"הקובייה נפלה," הכריז יוליוס קיסר, הגנרל הרומאי המורד, וחצה את נהר הרוביקון, בדרכו לכיבוש השלטון בעירו. זה היה סוף הדמוקרטיה הרומאית.

אין לנו יוליוס קיסר, אבל יש לנו אביגדור ליברמן. כאשר הודיע שלשום שיתמוך בהקמת ממשלה בראשות בנימין נתניהו, הוא חצה רוביקון דמיוני.

אני מקווה שזו לא ראשית סופה של הדמוקרטיה הישראלית.

עד הרגע האחרון הצליח ליברמן להחזיק את הציבור הישראלי במתח. ילך עם נתניהו או עם ציפי לבני?

המשתתפים במשחק הניחושים תיארו שני ליברמנים שונים.

חלק מהם אמרו: ליברמן הוא כמו שהיא מציג את עצמו: לאומן וגזען קיצוני. מטרתו היא באמת להפוך את ישראל למדינה טהורה מערבים, עראבר-ריין בגרמנית. הוא בז לדמוקרטיה גם במדינה וגם במפלגתו שלו, המורכבת כול-כולה מאומרי-הן חסרי אישיות משלהם. כמו מפלגות דומות בעולם, היא מבוססת על פולחן האישיות של המנהיג, הערצת הכוח הברוטאלי, השנאה למיעוטים ולעמים השכנים, הבוז לדמוקרטיה והזלזול במערכת-המשפט. במדינות אחרות קוראים לזה פאשיזם.

אחרים אומרים: זה כולה העמדת פנים. ליברמן איננו פיהרר ישראלי, מפני שהוא בסך-הכול נוכל וציניקן. החקירות המתנהלות נגדו במשטרה והעסקים הגדולים שעשה עם פלסטינים מוכיחים שהוא נהנתן מושחת. הוא בכלל החבר של ציפי. הוא המציא לעצמו תדמית פאשיסטית מפני שהוא חושב שזוהי הדרך לשלטון. הוא ימכור את כל סיסמותיו תמורת נתח בשררה.

ליברמן הראשון צריך היה לתמוך בהקמת ממשלה ימנית-קיצונית בהנהגת נתניהו. ליברמן השני יכול לתמוך גם בהקמת ממשלה של ציפי לבני. במשך שבוע שלם הוא מתח את הציבור. אבל עכשיו הוא הכריע: הוא באמת גזען לאומני קיצוני. כפי שאומרים האמריקאים: אם הוא הולך כמו ברווז ומקרקר כמו ברווז, הוא באמת ברווז.

לכאורה הוא המליץ לנשיא להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה אך בתנאי שזה יקים ממשלת-אחדות, שתהיה מורכבת מהליכוד, קדימה וליברמן עצמו. אבל גם זהו גימיק: קרוב לוודאי שממשלה כזאת לא תקום, ושהממשלה הבאה תהיה קואליציה של הליכוד, ליברמן, תלמידי מאיר כהנא והמפלגות הדתיות.

יש בשמאל האומרים: מצוין. הבוחר קיבל את הממשלה שהוא ראוי לה. סוף-סוף קמה בישראל ממשלה ימנית "טהורה".

אחד הנציגים של גישה זו הוא גדעון לוי, שאיש אינו יכול לפקפק בדבקותו בשלום, בדמוקרטיה ובשוויון האזרחי.

הוא ושותפיו לדעה אומרים: ישראל פשוט צריכה לעבור את השלב הזה, לפני שתוכל להבריא. הימין צריך לקבל את הסיכוי הבלתי-מוגבל להגשים את תכניותיו, מבלי שיהיה לו התירוץ שהשמאל או המרכז עוצר בעדו. שינסה לעיני כל העולם לנהל מדיניות של מלחמה, פירוק שלטון החמאס בעזה, מניעת כל משא-ומתן לשלום, התנחלות בלתי-מרוסנת, צפצוף על דעת-הקהל העולמית והתנגשות עם ארצות-הברית.

