זמן קצר לפני כן אירע פשע דומה באנגליה. כנופיית צ'רצ'יל התחבאה בקרב אוכלוסיית לונדון והפכה את מיליוני האזרחים למגן חי. הגרמנים נאלצו להפעיל את חיל-האוויר שלהם ולהפוך את העיר לעיי-חרבות. הם קראו לזה "בליץ".

התיאור הזה היה מופיע כיום בספרי-הלימוד - אילו ניצחו הגרמנים במלחמה.

אבסורד? לא יותר מהתיאורים היומיומיים בתקשורת שלנו, החוזרים לעייפה על אותו הסיפור: הטרוריסטים של החמאס מחזיקים את תושבי עזה כ"בני-ערובה", הם מנצלים את הנשים והילדים כ"מגן חי", הם לא משאירים לנו ברירה אלא לבצע הפצצה מאסיבית, שבה נהרגים ונפצעים, לצערנו העמוק, אלפי נשים, ילדים ובלתי-חמושים.

במלחמה זו, כמו בכל מלחמה מודרנית, ממלאה התעמולה תפקיד מרכזי. הפער ביחסי-הכוחות בין צה"ל, על מטוסיו, מסוקיו, מזל"טיו, ספינותיו, תותחיו וטנקיו, לבין כמה אלפי לוחמי חמאס, על הטילים והנשק הקל שבידיהם, הוא אחד לאלף, אם לא אחד למיליון. בזירה הפוליטית הפער ביניהם גדול עוד יותר. אבל במלחמת-התעמולה הפער ביניהם הוא ללא-שיעור.

כמעט כל אמצעי-התקשורת בעולם המערבי נרתמו בתחילה לתעמולה הישראלית הרשמית. הם העלימו כמעט לחלוטין את הצד הפלסטיני, וגם את ההפגנות היומיומיות של מחנה-השלום הישראלי נגד המלחמה. הטענות של ממשלת ישראל ("המדינה חייבת להגן על אזרחיה מפני הקסאמים") התקבלו כדבר מובן מאליו. טענת הצד השני, שהקסאמים באו כתגובה על המצור המרעיב זה שנה וחצי את תושבי עזה, לא הוזכרה כלל.

רק כאשר החלה הטלוויזיה במדינות המערב להראות את הזוועות בעזה, החלה דעת-הקהל העולמית להשתנות בהדרגה.

אמנם, במערב ובישראל מראים רק חלק זעיר מן ההתרחשויות הנוראות הנראים 24 שעות ביממה בערוץ הערבי של אל-ג'זירה, אבל תמונה של תינוק מת הנישא בידי אביו המבועת חזקה מאלף מלים מגוהצות של דובר צה"ל. וזה מה שמכריע, בסופו של דבר.

מלחמה – כל מלחמה – היא ממלכת השקר. אפשר לקרוא לשקר תעמולה או לחימה פסיכולוגית – אבל הכול מקבלים שטוב לשקר בעד ארצנו. דובר-אמת עלול להיחשב כבוגד.

הצרה היא, שהתעמולה משפיעה גם (ובעיקר) על התועמלן עצמו. ואחרי ששכנע את עצמו שהשקר הוא אמת והעיוות הוא מציאות, הוא כבר אינו מסוגל לקבל החלטות רציונאליות.

דוגמה לגלגולו של שקר ניתנה בזוועה הבולטת ביותר של מלחמה זו עד כה: הפגזת בית-הספר פאחורה של האו"ם במחנה-הפליטים ג'באליה.

מיד עם היוודע הדבר בעולם טען צה"ל שאנשי חמאס ירו במרגמה שהייתה מוצבת בפתח בית-הספר. כהוכחה הוצג בטלוויזיה צילום-אוויר שבו אכן נראים בית-הספר והמרגמה. אלא שתוך זמן קצר נאלץ שקרן צה"ל להודות שתמונה זו צולמה לפני יותר משנה. בקיצור: זיוף.

אחר-כך טען השקרן הרשמי ש"ירו על חיילינו מתוך בית-הספר". אבל כבר כעבור יום נאלץ צה"ל להודות באוזני האו"ם שזה היה שקר. איש לא ירה מתוך בית-הספר, שום אנשי-חמאס לא היו כלל בבית-הספר, שהיה מלא בפליטים.

אבל ההודאה כבר לא שינתה הרבה. כי בינתיים כבר השתכנע הציבור הישראלי ש"ירו מתוך בית-הספר", וקרייני הטלוויזיה דיברו על כך כעל עובדה.

