אינני האדם היחיד שבחירות אלה מזכירות לו את הבדיחה הזאת.

מולנו עומדת חבורה של פוליטיקאים, חלקם כישלונות עם תעודות וחלקם חסרי עבר והישגים. בהתייצבם מולנו בבחירות, אין ביניהם ויכוח של ממש על שום עניין עקרוני. איש מהמועמדים העיקריים אינו מציג פיתרונות אמיתיים לבעיות הגורליות. רק בזכוכית מגדלת ניתן להבחין בהבדלים ביניהם.

מכאן התגובה האינסטינקטיבית: "לעזאזל עם כולם! לא נצביע!"

אבל זוהי תגובה ילדותית. איננו יכולים להרשות לעצמנו שלא להצביע, או להצביע הפוך על הפוך, או כמחאה. גם אם ההבדלים ביניהם זעירים – הם יכולים להיות חשובים.

לכן, נסתום את האף ונצביע. אם צריך, ניקח גם תרופה נגד בחילה. אם כולם גרועים, נחפש את הרע במיעוטו.

מבחינתי, הרע במירבו הוא בנימין נתניהו.

אם יזכה בקול אחד יותר משאר המועמדים, יטיל עליו הנשיא את הרכבת הממשלה. נתניהו כבר התחייב לצרף אליו בראש וראשונה את מפלגתו של אביגדור ליברמן, חניכו של מאיר כהנא הפאשיסטי, וגם את ש"ס, שהפכה למפלגה ימנית קיצונית. אולי יצרף אליו גם את "האיחוד הלאומי" ואת שרידי המפד"ל, יחד עם החרדים. זה יהיה הגרעין של הממשלה הבאה: ממשלה ימנית-גזענית, הדוחה מראש כל אפשרות של סיום הכיבוש, הקמת מדינה פלסטינית ופירוק ההתנחלויות.

אחר-כך יוכל נתניהו להזמין גם את קדימה והעבודה, אבל זה כבר לא ישנה. הוא יקבל אותם בחצי-חינם, מכיוון שיוכל להקים ממשלה גם בלעדיהם. בממשלה כזאת יהיה תפקידם היחידי לשמש כעלי-תאנה, הסוואה מול האמריקאים.

צריך גם לזכור מי יגיע לשלטון יחד עם נתניהו: לימור ליבנת, בני בגין, בוגי יעלון ודומיהם.

יש המעלים רעיון מאקיאוולי: טוב שהליכוד יגיע לשלטון. כך יראה העולם את דמותה האמיתית של ישראל ויטיל עליה חרם. הממשלה תיפול, ונוכל להקים את הכול מחדש.

מצטער, זה הימור מסוכן מדי בשבילי. אינני מוכן להמר על עתיד המדינה. אם להשתמש בסיסמה נדושה: אין לי מדינה אחרת.

יש המנסים לעודד אותנו במחשבה אחרת: נתניהו הוא אדם חלש. אם יופעל עליו לחץ אמריקאי, הוא יתקפל. בסופו של דבר יעשה מה שאובמה יגיד לו.

לגמרי לא בטוח. גם על זה אני לא מוכן להמר. שותפיו לא יניחו לו. מבחינתי, ההחלטה הראשונה היא: רק לא נתניהו.

לציפי לבני יש יתרון אחד עצום: היא לא ביבי.

נדמה שזהו גם יתרונה היחיד.

כרגע היא האדם היחידי היכול – אולי, אולי - למנוע את הקמתה של קואליציה בראשות הליכוד. בעיני רבים, די בזה כדי לבחור בה.

האם יש נימוק נוסף כלשהו? קשה לראות. היא הייתה יכולה להתרומם מעל למי-האפסיים ולהציג מסר ברור וממוקד: שלום עם העם הפלסטיני והעולם הערבי. זה היה מבדיל אותה גם מנתניהו וגם מברק ומעניק לה מעמד של מדינאית. זה היה הופך את הבחירות למשאל-עם על שלום או מלחמה.

היא החמיצה הזדמנות זו. כמו כל המועמדים האחרים, היא פוחדת מהמילה "שלום". יועציה, מן הסתם, הזהירו אותה שמניות השלום בבורסה של דעת-הקהל הן על הקרשים.

אילו הייתה מנהיגה אמיתית, אילו היה השלום באמת בוער בעצמותיה, היא הייתה מצפצפת על עצות אלה ומזדקרת כאשת-עקרונות.

תחת זאת השתדלה להיות יותר מאצ'ואית מכל המאצ'וס, "הגבר היחידי בממשלה". היא מזעיקה שמיים וארץ נגד הידברות עם חמאס. היא התנגדה להפסקת-אש דו-צדדית מוסכמת. היא ניסתה להתחרות עם נתניהו וליברמן במסרים לאומניים שלוחי-רסן.

