מלחמת עזה תוארה כבר לפני 169 שנים בגרמניה, בשיר בן 12 שורות של היינריך היינה, תחת הכותרת "אל אדום". המשורר היהודי-גרמני התכוון לגרמניה, ואולי לכול עמי אירופה. וכך כתב (בתרגום חופשי שלי):

“זה אלף שנים ויותר / אנחנו סובלים זה את זה, / אתה מרשה לי לנשום, / אני מרשה לך להשתגע. // רק לעתים, בימים אפלים, / נטרפת עליך דעתך, / ואת הציפורניים החמודות שלך / אתה צובע בדמי. // עכשיו פורחת הידידות בינינו / וגוברת מיום ליום, / מפני שגם אני התחלתי להשתגע / ומתחיל להידמות לך."

הציונות, שקמה יותר מ-50 שנה אחרי כתיבת השיר הזה בהחלט מגשימה את הנבואה הזאת. נהיינו עם ככל העמים, וזכר השואה מביא אותנו להתנהג, מדי פעם, כגרועים שבהם. רק ישראלים מעטים מכירים את השיר, אבל כל המדינה נוהגת על פיו.

במלחמה הזאת הזכירו פוליטיקאים וגנרלים לעיתים קרובות את המלים: "בעל-הבית השתגע". משפט זה נולד כקריאה משעשעת של מוכרי-ירקות בשוק, במובן של "בעל-הבית השתגע ומוכר את העגבניות במחירי הפסד!" אבל ההומור הפך במשך הזמן לאמירה קטלנית, שצצה מדי פעם בשיח הישראלי: כדי להרתיע את אויבינו, עלינו להתנהג כמטורפים, להשתולל, להרוג ולהשמיד בלי אבחנה.

במלחמת עזה זה הפך לדוקטרינה צבאית ופוליטית: רק אם נהרוג "אותם" בלי כל פרופורציה, אלף הרוגים "שלהם" מול עשרה "שלנו", הם יבינו שלא כדאי להתעסק איתנו. זה יצרוב את התודעה שלהם. אחרי זה יחשבו פעמיים לפני שיירו בנו עוד פעם קסאמים, אפילו בתגובה למעשים שלנו, יהיו אשר יהיו.

אי-אפשר להבין את זוועות המלחמה הזאת מבלי לקחת בחשבון את הרקע ההיסטורי: הרגשת העוול שנעשה ליהודים במרוצת הדורות, והאמונה שאחרי מה שקרה לנו בשואה מותר לנו לעשות את הכול, אבל ממש הכול, בלי שום הגבלה של חוק ומוסר, כדי להגן על עצמנו.

כאשר ההרג וההרס הגיעו לשיאם, אירע באמריקה משהו שאינו קשור במלחמה זו, אך הוא גם קשור בה מאוד. סרט ישראלי בשם "ואלס עם באשיר" זכה בפרס אמריקאי יוקרתי. העיתונות הודיעה על כך בשמחה ובגאווה. אך היא הקפידה מאוד שלא להזכיר את נושא הסרט. זוהי תופעה מעניינת: משתבחים בסרט ומעלימים את תוכנו.

נושא הסרט הנהדר הוא אחד הפרקים החשוכים ביותר בתולדותינו: טבח סברה ושתילה. במהלך מלחמת-לבנון הראשונה רצחה מיליציה נוצרית, בחסות צה"ל, מאות פליטים פלסטיניים נצורים ללא מוצא במחנה-פליטים, גברים, נשים, זקנים וטף. הסרט מתאר את המעשה בדייקנות רבה – ובכלל זה את החלק שלנו בזוועה.

כל זה לא הוזכר כלל בידיעות על הזכייה בפרס. גם במאי הסרט לא ניצל את הבמה כדי לגנות, ולוא במילה אחת, את מה שהתרחש באותה שעה עצמה בעזה. קשה לדעת כמה נשים וילדים נהרגו בעזה בשעת הטכס המכובד שבו הוענק הפרס – אך ברור שהטבח שנערך בעזה גרוע בהרבה מהטבח ההוא, שהוציא 400 אלף ישראלים בתל-אביב מבתיהם במחאה ספונטנית. הפעם הפגינו בקושי 10 אלפים.

ועדת-החקירה הממלכתית שבדקה את הטבח ההוא במלחמת-לבנון קבעה שממשלת ישראל נושאת ב"אחריות עקיפה" לזוועה. כמה בעלי-תפקידים בכירים הודחו. אחד מהם היה מפקד האוגדה, עמוס ירון. איש מכל שאר האשמים, משר-הביטחון אריאל שרון ועד הרמטכ"ל רפאל איתן, לא הביע שום חרטה על מעשיהם, חוץ מעמוס ירון. בנאום לפני פקודיו הוא היכה על חטא והודה: "קהו חושינו."

