. נפגשתי עם משלחת פרלמנטארית ממדינה אירופית. מה שהפך את הפגישה לחוויה מיוחדת בשבילי היה המקום שבו התקיימה.

"חדר הפאשה" היפהפה במלון "המושבה האמריקאית" בירושלים המזרחית הוא אולם מרובע, תקרתו כחולה ומצוירת. הייתי באולם הזה כאשר הושיט יצחק רבין את ידו ליאסר ערפאת על מדשאת הבית הלבן, בטקס החתימה של הסכם אוסלו.

באנו למקום באופן ספונטאני, פעילי-שלום ישראליים וראשי תנועת פת"ח, כדי לחגוג ביחד את המאורע. צפינו בטקס מעל מסך הטלוויזיה ופתחנו בקבוקי שמפניה. אחד הפקקים עדיין שמור אצלי.

שעה קלה לפני כן פגשנו קבוצה של צעירים פלסטיניים צוהלים, שיכורי שמחה, שצעדו ברחוב, ענפי זית בידיהם ודגל פלסטיני גדול מעל לראשם. בפינת הרחוב עמדה כיתה של אנשי מג"ב חמורי-סבר. החזקת דגל פלסטיני הייתה אז עבירה על החוק, ולא-אחת נפתחה אש על מי שנשאו אותו.

לרגע נעצרה הנשימה. מה יקרה? הפלסטינים הקיפו את המג"בניקים, תחבו לידיהם את ענפי הזית ושרו. החיילים לא ידעו מה לעשות. ניכר היה שהם שרויים במצב של דיס-אורייטנטציה גמורה. הם לא הגיבו. הצעירים הנלהבים המשיכו בדרכם בעיר המזרחית, צוהלים ושרים.

כיום, כעבור 15 שנים וחצי, אפשר רק להתגעגע אל אותה התלהבות לשלום, שאחזה אז ברובנו. דבר לא נותר מאותה התלהבות, מאותה תקווה, מאותה נכונות להתפייסות.

במקום כל אלה באה תערובת רעילה של חוסר-תקווה וייאוש.

אם תשאלו כיום עשרה עוברי-אורח מקריים ברחוב מה דעתם על סיכויי השלום, תשעה מביניהם ימשכו בכתפיים ויגידו: זה לא יקרה. אין מצב כזה. הסכסוך יימשך לנצח.

הם לא יגידו: אני לא רוצה שלום. או: מחיר השלום גבוה מדי. להיפך, רבים מהם יצהירו שתמורת "שלום-אמת" הם מוכנים להחזיר את השטחים הכבושים, וגם את מזרח ירושלים, ושתהיה לפלסטינים מדינה משלהם. בהחלט. למה לא. אבל, הם יוסיפו: אין סיכוי. שלום לא יהיה.

אחדים יגידו: הערבים לא רוצים. אחרים יאמרו: המנהיגים אצלנו לא מסוגלים. אבל המסקנה היא אותה המסקנה: לא יהיה.

משאל דומה בציבור הפלסטיני יניב, מן הסתם, תוצאה דומה: רוצים שלום. הלוואי שיהיה שלום. אבל אין סיכוי. הם לא רוצים. זה לא יקרה.

מצב-רוח זה הניב את אותה התוצאה הפוליטית בשני הצדדים. בבחירות הפלסטיניות ניצח החמאס, לא בגלל האידיאולוגיה שלו אלא מפני שהוא מבטא את ההתייאשות מסיכוי השלום עם ישראל. בבחירות בישראל חלה תזוזה כללית ימינה: אנשי השמאל עברו לקדימה, אנשי קדימה עברו לליכוד, אנשי הליכוד עברו למפלגות הפאשיסטיות.

באין תקווה, אין שמאל. השמאל הוא מטבעו אופטימי, הוא מאמין בעתיד יותר טוב, בסיכוי שדברים ישתנו לטובה. הימין הוא מטבעו פסימי. הוא לא מאמין שניתן לשנות לטובה את טבע האדם ואת מצב החברה, בעיניו המלחמה היא חוק הטבע.

אבל בין המתייאשים יש עדיין מי שתולים תקווה בהתערבות של זרים. הם - האמריקאים, האירופים, אפילו הערבים – יכפו עלינו שלום.

