русский

אי-אפשר היה שלא לחשוב על רבבות הילדים בעזה השומעים באותו רגע את אותו הזמזום הנורא, כשהם מכווצים מאימה, משותקים מפחד, ממתינים לנפילת הפצצות.

"ישראל הייתה צריכה להתגונן מפני הטילים שהטילו פחד על ישובי הדרום," מסבירים דוברי ישראל. "הפלסטינים היו צריכים להגיב על הרג לוחמיהם בתוך הרצועה," מודיעים דוברי חמאס.

האמת: הפסקת-האש התמוטטה - מפני שכלל לא התחילה. המרכיב המרכזי של הפסקת-אש ברצועת-עזה היה אמור להיות פתיחת המעברים. הם לא נפתחו אלא למשך כמה שעות פה ושם. המצור ביבשה, בים ובאוויר על מיליון וחצי בני-אדם הוא אקט של מלחמה, חמור מכל הפצצה או ירי טילים. הוא שיתק את החיים ברצועה: חיסל את מקורות הפרנסה, הביא מאות אלפים עד סף הרעב, הרס את פעולת בתי-החולים, מערכת החשמל והמים.

מי שהחליט לסגור את המעברים – ולא חשוב מה היה התירוץ – ידע שלא תיתכן הפסקת-אש של ממש בתנאים אלה.

זה העיקר. אחר-כך באו הפרובוקציות הקטנות, כדי לגרות את חמאס להגיב. אחרי שכמעט ולא נורו קסאמים במשך כמה חודשים, נשלח צה"ל לתוך הרצועה כדי "לחסל מנהרה שהתקרבה לגדר". מבחינה צבאית טהורה, היה הרבה יותר נכון להציב מארב בצד הישראלי. אבל הכוונה הייתה למצוא עילה לסיום הפסקת-האש על-ידי פעולה, תוך הטלת האשם על הפלסטינים. ואכן, פעולות קטנות אלה, שבהן נהרגו מדי פעם לוחמי חמאס, גרמו לו לפתוח בירי מאסיבי של טילים – והופ, הפסקת-האש נגמרה.

מה הייתה המטרה? ציפי לבני הכריזה עליה בפה מלא: לחסל את שלטון החמאס. הפסקת ירי הקסאמים אינה אלא תירוץ.

לחסל את שלטון חמאס? זה נשמע כמעט כפרק מתוך הספר "מצעד האיוולת". שהרי אין זה סוד שממשלות ישראל הן שהקימו את שלטון החמאס מלכתחילה. כאשר שאלתי פעם את ראש השב"כ לשעבר, יעקב פרי, ענה לי באופן דיפלומטי: "לא הקמנו אותו, אבל גם לא הפרענו להקמתו."

במשך שנים טיפח שלטון-הכיבוש הישראלי את התנועה האסלאמית בשטחים הכבושים. כל פעולה פוליטית אחרת דוכאה ביד קשה, ורק הפעולה במסגדים הותרה. החשבון היה פשוט וטיפשי: אש"ף נחשב לאויב העיקרי. יאסר ערפאת היה השטן התורן. התנועה האסלאמית, שהטיפה נגד אש"ף ונגד ערפאת, התקבלה בברכה.

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987 הפכה התנועה האסלאמית רשמית לחמאס (ראשי-התיבות של "תנועת ההתנגדות האסלאמית" והצטרפה למאבק. גם אז לא פעל השב"כ נגדה. במשך כמעט שנה, כאשר אנשי פת"ח הוצאו להורג או נכלאו בהמוניהם, לא ננקטה פעולה נגד חמאס. רק בתום שנה נאסרו השייח' אחמד יאסין וחבריו.

מאז התהפך הגלגל. עכשיו הפך חמאס לשטן התורן, ואש"ף נחשב בישראל כמעט לסניף של התנועה הציונית. המסקנה ההגיונית של הממשלה הייתה צריכה להיות להעניק לפת"ח הישגים מדיניים מרהיבים: סיום הכיבוש, חתימת הסכם-שלום, הקמת מדינה פלסטינית, חזרה לגבולות 1967, הפיכת ירושלים המזרחית לבירת פלסטין, פיתרון סביר לבעיית הפליטים, שחרור כל האסירים הפלסטיניים. זה היה חוסם את עליית החמאס.

אבל הגיון לחוד ופוליטיקה ישראלית לחוד. שום דבר מכל אלה לא קרה. להיפך, אחרי רצח ערפאת הכריז אריאל שרון שאבו-מאזן הוא "אפרוח מרוט נוצות". לא ניתן לו שום הישג מדיני בכלל. המשא-והמתן בחסות האמריקאים הפך לבדיחה. המנהיג הבולט ביותר של פת"ח, מרוואן ברגותי, הושלך לכלא. ובמקום שחרור מאסיבי של האסירים באו "מחוות" מעליבות.