קהות החושים היא התופעה המרכזית של מלחמת-עזה.

המלחמה ההיא נמשכה 18 שנים ונהרגו בה כ-500 חיילי צה"ל. יוזמי מלחמת-לבנון השנייה החליטו למנוע מלחמה ארוכה וגם למנוע אבידות רבות. הם הפעילו את העיקרון של "בעל הבית השתגע": הפציצו שכונות שלמות, החריבו חבלי-ארץ, הרסו את התשתיות. ב-33 ימי לחימה נהרגו 1000 לבנונים, רובם הגדול אזרחים - שיא שנשבר הפעם כבר ביום ה-17 של המלחמה. דעת-הקהל, שבהתחלה גם אז תמכה במלחמה בהתלהבות, החלה להשתנות כאשר נהרגו חיילים בפעולות-הקרקע.

צל המלחמה ההיא מרחף על מלחמת עזה. הכול נשבעו שלמדו לקח. והלקח העיקרי הוא: לא להסתכן אף בהריגת חייל אחד. ממש מלחמה ללא הרוגים (בצד שלנו). השיטה: להשתמש בכוח-האש העצום של צה"ל כדי להרוס כל דבר העומד בדרכו ולהרוג כמה שיותר בני-אדם הנמצאים בשטח. להרוג לא רק את הלוחם ממול, אלא בכלל כל אדם העלול להתכוון לעשות מעשה-איבה, גם אם גלוי לעין שהוא נהג אמבולנס, נהג של שיירת-מזון או רופא בתפקיד. להרוס כל בניין שממנו אפשר לירות בנו – גם אם הוא מלא בנשים וילדים, חולים ופצועים. להפציץ ולהפגיז שכונות שלמות, בניינים, מסגדים, בתי-ספר, אמבולנסים, שיירות-מזון של האו"ם, אפילו את החורבות, שתחתם קבורים פצועים.

התקשורת חזרה ותיארה במשך שעות את נפילתו של טיל קסאם על בית באשקלון, שבו נתקפו שלושה דיירים בחרדה, ולא ביזבזה מלים על הריגת 40 נשים וילדים בבית-הספר של האו"ם, שממנו "ירו עלינו" – טענה שהתגלתה כשקר גמור.

חוץ מזה הופעל כוח-האש כדי לזרוע אימה – החל בבית-חולים וכלה במחסני-המזון של האו"ם, מעמדות-השידור של עיתונאים ועד למסגדים. התירוץ הסטנדרטי: "משם ירו עלינו."

זה לא היה אפשרי לולא נתקפה המדינה כולה בקהות-חושים. לא מזדעזעים עוד למראה תינוקות מרוסקי-אברים, ולא מילדים שנותרו במשך ימים ליד גופות אמהותיהם, מפני שצה"ל לא נתן לאיש לצאת מביתם ההרוס. נראה שכמעט לאיש לא איכפת: לא לחיילים, לא לטייסים, לא לאנשי-התקשורת, לא לפוליטיקאים, לא לקצינים. קהות-חושים המצביעה על אי-שפיות מוסרית, שהנציג האופייני שלה הוא אהוד ברק. יתכן שציפי לבני עולה עליו: היא ממש צחקה כאשר דיברה על הזוועות.

אפילו היינריך היינה לא היה מעלה כזאת על דעתו.

הימים האחרונים עמדו בצלו של "אפקט אובמה".

אנחנו נמצאים במטוס, שלפתע מופיע מולו הר שחור ואימתני. בתא-הטייס פושטת פאניקה: מוכרחים למנוע את ההתנגשות.

יוזמי המלחמה בחרו במועד המלחמה בקפדנות: עונת החגים, כשכול העולם בחופשה, וסוף כהונת הנשיא בוש. אבל איכשהו הם שכחו לקחת בחשבון תאריך גורלי: יום השלישי הקרוב, שבו ייכנס ברק אובמה לבית הלבן.

עכשיו מטיל תאריך זה את צילו על כל ההתרחשויות. ברור לברק הישראלי שאם ברק האמריקאי יתרגז, זה יהיה אסון. המסקנה: אסור לתת לזוועה בעזה להימשך עד ליום ההשבעה. זה קבע השבוע את כל המהלכים הפוליטיים והצבאיים. לא "ירידה במספר הרקטות", לא "ניצחון" לא "שבירת החמאס".

כאשר תיפסק האש, תהיה השאלה הראשונה: מי ניצח?