השבוע נפגעה גם התקווה הזאת קשות.

בטלוויזיה ראינו ועידה מרשימה מאין כמוה, כנס ענק של מנהיגי העולם, שכולם באו לשארם-אל-שייח'. (זוכרים שפעם נקרא המקום "אופירה"? זוכרים שמשה דיין אמר שהוא מעדיף את שארם-אל-שייח' בלי שלום על שלום בלי שארם-אל-שייח'?)

מי לא היה שם? סינים ויפאנים התחככו עם סעודים וקטארים. ניקולא סרקוזי התרוצץ אנה ואנה (אכן, נראה שאי-אפשר היה לצלם שם מבלי שהנשיא הצרפתי ההיפר-אקטיבי יופיע בתמונה.) הילרי קלינטון כיכבה. חוסני מוברק חגג.

וכול זה בשביל מה? בשביל עזה הקטנה והמסכנה. צריכים לשקם אותה.

זאת הייתה חגיגה של צביעות מתחסדת, כמיטב הדיפלומטיה הבינלאומית.

קודם כל, לא היה שם איש מעזה. כמו בימי-הזוהר של האימפריאליזם האירופי לפני 150 שנה החליטו על גורל הילידים בלי נוכחות הילידים. מי צריך אותם? הם הרי פרימיטיביים. מוטב בלעדיהם.

לא רק חמאס לא היה שם. גם משלחת של אנשי-עסקים וראשי-ציבור מעזה לא יכלה להגיע. המצרים פשוט לא נתנו להם לעבור במעבר-רפיח. שער בית-הסוהר ששמו עזה נחסם בפניהם על-ידי הסוהר.

העדרם של נציגי עזה בכלל, וחמאס בפרט, הפך את הכנס לפארסה. חמאס שולט בעזה. הוא ניצח בבחירות בעזה, כמו בשאר השטחים הכבושים. הוא ממשיך לשלוט שם, למרות שאחד הצבאות החזקים ביותר בעולם ניסה במשך 22 יום לחסלו. שום דבר לא יקרה בעזה בלי הסכמת החמאס. ההחלטה העולמית לשקם את עזה בלי שיתוף החמאס היא איוולת.

המלחמה הסתיימה בהפסקת-אש רופפת, הקורסת לנגד עינינו. בנאום-הפתיחה שלו בכנס רמז מוברק שאהוד אולמרט הוא המונע עכשיו שביתת-נשק (תאדיה). איש מבאי-הכנס לא הגיב על כך. אבל כשאין שביתת-נשק צפויה מלחמה חדשה, הרסנית עוד יותר. זה רק עניין של זמן – חודשים, שבועות, אולי ימים. מה שעוד לא נהרס, ייהרס. אז מה הטעם להשקיע מיליארדים בשיקום בתי-ספר, בתי-חולים, בתי-ממשל וסתם בנייני-מגורים אם הכול ייהרס במילא מחדש?

מוברק דיבר על "חילופי-שבויים". סרקוזי דיבר בפאתוס על החייל "ז'ילד שליט", אזרח צרפתי שכול צרפת רוצה בשחרורו. מעניין. יש 11 אלף שבויים פלסטיניים בכלא הישראלי. כמה מתוכם הם גם בעלי אזרחות צרפתית? סרקוזי לא אמר. זה גם לא מעניין אותו. גם בחבורה זו של מתחסדים, הוא השתדל להשיג שיא.

באי-הוועידה הבטיחו לאבו-מאזן סכומים אגדיים. כמעט חמישה מיליארדי דולרים. כמה ישולמו בפועל? כמה מזה יעבור את המסננת של החוג הנוצץ ברמאללה ובאמת יגיע לעזה? תשובת אישה עזתית שהופיעה בטלוויזיה, הומלסית שגרה באוהל קטן בתוך שלולית ענקית של בוץ: אף לא גרוש אחד.

האם החלק הפוליטי של הוועידה היה יותר רציני? הילרי דיברה על "שתי מדינות לשני עמים". אחרים דיברו על "התהליך המדיני" ועל "המשא-ומתן לשלום". וכולם, כולם ידעו שאלה מילים חלולות. קלאם פאדי, בערבית.