לפי תפיסה זו, ממשלה כזאת לא תוכל להחזיק מעמד זמן רב. הממשלה האמריקאית החדשה של ברק אובמה לא תיתן. העולם יחרים. יהדות ארצות-הברית תזדעזע. ואם נתניהו יסטה – ולוא במעט - מן הדרך הימנית הקיצונית, הממשלה תתפרק. הכהניסטים, שיהיו בה שותפים מלאים, יתנו לו גט כריתות. הרי גם ממשלתו הקודמת של נתניהו הופלה על-ידי הימין הקיצוני כאשר ישב עם יאסר ערפאת וחתם עימו על ההסכם שמסר (כאילו) חלק מהעיר חברון לרשות הפלסטינית.

ואז, לדעת בעלי התפיסה הזאת, כאשר תיפול הממשלה, יבין הציבור שאין אופציה ימנית, שסיסמות הימין הם הבל הבלים. רק כך יוכל להגיע למסקנה שאין תחליף לדרך השלום. הוא יבחר בממשלה שתשים קץ לכיבוש ותאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית חופשית שבירתה ירושלים המזרחית, תוך נסיגת ישראל לגבולות הקו הירוק (המתוקן בהסכמה הדדית).

כדי שהציבור יגיע למסקנה כזאת, דרוש הלם. נפילתה של ממשלת-ימין-עמוק יכולה לספק הלם כזה. לפי האמרה המיוחסת (כנראה בטעות) ללנין: כמה שיותר רע, יותר טוב. או, בנוסח אחר: צריך להיות רע יותר לפני שיהיה טוב יותר.

יש קסם בתיאוריה הזאת. אבל יש בה גם משהו מפחיד מאוד.

מניין לנו שממשלת אובמה אכן תפעיל על נתניהו ושותפיו לחץ שלא יוכלו לעמוד בו? זה אפשרי. הלוואי שזה יקרה. אבל זה לגמרי לא בטוח.

אובמה עוד לא הספיק לעבור שום מבחן אמיתי, בשום עניין. כבר ברור שיש הפרש ניכר בין מה שהבטיח במערכת-הבחירות לבין מה שהוא עושה בפועל. בנושאים רבים הוא ממשיך במדיניות של ג'ורג' בוש, בשינויים קלים. זה היה צפוי, כמובן. אבל עוד לא נבדק ממש איך הוא יעמוד בלחצים. כאשר נתניהו יפעיל נגדו את מלוא העוצמה של השדולה הפרו-ישראלית, האם הנשיא אובמה לא יתקפל כמו כל הנשיאים לפניו?

ודעת-הקהל העולמית – עד כמה תהיה מאוחדת? עד כמה תוכל ללחוץ? כאשר נתניהו יטען שכל גילוי של ביקורת הוא "אנטישמי" ושכל חרם אינו אלא חזרה על סיסמת הנאצים "אל תקנו אצל יהודים", כמה ממותחי-הביקורת על נתניהו בעולם יעמדו בלחץ? מה מידת אומץ-הלב של מרקל, סרקוזי ברלסקוני ושות'? ומהצד השני: האם לא יגביר חרם עולמי את הפרנויה הישראלית וידחוף את הציבור כולו לזרועות הימין הקיצוני, תחת הסיסמה: "העולם כולו נגדנו?"

ובמקרה הטוב, אם כל הלחצים יופעלו וישפיעו – כמה זמן זה ייקח? אילו אסונות יכולה הממשלה הזאת לחולל עד אז? כמה ייהרגו וייפגעו במלחמות ובפעולות נקמה משני הצדדים? ישלטו בה המתנחלים. כמה התנחלויות חדשות יקומו? כמה התנחלויות ישנות יורחבו בקצב מטורף? ובינתיים יתגברו התנכלויות המתנחלים באוכלוסייה הפלסטינית, שמטרתן לגרום לטיהור אתני.

מרכיבי הקואליציה הימנית כבר הכריזו שאינם מסכימים להפסקת-אש בעזה, מפני שזו תבסס שם את שלטון החמאס. פירוש הדבר – חידוש מלחמת-עזה בהנהגה עוד יותר אכזרית, עד כדי כיבוש הרצועה כולה מחדש וחזרת ההתנחלויות לשם..