אבו-מאזן הושפל עד עפר, פת"ח דמה לקליפה חלולה, וחמאס זכה בניצחון מהדהד בבחירות הפלסטיניות – הבחירות הדמוקרטיות ביותר שנערכו אי-פעם בעולם הערבי. כאשר החרימה ממשלת ישראל את הממשלה הנבחרת, נפל השלטון בעזה כפרי בשל בידי החמאס.

ועכשיו, אחרי כל אלה, החליטה ממשלת-ישראל "לחסל את שלטון החמאס בעזה" – בדם ואש ובתמרות-עשן.

השם הרשמי של המלחמה הוא "עופרת יצוקה" – שתי מלים משיר-הילדים לכבוד צעצוע של חנוכה.

יותר נכון לקרוא לה: "מלחמת-הבחירות".

גם בעבר נעשו פעולות צבאיות ערב-הבחירות. מנחם בגין הפציץ את הכור העיראקי במהלך מערכת-הבחירות של 1981. כאשר טענו שהוא הושפע משיקולי בחירות, הוא זעק באסיפת-בחירות בפאתוס בגיני: "יהודים, אתם מאמינים שאני אשלח חיילים לסכנת מוות, וגרוע יותר, לשבי בידי חיות-אדם, כדי לנצח בבחירות?" בגין ניצח.

שמעון פרס איננו בגין. כאשר פתח ב-1996 במבצע "ענבי זעם" בלבנון בעיצומה של מערכת-הבחירות, היו הכול בטוחים שעשה זאת כדי לנצח בבחירות. המבצע נכשל ופרס הפסיד בבחירות לבנימין נתניהו.

עכשיו חוזרים אהוד ברק וציפי לבני על אותו התרגיל. לפי סקרי דעת-הקהל, עלה ברק תוך 48 שעות בחמישה מנדטים. כ-80 הרוגים פלסטיניים למנדט. אבל קשה לדרוך על גוויות. ההישג יכול להתהפך בן רגע, אם המבצע יצטייר בעיני הציבור הישראלי ככישלון. למשל, אם לא ייפסק ירי הקסאמים על באר-שבע. או אם מבצע קרקעי יעלה בקרבנות ישראליים רבים.

העיתוי נבחר בקפדנות גם מבחינה אחרת. המלחמה התחילה יומיים אחרי חג-המולד, כאשר מנהיגי אמריקה ואירופה נמצאים בחופשה עד אחרי ראש השנה האזרחית. החשבון: גם אילו מישהו מהם היה רוצה לנסות ולעצור את המלחמה, איש מהם לא היה מוותר על החופשה. זה נתן למלחמה כמה וכמה ימים חופשיים מלחצים.

ועוד משמעות לעיתוי: אלה הם הימים האחרונים של ג'ורג' בוש בבית הלבן. אפשר היה לסמוך על אותו טיפש מגואל-בדם שיתמוך במלחמה בהתלהבות. ואילו ברק אובמה לא נכנס עדיין לתפקיד, והיה לו תירוץ מושלם לשתוק: "יש רק נשיא אחד בתפקיד." השתיקה לא מבשרת טובות לגבי כהונת הנשיא אובמה.

הקו המנחה היה: לא לחזור על שגיאות מלחמת-לבנון השנייה. על כך התפלספו עד בוש בכל תכניות החדשות והאירוח.

האמת הפוכה: מלחמת-עזה היא שיחזור כמעט מדויק של מלחמת-לבנון.

התפיסה האסטרטגית היא אותה התפיסה: להטיל אימה על האוכלוסייה האזרחית על-ידי זריעת הרג והרס בהפצצות אוויריות. בפעולה זו אין שום סכנה לחיילים, ולחמס אין נשק אנטי-אווירי. החשבון: אם ייהרסו כליל כל תשתיות-החיים ברצועה וישתרר שם תוהו-ובוהו מוחלט, תפיל האוכלוסייה את שלטון-חמאס. אז יחזור אבו-מאזן לעזה על גבי הטנקים הישראלים.

בלבנון לא הוכיח חשבון זה את עצמו. להיפך, האוכלוסייה המופצצת, גם הנוצרית, התלכדה סביב חיזבאללה, וחסן נסראללה הפך לגיבור העולם הערבי. זה יקרה, מן הסתם, גם הפעם. גנרלים הם מומחים להפעלת כלי-נשק ולהזזת-כוחות, לא לפסיכולוגיית המונים.