בישראל מדברים על "תמונת הניצחון" – לא על ניצחון כשלעצמו, אלא על "התמונה". זה חיוני כדי לשכנע את הציבור הישראלי שכל העסק היה כדאי. עכשיו מגויסים כל אלפי אנשי התקשורת, עד האחרון שבהם, כדי לצייר "תמונה" כזאת. הצד השני יצייר, כמובן, תמונה הפוכה.

הקברניטים הישראליים יטענו לשני הישגים: הפסקת ירי הטילים וחסימת ציר "פילדלפי". זה ישכנע רבים. אך את ירי הקסאמים ניתן היה להפסיק בלי מלחמה רצחנית, אילו הסכימה ממשלת-ישראל לשאת ולתת עם חמאס כאשר ניצח בבחירות הפלסטיניות. המנהרות מתחת לגבול עזה-מצריים לא היו נחפרות מלכתחילה, לולא הטילה ממשלת-ישראל את המצור הרצחני על הרצועה.

אך ההישג העיקרי של יוזמי המלחמה טמון בעצם המפלצתיות שלה: הזוועות יצרו, לדעתם, אפקט הרתעתי שיחזיק מעמד זמן רב.

חמאס יטען שהשיג ניצחון בעצם הישרדותו מול מכונת-המלחמה האדירה של ישראל, דויד קטנטן מול גוליית ענקי. לפי ההגדרה הצבאית הקלאסית, המנצח בקרב הוא זה שנשאר בשדה-הקרב בתום הקרב. חמאס נשאר. שלטון החמאס בעזה נשאר, למרות שישראל עשתה את הכול כדי לחסלו. זה הישג עצום.

חמאס גם יצביע על העובדה שצה"ל התלבט הרבה אם להיכנס לערים הפלסטיניות, שבהן התבצרו לוחמיו. ואכן: הצבא הודיע לממשלה שהכניסה לעזה כרוכה ב-200 הרוגים מבין חיילי צה"ל, ולאיש לא היה חשק להסתכן בכך ערב בחירות.

עצם העובדה שכוח-גרילה של כמה אלפי לוחמים, בעל נשק אישי דל, החזיק מעמד במשך שבועות ארוכים מול אחד הצבאות האדירים בעולם, בעל כוח-אש בלתי-מוגבל, ייראה בעיני מיליוני הפלסטינים, הערבים והמוסלמים, ולא רק בעיניהם, כניצחון שאין דומה לו.

בסופו של דבר יושג הסכם שיכלול את התנאים הברורים מאליהם. משום מדינה אינה יכולה להסכים לכך שהאוכלוסייה שלה תהיה חשופה לירי מעבר לגבול, ושום אוכלוסייה אינה יכולה להסכים לחיות במצור. לכן יוסכם (1) שחמאס יפסיק את ירי הטילים, (2) שישראל תיסוג ותפתח לרווחה את המעברים בין עזה והעולם החיצוני, ו(3) שהכנסת הנשק לעזה תיעצר (עד כמה שזה ניתן). כל זה ניתן היה להשיג בלי מלחמה, אלמלא החרימה ישראל את חמאס.

אולם התוצאות הנוראות ביותר של המלחמה אינן נראות עדיין לעין, ויתגלו רק במהלך השנים: ישראל צרבה בתודעת העולם תמונה מחרידה של עצמה. מיליארדי בני-אדם ראו אותנו בדמות מפלצת מגואלת בדם. לעולם לא יראו עוד את ישראל כמדינה סימפאטית, שוחרת צדק, קידמה ושלום. תומאס ג'פרסון כתב במגילת-העצמאות האמריקאית שאסור למדינה להתנהג בלי "התחשבות הוגנת בדעת האנושות." חוששני שנלמד זאת בדרך הקשה.

חמורה עוד יותר ההשפעה על מאות מיליוני הערבים שמסביבנו: לא זה בלבד שיראו באנשי חמאס את גיבורי האומה הערבית, אלא שיראו את המשטרים שלהם במערומיהם: רופסים, עלובים, מושחתים ובוגדניים.

המפלה הערבית ב-1948 הביאה בעקבותיה את נפילתם של כמעט כל המשטרים הערביים ולעליית דור לאומי חדש, שנציגו היה גמאל עבד-אל-נאצר. מלחמת 2009 עלולה להביא לנפילת המשטרים הערביים הקיימים ולעליית דור חדש של מנהיגים – פונדמנטליסטים אסלאמיים, שונאי ישראל והמערב כולו.

בשנים הקרובות יתגלה שהמלחמה הזאת הייתה שיגעון. בעל-הבית אכן השתגע – במובן הכי-הכי בסיסי של המילה.