באחד משיריו המפורסמים ביותר כתב רודיארד קיפלינג על שברון-הלב של אדם ישר, הרואה כיצד האמיתות שהשמיע "מסולפות בפי נבלים כדי לטמון מלכודת לטיפשים". זה קורה עכשיו למי שעמדו לפני ששים שנה ליד ערש החזון של "שתי מדינות לשני עמים".

החזון הזה היה ונשאר הפתרון המעשי היחידי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. החלופה היחידה היא המשך המצב הקיים לנצח – כיבוש, דיכוי, אפרטהייד, מלחמה. אבל אויבי החזון הזה החכימו ועכשיו הם נושאים אותו בפיהם בכול הזדמנות.

אביגדור ליברמן הוא עכשיו בעד "שתי מדינות". בהחלט. הוא גם מפרט למה הוא מתכוון: כמה מובלעות פלסטיניות, שכל אחת מהן תהיה מוקפת על-ידי צה"ל ומתנחלים כמוהו. לבנטוסטאנים האלה ייקרא "מדינה פלסטינית", וזה יהיה ממש אידיאלי: מדינת-ישראל תהיה נקייה מערבים אבל תמשיך לשלוט בפועל בכל הגדה והרצועה.

בנימין נתניהו משמיע חזון דומה, במלים אחרות: הערבים "ישלטו בגורלם". הם ישלטו בערים ובכפרים שלהם, אבל לא בשטח, לא בגדה המערבית ולא ברצועת-עזה. לא יהיה להם צבא, כמובן, והם לא ישלטו בשמיים שמעל לראשם, וגם לא יהיה להם מעבר אל העולם החיצוני. מנחם בגין קרא לזה "אוטונומיה".

נתניהו גם מדבר על "שלום כלכלי". הכלכלה הפלסטינית תפרח תחת הכיבוש. אפילו הילרי עשתה בפומבי צחוק מהרעיון הזה ערב פגישתה עם נתניהו.

ציפי לבני רוצה ב"שתי מדינות-לאום". בהחלט כן. מתי? אהה, אז ככה... קודם כל צריך להיות "משא ומתן" בלתי-מוגבל בזמן. הוא לא הסתיים בשנים שהיא ניהלה אותו, וגם לא התקדם. אהוד אולמרט מדבר על "התהליך המדיני" – מדוע לא הביא אותו לסיום מוצלח בשנות שלטונו? וכמה זמן זה עוד צריך להימשך? חמש שנים? חמישים? חמש מאות?

אז הילרי מדברת על "שתי מדינות". מדברת בתוקף. מוכנה לדבר עם כל ממשלה שתקום, גם ממשלה כהניסטית. העיקר שידברו עם אבו-מאזן, ויתנו לו בינתיים כסף, הרבה כסף.

עומדת לקום ממשלה ימנית-קיצונית. קדימה החליטה בצדק שלא להצטרף. אהוד ברק, האבא של "אין לנו שותף לשלום", משתדל דווקא בכל כוחו להצטרף.

ולמה לא? הוא הרי לא יהיה הזונה הפוליטית הראשונה שגדלה בבית מפלגתו:

ב-1977 ערק משה דיין ממפלגת-העבודה כדי לשמש שר-החוץ ועלה-התאנה של מנחם בגין, שמנע בכוח את הקמתה של מדינה פלסטינית. ב-2001 הכניס שמעון פרס את מפלגת-העבודה לקואליציה עם אריאל שרון כדי לשמש בה כשר-החוץ ועלה-תאנה לאיש שכל העולם סלד ממנו אחרי הטבח של סברה ושתילה. אז למה שאהוד ברק לא ישמש עלה-תאנה לממשלה של כהניסטים?

מי יודע, אולי הוא אפילו ייצג אותנו בוועידה הבאה באופירה – זאת אומרת, שארם-אל-שייח' - זו שתתקיים אחרי המלחמה הבאה, שבה תיהרס עזה עד היסוד. הרי שוב יהיה צורך בגיוס כסף, הרבה-הרבה כסף, לשיקומה.