כך הגדיר את המשטרים העריצים בעולם, אבל גם לנו כדאי לחשוב על כך.

בימים האחרונים שמעתי כל מיני הצהרות של אהוד ברק, ציפי ליבני, בנימין נתניהו ואהוד אולמרט. ובכל פעם קפצו לי אותן המילים: "אתם בצד הלא-נכון של ההיסטוריה!"

אובמה הופיע על הבמה כאיש המאה ה-21. מנהיגינו מדברים בשפת המאה ה-19. הם דומים לדינוזאורים, שהטילו פעם את חיתתם על סביבתם, ובכלל לא היו מודעים לכך שזמנם עבר.

בחגיגה המרגשת הוזכר שוב ושוב ההרכב הססגוני של משפחת הנשיא החדש.

כל 43 הנשיאים שקדמו לו היו גברים לבנים פרוטסטנטים, חוץ מג'ון קנדי הלבן הקתולי. 38 מהם היו צאצאיהם של עולים מהאיים הבריטיים. מבין חמשת האחרים, שלושה היו בני עולים מהולנד (תיאודור רוזוולט, פרנקלין רוזוולט ומרטין ואן-בורן) ושניים ממוצא גרמני (הרברט הובר ודווייט אייזנהואר.)

ואילו פניה של משפחת אובמה שונות לגמרי. המשפחה המורחבת כוללת לבנים ובני-עבדים שחורים, אפריקאים מקניה, אינדונזים, סינים אזרחי קנדה, נוצרים, מוסלמים, וגם יהודי אחד (שחור שהתגייר). שני שמותיו הפרטיים של הנשיא עצמו, ברק חוסיין, הם ערביים.

אלה הם פני האומה האמריקאית החדשה – תערובת של גזעים, דתות, ארצות-מוצא וצבעי-עור, חברה פתוחה ורבגונית, שכל חבריה אמורים להיות שווים ומזהים את עצמם עם "האבות המייסדים". האמריקאי ברק חוסיין אובמה, בן לאב שנולד בכפר קטן בקניה, יכול לדבר בגאווה על ג'ורג' וושינגטון, "אבי האומה שלנו", על "המהפכה האמריקאית" (מלחמת-השחרור נגד הבריטים), ולהעלות על נס את כל "אבותינו", הכוללים גם את החלוצים הלבנים וגם את העבדים השחורים ”שנמקו תחת השוט". זוהי תפיסה של אומה מודרנית, רב-תרבותית ורב-מוצאית: אדם מצטרף אליה על-ידי קבלת אזרחות, ומאותו הרגע הוא יורש את כל תולדותיה.

ישראל היא פרי הלאומיות הצרה של המאה ה-19, לאומיות שהייתה סגורה ואקסקלוסיבית, מבוססת כולה על גזע ומוצא, דם ואדמה. ישראל היא "מדינה יהודית", ו"יהודי" הוא מי שנולד יהודי או התגייר כהלכה. כמו פקיסטאן וסעודיה, היא מדינה שהעולם הרוחני שלה נקבע במידה רבה על-ידי דת, גזע ומוצא.

כאשר אהוד ברק מדבר על העתיד, הוא מדבר בשפת המאות הקודמות, במונחים של הכוח הגס, האיומים הברוטאליים, התותח והטנק כפיתרון לכל הבעיות. זאת הייתה שפתו של ג'ורג' בוש, שגורש מוושינגטון בשבוע שעבר, שפה הנשמעת כבר היום כנחלת העבר הרחוק בעולם המערבי.

באוויר מרחפים דברי הנשיא החדש: "עוצמתנו לבדה אינה יכולה להגן עלינו, ואין היא מעניקה לנו את הזכות להתנהג ככל העולה על רוחנו." מלות-המפתח היו "צניעות והתאפקות".

קברניטינו מתפארים עכשיו בקולי-קולות בחלקם במלחמת-עזה, שבה הופעלה במתכוון עוצמה שלוחת-רסן נגד אוכלוסייה אזרחית, גברים, נשים וילדים, במטרה המוצהרת של "יצירת הרתעה". בעידן שהתחיל ביום השלישי האחרון, זה מעורר פלצות.

בין ישראל וארצות-הברית נפתח השבוע פער. פער קטן, כמעט בלתי-נראה – אבל הוא עלול להתרחב לתהום.

הסימנים הראשונים קטנים, לכאורה. בנאום ההשבעה הכריז אובמה ש"אנחנו אומה של נוצרים ומוסלמים, יהודים והינדואים – ובלתי-מאמינים." ממתי זה? ממתי קודמים המוסלמים ליהודים? מה קרה למסורת "היהודית-נוצרית"? (מונח כוזב מעיקרו, מכיוון שהדת היהודית קרובה לאיסלאם הרבה יותר מאשר לדת הנוצרית. לדוגמה: גם ביהדות וגם באיסלאם לא תיתכן הפרדה בין דת ומדינה.)