כך לגבי שאר הזוועות. כל תינוק מת הופך, עם מותו, לאיש חמאס. כל מסגד שהופצץ הופך מאותו הרגע לבסיס חמאס, כל בית-מגורים למחסן נשק, כל בית-ספר למפקדת טרור, כל משרד ממשלתי אזרחי ל"סמל השלטון". צה"ל נשאר "הצבא הכי מוסרי בעולם".

האמת היא שמעשי-הזוועה הם פועל-יוצא מעצם תוכנית-המלחמה. היא משקפת את אישיותו של אהוד ברק – איש שדרך מחשבתו ופעולותיו מעידות על מה שנקרא "אי-שפיות מוסרית".

המשימה האמיתית (חוץ מלזכות בעוד מנדאטים בבחירות) היא להשמיד את שלטון חמאס ברצועת-עזה. בדמיונם של המתכננים מצטייר חמאס ככובש שהשתלט על ארץ זרה. המציאות היא, כמובן, שונה לחלוטין.

תנועת חמאס זכתה ברוב הקולות בבחירות הדמוקרטיות בעליל, שנערכו בגדה המערבית, בירושלים המזרחית וברצועת-עזה. היא זכתה מפני שהפלסטינים נוכחו לדעת שתנועת פת"ח אינה מסוגלת להשיג בדרכי-נועם דבר וחצי-דבר מישראל – לא הקפאת התנחלויות ולא שום צעד משמעותי לקראת סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית. חמאס מושרש עמוק באוכלוסיה – לא רק כתנועת-התנגדות הלוחמת בכובש הזר, כמו אצ"ל ולח"י בשעתם, אלא גם כגוף פוליטי ודתי, המעניק שירותים סוציאליים, חינוכיים ורפואיים.

מבחינת האוכלוסייה, לוחמי חמאס אינם גוף זר, אלא הבנים של כל משפחה ברצועה, ובכל שאר השטחים הפלסטיניים. הם לא "מתחבאים בתוך האוכלוסייה", האוכלוסייה רואה בהם את מגיניה הבלבדיים.

משום כך היה המבצע כולו מבוסס על הנחות-יסוד שגויות. הפיכת חיי האוכלוסייה לגיהינום לא הביאה, כמצופה, להתקוממות נגד חמאס אלא להיפך, להתלכדות סביבו ולנחישות מוגברת שלא להיכנע. תושבי לנינגרד לא התקוממו נגד סטלין, ותושבי לונדון לא התקוממו נגד צ'רצ'יל.

מי שנותן פקודה למלחמה בשיטות כאלה בערים צפופות-אוכלוסייה יודע שהיא תביא להמוני קורבנות בקרב אזרחים. נראה שזה לא הזיז לו. או שהאמין ש"הם יפנימו את זה", וש"נצרוב להם בתודעה", ולהבא לא יעזו להתנגד לישראל.

נתון מכריע בשיקולי המתכננים היה למנוע אבידות בקרב חיילי צה"ל, ביודעם שמצב-הרוח בקרב חלק ניכר של הציבור התומך במלחמה ישתנה כאשר יגיעו הידיעות על חיילים הרוגים. כך קרה במלחמת-לבנון הראשונה ובמלחמת-לבנון השנייה.

לנתון הזה יש הפעם שיקול גדול במיוחד, מפני שמלחמה זו היא כולה חלק ממערכת בחירות. אהוד ברק, שעלה בסקרים בימיה הראשונים, ידע שהרייטינג שלו יצנח ברגע שיופיעו על המרקע תמונות של הרבה חיילים הרוגים.

לכן גובשה דוקטרינה חדשה: למנוע בכל מחיר אבידות של אנשינו, על-ידי השמדה טוטאלית של כל מה שנמצא בדרכם. המתכננים היו מוכנים לא רק לכך שייהרגו 80 פלסטינים תמורת חייל אחד, כפי שקרה בפועל, אלא גם 800. מניעת אבידות בצד שלנו היא המצווה הבלבדית, והיא כרוכה במספר-שיא של אבידות אזרחיות בצד השני.

זה מביא בהכרח לניהול אכזרי במיוחד – וזה היה בעוכרי התוכנית כולה.

איש נטול-דמיון כמו ברק ("לא נחמד. מנהיג") אינו יכול לתאר לעצמו איך יגיב ציבור הגון בעולם על מעשים כמו הריגת משפחות שלמות, החרבת בתים על ראשי תושביהם, שורות-שורות של גופות ילדים וילדות עטופות לקראת קבורתם, הדיווחים על פצועים השותתים דם וגוססים במשך ימים מפני שאין מאפשרים לאמבולנסים להגיע אליהם, הריגת רופאים וחובשים בדרכם להצלת פצועים, הריגת נהגי-או"ם המעבירים מזון. התמונות של בתי-החולים, שעל ריצפתם שוכבים בערבוביה מתים, גוססים ופצועים, זעזעו את העולם. שום טענה אינה יכולה לעמוד בפני ילדה פצועה המונחת על הארץ, מתפתלת בכאבים וזועקת "מאמא! מאמא!"