זה רע. זה גם טיפשי. מי שמחפש גבר-גבר לא יבחר באשה, ומי שמחפש מצביא אכזרי לא יבחר באזרחית ש"לא אחזה מעולם בנשק", כדברי אהוד ברק.

זה היה מבחן של מנהיגות, וציפי כשלה בו.

נכון, פה ושם היא גם השמיעה דברים רפים בזכות "שתי מדינות-לאום", אבל בכל שנות כהונתה לא עשתה את הצעד האמיתי הכי קטן בכיוון זה.

לכן אין שום סיבה לבחור בה, זולת האחת: אם תקבל קול אחד יותר מנתניהו, הנשיא יקרא לה להרכיב ממשלה. ממשלה כזו תכלול לבטח את נתניהו, ומן הסתם גם את ליברמן. בכל זאת תהיה שונה – ולוא במעט – מממשלה בראשות נתניהו. ותחת לחץ אמריקאי מאסיבי, היא תוכל לעשות אפילו צעד לקראת שלום.

אינני יכול לבחור באהוד ברק. גם לוא רציתי, היד שלי לא הייתה נשמעת לי.

מלחמת-עזה הבלתי-אנושית הייתה השתקפות אישיותו הבלתי-אנושית של ברק עצמו. הוא ערך את המלחמה כחלק ממערכת-הבחירות שלו. כאשר קראו המפגינים ברחובות תל-אביב "לא קונים קולות / בדם של תינוקות!" הם בהחלט קלעו למטרה.

לא פחות גרוע: כמו נתניהו, ברק הוא כישלון עם תעודות. הייתי בין ההמונים שהריעו לו בכיכר-רבין כאשר נבחר ב-1999 כראש-ממשלה, וכעבור שנה נשמתי לרווחה כאשר קרסה ממשלתו. בתקופת-כהונתו הקצרצרה הספיק לקרוא לוועידת קמפ-דוויד ולחבל בה, להפיץ את המנטרה המורעלת והשקרית "אין לנו שותף לשלום", לגרום לאינתיפאדה השנייה ולהרוס את מחנה-השלום מבפנים.

בניגוד ללבני, ברק אינו מתיימר אפילו לפתוח פרספקטיבה של שלום. הוא רואה לפניו נוף שכולו רכסי-הרים של מלחמה, רכס אחרי רכס, עד מעבר לאופק.

נכון שבניגוד לרשימות קדימה והליכוד, יש ברשימת העבודה כמה אנשים טובים. אבל בפועל לא תהיה לאלה שום השפעה על מהלך הדברים. זוהי רשימה של איש אחד, והאיש הזה פסול מעיקרו. עם קבלות.

לרגע אחד היה נדמה שמרצ תעלה מדרגה. היא הכניסה לרשימתה אנשים חדשים וסימפטיים. אנשי-רוח המליצו עליה בחום.

ואז קרה לה שוב מה שכבר קרה לה בעבר. פרצה מלחמה, ומרצ תמכה בה בהתלהבות. שלושת המוסקטירים הספרותיים שלה – עמוס עוז, א"ב יהושע ודויד גרוסמן – יצאו מגדרם כדי להכשיר את למלחמה ולשבח אותה, איש-איש בתורו. בדיוק כפי שהם עשו במלחמת-לבנון השנייה.

אמנם, כעבור כמה ימים קראו השלושה – יחד עם מרצ ו"שלום עכשיו" – להפסקת ההתקפה. הייתה בקריאה זו - שלא לוותה עד היום בחרטה על קריאתם הקודמת - הרבה חוצפה. אחרי שעזרו לפרוץ את הסכר, הם חשבו שיוכלו לסתום אותה באצבעותיהם. אבל אחרי שהכשירו את מלחמת-הזוועות, איש לא הקשיב להם עוד. כל אישה וכל ילד, שנהרגו עד הרגע האחרון של המלחמה, מונחים על מצפונם.

יהיו, כמובן, שיגידו: אסור להצביע כדי להעניש ולנקום. למרות הפשע, צריך להצביע בעד מרצ, מפני שבקרב כל המפלות ה"ציוניות" היא הרע במיעוטו. היא מדברת על שלום וצדק חברתי, ונציגיה, כמו שולמית אלוני ויוסי שריד, היו שרים טובים בממשלת רבין. מרצ גם עשתה עבודה פרלמנטארית טובה למען הדברים הנכונים.

בעיה לגמרי אחרת מתעוררת לגבי שלוש המפלגות הנקראות "ערביות", הכוללות גם את חד"ש, למרות שיש בה מרכיב יהודי.