כבר בבוקר שלמחרת טילפן אובמה למנהיגי המזרח התיכון. הוא החליט לעשות מחווה חריגה לחלוטין: הראשון שהתקשר אליו היה דווקא אבו-מאזן, ורק אחר-כך התקשר עם אהוד אולמרט. התקשורת הישראלית לא יכלה לסבול זאת. "הארץ", למשל, פירסם פעמיים בגיליון אחד ידיעה כוזבת, כאלו התקשר הנשיא החדש עם "אולמרט, אבו-מאזן, מוברק והמלך עבדאללה". (בסדר הזה!)

במקום חבורת היהודים-האמריקאים, שהיו מופקדים על הסיכסוך הישראלי-פלסטיני בממשלות קלינטון ובוש, מינה אובמה כבר ביום הראשון ערבי-אמריקאי, ג'ורג' מיצ'ל, שאמו עלתה מלבנון לארצות-הברית בגיל 18.

זהו לא סימן מבשר-טובות לקברניטי ישראל. ב-42 השנים האחרונות הם ניהלו את מדיניות ההתפשטות, הכיבוש וההתנחלות תוך שיתוף-פעולה הדוק עם וושינגטון. הם סמכו על התמיכה האמריקאית הבלתי-מוגבלת, החל באספקה מאסיבית של כסף ונשק וכלה בהטלת הווטו במועצת-הביטחון. תמיכה זו הייתה חיונית למדיניותם. עכשיו זה עשוי להשתנות.

זה יקרה, כמובן, רק בהדרגה. השדולה הישראלית בוושינגטון תמשיך להלך אימים על הקונגרס. אוניית-ענק כמו ארצות-הברית יכולה לשנות כיוון רק לאט-לאט, במעגל גדול. אבל הסיבוב כבר החל ביום הראשון של ממשלת אובמה.

זה לא יכול היה לקרות, אלמלא השתנתה אמריקה עצמה. אין זה רק שינוי פוליטי. זהו שינוי בהשקפת-עולם, בעולם הרוחני, בערכים. מיתוס אמריקאי מסוים, שהיה דומה מאוד למיתוס הציוני, פינה את מקומו למיתוס אמריקאי אחר. לא במקרה הקדיש לו אובמה חלק כה גדול בנאום-ההשבעה שלו (שבו, אגב, לא נאמרה מילה על השמדת האינדיאנים.)

מלחמת-עזה, שבמהלכה ראו עשרות מיליוני אמריקאים מדי יום את הזוועות שביצענו ברצועה, האיצה את תהליך ההתרחקות. ישראל, האחות הקטנה והאמיצה, בעלת-הברית הנאמנה ב"מלחמה נגד הטרור" של בוש, הפכה לישראל האלימה, המפלצת המשוגעת, שאינה חסה על נשים וילדים, פצועים וחולים. וכאשר אלה הרוחות הנושבות בציבור, השדולה מאבדת גובה.

ישראל הרשמית אינה מבחינה בכך. היא לא מרגישה שהעולם משתנה מתחת לרגליה. נדמה לה שזו בסך הכול בעיה פוליטית קטנה, שניתן לתקן אותה בעזרת השדולה ואנשי-הקונגרס הכנועים.

קברניטינו עדיין שיכורי-מלחמה ושיכורי-אלימות. הם הפכו את האמרה המפורסמת של הגנרל הפרוסי, קארל פון-קלאוזביץ, על פיה. בגרסתם זה נשמע כמו "המלחמה היא המשך מערכת-הבחירות באמצעים אחרים". הם מתחרים זה בזה בדברי-רהב על חלקם במלחמה ובאיומים חדשים על חמאס. ציפי לבני המסכנה, שאינה יכולה להתחרות בגברים על תואר המצביא, משתדלת להוכיח שהיא יותר קשוחה, יותר מלחמתית, יותר גסה ויותר ברוטאלית מהם.

הכי פאתטי הוא אהוד ברק. פעם קראתי לו "פושע שלום", מפני שהכשיל את ועידת קמפ-דייוויד (2000) וריסק את מחנה-השלום. עכשיו אני חייב לקרוא לו "פושע מלחמה", כמי שתיכנן את מלחמת-עזה ביודעו שהיא תביא בהכרח לרצח המוני אזרחים.

בעיני עצמו ובעיני חלק גדול מהציבור, זהו "מבצע" הרואי ראוי להערכה. יועציו גם חשבו שהוא יביא להצלחה בבחירות. נראה שטעו. מפלגת-העבודה, שהייתה במשך עשרות-שנים המפלגה הגדולה ביותר בכנסת, ירדה לפני הבחירות ל-12, ואף ל-9. בעזרת תמונות-הזוועה מעזה עלתה המפלגה בסקרים ל-16. כלל לא בטוח שתצליח להישאר שם.