המתכננים חשבו שיוכלו להעלים את המראות על-ידי מניעת כל סיקור עיתונאי בכוח. עיתונאי ישראל, ייאמר לחרפתם, הסכימו בלא התנגדות להסתפק במסירת ההודעות והתמונות של דובר צה"ל,כאילו היו ידיעות אותנטיות, כשהם עצמם נמצאים במרחק של קילומטרים מהאירועים. העיתונאים הזרים מחו, ואז ניתן להם לבצע גיחות קצרצרות של קבוצות נבחרות ומודרכות. אלא שבמלחמה מודרנית לא ניתן עוד לייצר תמונת-מצב סטרילית – המצלמות נמצאות בתוך הרצועה, בלב התופת, בלי אפשרות לשלוט בהן. אל-ג'זירה משדרת את התמונות מסביב לשעון ומגיעה לכל בית.

הקרב על מרקע הטלוויזיה הוא אחד הקרבות המכריעים במלחמה.

מאות מיליוני ערבים ממאוריטניה עד עיראק, יותר ממיליארד מוסלמים מניגריה עד אינדונזיה רואים את הדברים ונחרדים. יש לכך השפעה ישירה על המלחמה. רבים מהצופים השתכנעו ששליטי מצריים, ירדן והרשות הפלסטינית משתפים פעולה עם ישראל בביצוע הזוועות נגד האחים הפלסטיניים.

שרותי-הביטחון של המשטרים הערביים דיווחו להם על תסיסה מסוכנת בקרב הציבור. חוסני מובארק, שהוא המנהיג החשוף ביותר בגלל סגירת מעבר-רפיח בפני פליטים אחוזי-אימה, התחיל ללחוץ על המחליטנים בוושינגטון, שעד לאותו רגע מנעו כל החלטה על הפסקת-אש. אלה התחילו להבין את הסכנה לאינטרסים האמריקאיים בעולם הערבי ושינו לפתע את עמדתם – להפתעתם הגמורה של הדיפלומטים הישראליים הזחוחים.

אנשים הלוקים באי-שפיות מוסרית אינם יכולים להבין את מניעיהם של אנשים רגילים, ועליהם לנחש את תגובותיהם. "כמה אוגדות יש לאפיפיור?" לעג סטלין. "כמה אוגדות יש לבעלי-המצפון?" יכול אהוד ברק לשאול.

מסתבר שיש. לא רבות. לא מהירות. לא ממש חזקות ומאורגנות. אבל ברגע מסוים, כאשר הזוועה עוברת על גדותיה והמוחים הופכים למאסות, הם יכולות להכריע במלחמה.

אי-הבנת המהות של חמאס הביאה גם לאי-הבנת התוצאות הצפויות. לא זה בלבד שישראל לא יכולה לנצח במלחמה זו, אלא שחמאס כלל לא יכול להפסיד בה.

שכן אילו הצליח צה"ל להרוג את כל אנשי החמאס, עד האחרון שבהם, גם אז היה חמאס מנצח. לוחמי חמאס היו מצטיירים כפאר האומה הערבית, גיבורי העם הפלסטיני, מופת לחיקוי לכל נער ונערה בעולם הערבי. הגדה המערבית הייתה נופלת בידי חמאס כפרי בשל, תנועת פת"ח הייתה טובעת בים של בוז, המשטרים הערביים היו נתונים בסכנת קריסה.

אם תסתיים המלחמה כאשר חמאס עומד על רגליו, פצוע אך בלתי-מנוצח, מול המכונה הצבאית הישראלית האדירה, זה ייראה כניצחון פנטסטי, ממש ניצחון הרוח על החומר.

מה שייצרב בתודעת העולם יהיה תדמיתה של מדינת ישראל כמפלצת נוטפת דם, המוכנה לבצע כל פשע-מלחמה ואינה מקבלת על עצמה שום מגבלה מוסרית. לכך תהיינה השלכות חמורות על עתידנו בטווח הארוך, על מעמדנו בעולם, על הסיכוי להגיע לשלום ולמנוחה.

בסופו של דבר, מלחמה זו היא גם פשע נגד עצמנו, פשע נגד מדינת-ישראל.