לפני זמן כתבתי שהמצור על עזה דומה לניסוי מדעי, שנועד לבדוק עד כמה אפשר להרעיב אוכלוסייה ולהפוך את חייה לגיהינום לפני שתישבר. הניסוי הזה נערך בעזרת אירופה וארצות-הברית. בינתיים זה לא הצליח. להיפך. חמאס התחזק ומטח הקסאמים גבר. המלחמה הנוכחית היא המשך הניסוי הזה באמצעים אחרים.

יתכן מאוד שלא תהיה לצבא שום ברירה מלבד כיבוש רצועת-עזה מחדש, מפני שאין שום דרך צבאית אחרת להפסיק את ירי הקסאמים – חוץ מאשר לעשות הסכם עם חמאס, וזה מנוגד לכוונות הממשלה. כאשר תתחיל הפלישה, הכול יהיה תלוי במוטיבציה וביכולת של לוחמי החמאס מול לוחמי צה"ל. איש אינו יכול לנחש מה יקרה.

יום אחרי יום, לילה אחרי לילה, שידרה תחנת אל-ג'זירה הערבית את תמונות-הזוועה: ערימות של גופות מרוטשות, קרובים המחפשים את יקיריהם בין עשרות הגוויות המושלכות על הארץ, אישה המוציאה את בתה הקטנה מתחת להריסות, רופאים ללא תרופות המנסים להציל את חייהם של פצועים. (תחנת אל-ג'זירה באנגלית, לעומת זאת, שינתה את פניה לחלוטין, שידרה את התמונות במשורה והקדישה שעות-שידור רבות להפצת תעמולה ישראלית. מעניין לדעת מה קרה שם.)

מיליונים רואים את הזוועות האלה, תמונה אחרי תמונה, יממה אחרי יממה. הזוועות ניצרבות בתודעתם לנצח: ישראל הנוראה, המתועבת, הבלתי-אנושית. דור שלם של שונאים. זהו מחיר נורא, שנצטרך לשלם אותו גם אחרי שאצלנו כול שאר התוצאות תושכחנה.

אבל בתודעת המיליונים האלה נצרב עוד משהו: תמונת ראשי המשטרים הערביים העלובים, המושחתים, חסרי-הישע וחסרי-המצפון.

לעיני כל ערבי מזדקרת עובדה אחת מעל לכל אחרת: חומת החרפה.

בימי המצוקה הנוראה של מיליון וחצי ערבים בעזה, הפתח היחידי לעולם הרחב היה הגבול המצרי. רק משם יכלו להגיע המזון לקיום החיים, התרופות להצלת הפצועים. הגבול הזה נשאר חסום גם בשיא האימה. הצבא המצרי חסם את הדרך היחידה בפני מזון ותרופות, בשעה שרופאים ניתחו פצועים בלי הרדמה.

דבריו של נסראללה הידהדו בעולם הערבי, מקצה לקצה: מנהיגי מצריים הם שותפים לפשע, משתפי פעולה עם "המשטר הציוני" כדי לשבור את העם הפלסטיני. סביר להניח שלא התכוון רק למצריים, אלא גם לכל שאר המנהיגים, ממלך סעודיה עד הנשיא הפלסטיני. למראה ההפגנות בכל רחבי העולם הערבי, מתקבל הרושם שכל אלה נראים בעיניים ערביות במקרה הטוב כעלובי-נפש פאתטיים ובמקרה הרע כמשת"פים.

לתמונה זו תהיינה תוצאות היסטוריות. דור שלם של מנהיגים ערביים, הדור המייצג את הלאומיות הערבית החילונית, יורשיהם של גמאל עבד-אל-נאצר, חאפז אל-אסד ויאסר ערפאת, עלול לרדת מן הבמה. בחלל הערבי נותר רק תחליף אחד לאידיאולוגיה הלאומית החילונית: הפונדמנטליזם האסלאמי.

מלחמה זו רושמת את הכתובת על הקיר: ישראל מפסידה את ההזדמנות ההיסטורית לעשות שלום עם הלאומיות הערבית. היא עלולה לעמוד מחר, לבדה, מול עולם ערבי פונדמנטליסטי, חמאס בחזקת מאה.

נהג מונית תל-אביבי שהסיע אותי השבוע הירהר בקולך רם: למה לא לגייס את בני השרים וחברי-הכנסת, להרכיב מהם פלוגה מיוחדת ולהציב אותה בראש הפעולה הקרקעית בעזה?