סיסמתו של נתניהו "שלום כלכלי" מופרכת מיסודה, מפני ששום כלכלה לא תוכל להתפתח במשטר של כיבוש ומאות מחסומים. כול תהליך-שלום – אמיתי או מדומה - יגיע לקיצו. התוצאה: הרשות הפלסטינית תקרוס, חמאס יצליח מחמת הייאוש להשתלט על הגדה המערבית, או שתנועת פת"ח עצמה תהפוך לחמאס ב'.

בתוך המדינה תצטרך הממשלה להתמודד עם המיתון המתגבר, והיא עלולה לגרום לכאוס כלכלי. כל מרכיבי הממשלה מאוחדים בשנאתם לבית-המשפט העליון, ומזימותיו המטורפות של דניאל פרידמן יתחלפו במזימות מטורפות עוד יותר. תחת הסיסמה המפתה של "שינוי השיטה" יתבצעו סיכולים ממוקדים נגד הדמוקרטיה הישראלית.

שלא לדבר על ההתפראות ההתבהמות של החברה הישראלית במשטר שכולו סגידה לאלימות.

כל הדברים האלה אפשריים. שנה-שנתיים של ממשלת ביבי-איווט-כהנא עלולות לגרום לנזקים בלתי-הפיכים למעמדה של ישראל בעולם, ליחסי ישראל-אמריקה, למערכת החוק והמשפט, לדמוקרטיה הישראלית, למוראל הלאומי ולשפיות הלאומית.

הצד החיובי של מצב כזה הוא שבפעם הראשונה אחרי הרבה זמן תהיה בכנסת אופוזיציה גדולה. אולי היא תהיה גם אופוזיציה יעילה.

קדימה קמה כמפלגת-שלטון. לא יהיה לה קל להפוך לאופוזיציה. זה מחייב שינוי נפשי ואינטלקטואלי. כמי שניהל בכנסת במשך עשר שנים מאבק אופוזיציוני חסר-פשרות, אני יודע כמה זה קשה. אבל אם תעבור קדימה בשלום שינוי-ערכים כזה – וזה מוטל בספק גדול – היא עשויה להתגבש לכוח אופוזיציוני בעל משמעות. הצורך להציב אלטרנטיבה ברורה לשלטון הימין עשוי לטפח בה כוחות שלא ידענו שיש לה. המשחקים של ציפי לבני עם הפלסטיניים עשויים להפוך למצע רציני של שלום ולפתרון שתי-המדינות, מצע שיתחזק ויתעמק במאבק הפרלמנטארי היומיומי מול ממשלה בעלת מצע הפוך.

גם מפלגת-העבודה תצטרך לעבור שינוי עמוק. אהוד ברק בוודאי אינו האיש המסוגל לנהל מאבק אופוזיציוני – מה גם שלא יהיה "ראש האופוזיציה" אלא כינור שני בה. מפלגת-העבודה תצטרך להתחרות, ואולי-אולי זה יביא להבראתה. חזון העצמות היבשות מתואר כבר בתנ"ך.

זה חל פי כמה וכמה על מרצ. היא תצטרך להתחרות עם קדימה ועם העבודה גם יחד ולהוכיח שיש בה ייחוד במאבק על השלום והתיקון החברתי.

אופטימיסט אמיתי יכול אפילו לקוות לצמצום הפער בין ה"שמאל" היהודי והמפלגות ה"ערביות", שאותן החרים עד עכשיו השמאל והוציא מראש מכל חשבון קואליציוני. המאבק המשותף בכנסת וההצבעות המשותפות נגד הממשלה עשויים להביא גם בתחום זה להתפתחות חיובית.

ומעבר למעגל הפרלמנטארי עשוי השלטון הימני-קיצוני לשנות את האווירה במדינה, להוציא ממגדל-השן את החרדים לגורל המדינה ולחולל תהליך של תחייה אינטלקטואלית בקרב החוגים שמתוכם צריך לצמוח הכוח השמאלי החדש, הפתוח, השונה.

כל אלה דברים תיאורטיים. מה יקרה בפועל? מה תהיה תוצאת הממשלה הימנית, אם ציפי לבני תדבק בהחלטתה שלא להצטרף לממשלה של נתניהו? האם תעלה ישראל על דרך אובדנית, שאין ממנה חזרה, או שתהיה זאת הקדמה להתחדשות ולהתפכחות?

זהו הימור גדול. וכמו כל הימור, הוא גם מפחיד וגם מעורר תקווה.