המצע של חד"ש קרוב להשקפתו של מחנה-השלום העקבי יותר מכל מפלגה אחרת. יהיו שיאמרו: זה מספיק לי. אני מצביע בעד אמונתי, בלי שיקולים טקטיים. יש לציין שגם חד"ש עשתה כמה דברים טובים מאוד בכנסת.

אבל הבעיה של הרשימות ה"ערביות" היא שלא הצליחו לפרוץ אל תוך הזירה הפוליטית. זו נשארה בבחינת אחוזה בלעדית של הרשימות ה"ציוניות" ("ציוניות" בהקשר זה פירושו "לא ערביות"). כדי לבצע פריצה לרחוב היהודי, הייתה חד"ש צריכה לשים בראש רשימתה, או לפחות במקום השני, את דב חנין, שהתגלה ככוכב בבחירות לעיריית תל-אביב. כשלא עשתה זאת, הפסידה לפחות חלק מהקולות שיכלו לנדוד אליה ממרצ ומהעבודה.

כתוצאה מכך, השפעת המפלגות ה"ערביות" על המדיניות הישראלית שואפת לאפס. היא מצטמצמת לנקודה אחת: למחרת הבחירות תעלה השאלה: האם כל המפלגות מקדימה שמאלה מסוגלות לחסום את עליית הימין לשלטון? בחשבון הזה, ובו בלבד, מופיעות המפלגות ה"ערביות" במלוא כוחן.

נשארת התופעה ששמה אביגדור ליברמן.

ליברמן הקים מפלגה המבוססת כל-כולה על גזענות צרופה. במרכז מערכת-הבחירות שלה עומדת הדרישה לשלול את האזרחות הישראלית מאלה "שאינם נאמנים". הכוונה: הערביים, המהווים 20% מציבור האזרחים.

בכל מקום אחר היה מצע כזה נקרא פאשיסטי, בלי מרכאות. אין בעולם המערבי כולו מפלגה גדולה שהייתה מעזה להציג דרישה כזאת. הניאו-פאשיסטים בשווייץ ובהולנד רוצים לגרש זרים, לא לשלול את אזרחותם של בני-המקום.

גרעין המפלגה מורכב מעולים מברית-המועצות לשעבר, שרבים מהם הביאו עימם ממולדתם יחס של בוז עמוק לדמוקרטיה, כמיהה למנהיג חזק (מסוג סטאלין או מסוג פוטין), יחס גזעני לאזרחים שחומי-עור ונטייה למלחמות אכזריות, נוסח צ'צ'ניה. עכשיו הצטרפו אליהם צעירים ילידי-הארץ, שהמלחמה גרמה להם להקצין.

כאשר צורף יורג היידר למשלת אוסטריה, החזירה ישראל את שגרירה מווינה לאות מחאה. אבל בהשוואה לליברמן, היידר היה ליברל, וכך גם ז'אן-מארי לה-פן. עכשיו הכריז נתניהו שליברמן יהיה "שר חשוב" בממשלתו, לבני רמזה שכך יהיה גם בממשלתה, וגם ברק לא הוציא אפשרות זו מהחשבון.

הערכה אופטימית אומרת שליברמן הוא רק קוריוז חולף. בכל מערכת-בחירות בישראל מופיעה מפלגת-להיט התואמת את מצב-הרוח הרגעי, מגיעה להישג מרשים ואחר-כך נעלמת כלא-הייתה. כזאת הייתה מפלגת ד"ש ב-1977, שרכבה על הסוס של "שינוי השיטה". היא ניצחה, התפרקה ונעלמה. כזאת הייתה מפלגת "צומת" של רפול, שרכבה על סוס טוהר-המידות. כזאת הייתה מפלגת "שינוי", שרכבה על סוס השנאה לדתיים ונעלמה מבלי להשאיר אחריה עקבות. בבחירות האחרות הייתה זאת רשימת הגמלאים, ורבבות צעירים הצביעו בעדה כהלצה. הפעם להיט-הבחירות הוא ליברמן, הרוכב על הרגשות הפרימיטיביים של ההמון שפרצו במלחמת-עזה.

יש גם הערכה פסימית יותר: שהפאשיזם הפך לתופעת-קבע בזירה הישראלית. שלוש המפלגות העיקריות מעניקות לו לגיטימציה. את התופעה הזאת יש לעצור לפני שזה יהיה מאוחר מדי.

אם כן, בעד מי אצביע ביום שלישי זה?

אני מתכוון לערוך לי רשימה שתתחיל מן הגרוע ביותר ותסתיים ברע במיעוטו, ובו אבחר.