במה טעה אהוד ברק? פשוט מאוד: כל מלחמה עוזרת לימין. המלחמה, מעצם טבעה, מעלה בציבור את הרגשות הפרימיטיביים ביותר – שנאה, אלימות ופחד, פחד, אלימות ושנאה. אלה הן האמוציות שעליהן רוכב הימין מימים ימימה. גם כאשר ה"שמאל" הוא שפותח במלחמה, הימין הוא המרוויח ממנה. במצב של מלחמה, הציבור מעדיף ימני אמיתי על שמאלי מזויף.

לברק זה קורה כבר בפעם השנייה. כאשר הפיץ ב-2000 את הסיסמה "הפכתי כל אבן / הצעתי לפלסטינים הצעות נדיבות מאין כמוהן / הם דחו את הכול / אין עם מי לדבר" הוא הצליח לא רק לרסק את השמאל, אבל גם לסלול את הדרך לעלייתו לשלטון אל אריאל שרון. עכשיו הוא סולל את הדרך לעליית בנימין נתניהו.

ולא רק שלו. המנצח האמיתי של המלחמה הוא איש שלא היה לו שום חלק בה: אביגדור ליברמן. מפלגתו, שבכל ארץ אחרת היו קוראים לה פאשיסטית, עולה בהתמדה בסקרים. מדוע? ליברמן נראה ונשמע כמוסוליני הישראלי, שונא-ערבים ללא-סייג, איש הכוח הברוטאלי ביותר. לעומתו נראה אפילו נתניהו כאשכנזי רכרוכי. חלק גדול מהדור הצעיר, שגדל בשנים האחרונות בעולם של כיבוש, הרג והרס, אחרי שתי מלחמות זוועתיות, רואה בו את מנהיגו הראוי.

בשעה שארצות-הברית קפצה קפיצת-ענק שמאלה, ישראל עומדת לקפוץ עוד יותר ימינה.

מי שראה את המיליונים שגדשו את וושינגטון והריעו לנאום ההשבעה, יודע שאובמה לא דיבר רק מהרהורי לבו. הוא ביטא שאיפות של עמו, את רוח-הזמן.

בין עולמו הרוחני של אובמה לבין עולמם של ליברמן ונתניהו אין גשר ואין קשר. גם בין אובמה לבין ברק ולבני פעורה תהום. ישראל שלאחר-הבחירות עלולה למצוא את עצמה במסלול של התנגשות עם ארצות-הברית שלאחר-הבחירות.

איפה נמצאים יהודי ארצות-הברית? רובם המכריע בחרו באובמה. הם יימצאו בין הפטיש והסדן – בין ממשלתם לבין אהדתם הטבעית לישראל. סביר להניח שזה ייצור לחץ מלמטה על "מנהיגי" יהדות אמריקה, שאיש לא בחר בהם מעולם, ועל ארגונים כמו איפ"ק. המשענת, שמנהיגי ישראלי סומכים עליה בעת צרה, עלולה להתגלות כמשענת קנה רצוץ.

גם אירופה אינה חסינה מפני הרוחות החדשות. אמנם, בסוף המלחמה ראינו את מנהיגי אירופה – סרקוזי, מרקל, בראון וזאפטרו - יושבים כמו תלמידים מאחורי שולחן בכיתה, מאזינים ביראת-כבוד לדברי-השחצנות המבישים ביותר של אהוד אולמרט. הם נראו כמצדיקים את זוועות המלחמה, מדברים על הרקטות ושוכחים את המצור. זו תמונה שמן הסתם לא יתלו בגאווה על קירות משרדיהם.

אבל במהלך המלחמה הזאת יצאו המוני אירופה לרחובות והפגינו נגד הזוועות. אותם ההמונים גם הריעו לאובמה ביום השבעתו.

זהו העולם החדש. יתכן שמנהיגי ישראל נזכרים עכשיו בסיסמה "עצרו את העולם, אני רוצה לרדת!" אבל אין לנו עולם אחר.

כן, אנחנו נמצאים עכשיו בצד הלא-נכון של ההיסטוריה.

למרבה המזל, יש גם ישראל אחרת, זו שאינה נמצאת באור הזרקורים וקולה נשמע רק אם מחפשים אותה. יש ישראל שפויה, רציונאלית, אשר פניה לעתיד, לשגשוג ולשלום. בבחירות אלה קולה כמעט ולא יישמע, מפני שכל המפלגות הוותיקות עומדות בשתי רגליהן בעולם האתמול.

אבל מה שקרה בארצות-הברית ישפיע בצורה העמוקה ביותר על מה שיקרה בישראל. הרוב העצום בישראל יודע שאין לנו תקומה בלי יחסים הדוקים עם ארצות-הברית. אובמה הוא עכשיו מנהיג העולם, ואנחנו חיים בעולם הזה. כשהוא מבטיח "לפעול באגרסיביות למען השלום" בינינו ובין הפלסטינים, זהו צו-תנועה גם בשבילנו.

אנחנו רוצים לחיות בצד הנכון של ההיסטוריה. זה יכול לקחת חודשים או שנים, אבל אני מאמין שאנחנו נגיע לשם. וככל שנקדים, כן ייטב.