|
||
הסמיכות היא מקרית, אך במקומה. המודעה של אש"ף מפרטת את הצעת-השלום הסעודית משנת 2002, מקושטת בדגלים הצבעוניים של 22 המדינות הערבית ו-35 המדינות המוסלמיות החתומות עליה. סקר דעת-הקהל מנבא ניצחון מוחץ לליכוד, השולל כל מילה בהצעה הסעודית. המודעה של אש"ף היא ראשונה מסוגה. באיחור של שנים רבות החליטו ראשי אש"ף לפנות במישרין לדעת-הקהל הישראלית. המודעה מגלה לציבור הישראלי מה בדיוק כלול בהצעת-השלום הכול-ערבית: הכרה מלאה של כל המדינות הערביות ושאר המדינות המוסלמיות במדינת ישראל ונורמליזציה מלאה של היחסים איתה, תמורת נסיגת ישראל לגבולות 1967 והקמת מדינה פלסטינית, שבירתה ירושלים המזרחית, בגדה וברצועה,. בעיית-הפליטים תיפתר בהסכמה הדדית – כלומר, יהיה לישראל וטו מוחלט על כל הצעה שאינה מקובלת עליה. לא-אחת כבר אמרתי: אילו הוצעה הצעה זו ב-4 ביוני 1967, היו אזרחי ישראל מברכים "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". אבל כאשר התפרסמה ב-2002, ראו בה ישראלים רבים מזימה זדונית לגזול מאיתנו את כיבושי מלחמת ששת-הימים. ממשלת-ישראל מעולם לא התייחסה רשמית להצעה היסטורית זו. דעת-הקהל והתקשורת התעלמו ממנה, כשהן מתבצרות מאחורי הקונסנזוס הלאומי האומר שאין סיכוי לשלום. באחרונה כאילו קמה ההצעה הישנה לתחייה. שמעון פרס ואהוד ברק גילו אותה לפתע, כמו מצאו אוצר גנוז במערה נסתרת. ציפי לבני גילתה שיש בה כמה נקודות מעניינות. על רקע זה באה היוזמה המבורכת של "מחלקת המו"מ של אש"ף" של סאיב עריקאת. התגובה הציבורית: אפס. סקר דעת-הקהל, לעומת זאת, עשה רושם עמוק. הוא הטיל את צילו על כל המערכת הפוליטית. אמנם יש עוד 80 יום עד לבחירות, ואצלנו 80 יום הם תקופה ארוכה מאוד. חוץ מזה, שלא כמו בארצות-הברית, אי-אפשר לסמוך אצלנו על סקרי-דעת הקהל הנערכים למען כלי-התקשורת. בכל זאת גרם סקר זה להלם. הוא מלמד שאילו נערכו הבחירות השבוע, היה הליכוד זוכה ב-34 מושבים בכנסת הבאה, פי שלושה מכוחו בכנסת הנוכחית, והופך למפלגה הגדולה ביותר. קדימה הייתה זוכה רק ב-28 מושבים, מנדט אחד פחות מכוחה הנוכחי. (הסבר: חלק גדול מבוחרי קדימה חוזרים לליכוד, אבל כמעט אותו מספר הולכים מהעבודה לקדימה.) מפלגת העבודה הייתה צונחת ל-10 מושבים, מחצית כוחה העלוב הנוכחי. ש"ס הייתה זוכה באותו מספר המושבים, וכך גם אביגדור ליברמן. מרצ הייתה עולה מ-5 ל-7 המושבים. (בסקר המתחרה של "ידיעות אחרונות", הליכוד זכה ב-32, קדימה ב-26 והעבודה ב-8 בלבד.) עלייתו המסחררת של הליכוד היא תופעה מבשרת רע כשלעצמה, אך עוד יותר חשובה התמונה הכללית: הגוש של כול המפלגות התומכות בשלום, מי בפועל ומי בהבל-פה ("גוש השמאל"), מגיע בקושי ל-56 מושבים, לעומת 64 המושבים של כל המפלגות המתנגדות לשלום ("גוש הימין"). כלומר: אילו נערכו הבחירות השבוע, הייתה נבחרת כנסת של המשך הכיבוש, ההתנחלות והסיפוח. בנימין נתניהו היה מתמנה לראש-הממשלה, והוא היה יכול לבחור כרצונו בין תריסר הרכבים שונים של הקואליציה הבאה. איך הגיע נתניהו למעמד הזה? הרי לפני עשר שנים בלבד הודח מראשות-הממשלה בבושת-פנים, כאשר הציבור כולו החליט שאי-אפשר לסבול אותו ולוא יום אחד נוסף. שום ראש-ממשלה קודם לא עורר על עצמו גל כזה של התנגדות, בוז ואפילו תיעוב. בחודשים האחרונים התנהג נתניהו כילד-טוב-ירושלים. הוא שתק כשכדאי היה לשתוק. הוא התנהג בצורה "ממלכתית". ואז, כמו קוסם בחגיגת יום-הולדת, שלף מהמגבעת שלו שפן אחרי שפן. כל כמה ימים הצטרף מישהו לליכוד ברעש גדול, במבחר ובמינון מבוקרים: בנימין בגין, איש הימין הקיצוני, ודן מרידור, איש הימין המתון, אסף חפץ מהמשטרה ומשה ("בוגי") יעלון מהצבא, ועוד ועוד. כוכבים קטנים וגדולים, שעוררו את הרושם שהליכוד הוא בעיני כולם מפלגת-השלטון היעודה. מפלגה רבגונית, מפלגת התחדשות, ובראשה מנהיג מנוסה ואחראי. מפלגה שיש בה דעות שונות, אך שיש לה מצע מגובש שעיקרו: לא לנסיגה, לא למדינה פלסטינית, לא לפשרה כלשהי בירושלים, לא למשא-ומתן ממשי לשלום. וכמובן: לא ליוזמת-השלום הכול-ערבית. מה כן? כמעט שכחתי: נתניהו מציע "שלום כלכלי" – שיפור מצב הפלסטינים בגדה המערבית, כדי שבאחד הימים, לפני בוא המשיח או אחריו, תוכל ישראל להגיע איתם להסדר – או לא. אבל שיפור המצב הכלכלי במשטר של כיבוש הוא, כמובן, דבר והיפוכו. כיבוש מעורר התנגדות. התנגדות מזמינה דיכוי, הדיכוי כרוך בעונשים כלכליים. איש לא ישקיע כסף ממשי באזור כבוש. אם ייבחר נתניהו, צפויות ארבע שנים שבהן לא רק שלא נתקדם ולוא במילימטר אחד לקראת השלום, אלא להפך: תנופת-ההתנחלות תרחיק את השלום עוד יותר. ציפי ליבני, לעומת זאת, אינה ממריאה. זוהי מסקנה בולטת נוספת מהסקר. היו לה כמה חודשי עדנה. כאשר המדינה כולה הייתה מרותקת לשחיתויות של אהוד אולמרט, נראתה לבני לעומתו כיונה צחורה. מועמדת אידיאלית: גם אישה, גם ישרה, גם מדברת בלשון בני-אדם, גם מאמינה במה שהיא אומרת. אבל אחרי התפטרותו של אולמרט נעלמה השחיתות כנושא מרכזי בבחירות. אז מה יש לציפי להציע? אין לה כריזמה סוחפת. היא לא נואמת (ואולי טוב שכך). היא לא מלהיבה. היא לא פונה אל הרגש. היא לא נוגעת בלב. היא צריכה לסמוך על ההיגיון. אבל מה ההיגיון שלה? היא תומכת גדולה ב"משא-ומתן לשלום". אבל "המשא-ומתן לשלום", כמו "התהליך המדיני", עלול לשמש כתחליף לשלום עצמו. לבני אינה מביעה בשורת-שלום מלהיבה. היא לא משרטטת תכנית-שלום ברורה משלה. היא "דיפלומטית", שאינה מגלה את קלפיה. לא פיתרון ברור לירושלים (הס מלהזכיר! זה ייתן תחמושת לביבי!), לא בעניין הפליטים (אלוהים ישמור!). היא הבטיחה את המקום השני ברשימתה לשאול מופז, שיכול היה להתמקם בקלות בין ביבי, בגין ובוגי. כך לא רוכשים לבם של מאות-אלפים אדישים ו/או עייפים, הסבורים ש"אין פרטנר לשלום". אין מצטרפים חדשים לקדימה. אין הרגשה של ניצחון סוחף. הסיכויים אינם נראים טובים. מצבה של מפלגת-העבודה גרוע עוד יותר. הרבה יותר. הסקר מנבא לה 10 מנדטים, ויש המנבאים גם שמונה. המפלגה, שבגלגוליה הקודמים שלטה ביישוב ובמדינה שלטון ללא-מצרים במשך 44 שנים רצופות, עלולה להידרדר בכנסת הבאה לסיעה החמישית בגודלה (אחרי הליכוד, קדימה, ש"ס וליברמן). לא פלא. המפלגה התערטלה כמו רקדנית סטריפטיז מזדקנת. היא תמכה ב"קפיטליזם חזירי" כמו שאר המפלגות. בעניין השלום היא צולעת אחרי קדימה, ולעתים מנסה לעקוף את הליכוד מימין. נראה שהמצע האמיתי שלה הצטמק לסעיף אחד: אהוד ברק צריך להישאר שר-הביטחון, ולא חשוב אם ראש-הממשלה הוא לבני או נתניהו. המחזה אינו מלבב: לא רק העכברים נוטשים את הספינה הטובעת, אלא גם האדמירל בכבודו ובעצמו – מפקד חיל-הים לשעבר, עמי איילון. על המספר המצומק של כסאות ריאליים ייאבקו בחירוף-נפש 19 חברי-הכנסת המכהנים וקומץ המצטרפים החדשים (ביניהם מנכ"ל "שלום עכשיו", יריב אופנהיימר, והעיתונאי דניאל בן-סימון.) כבר ברור לכול שאהוד ברק הוא אסון מהלך על שתיים. אבל אין אפשרות לסלק אותו מראשות העבודה לפני הבחירות. המפלגה זוחלת לקראת התבוסה שלה בעיניים עצומות לרווחה. כמה אנשי-רוח, פרופסורים ויועצים פוליטיים, חלקם מפליטי מפלגת-העבודה, עשו מעשה: הם התאגדו והודיעו שייכרתו ברית עם מרצ, כדי להקים מעין מרצ-רבתי. הם עוררו תהודה מסוימת, אך הנה בא הסקר ומנבא למרצ המתוגברת בסך-הכול 7 מנדטים (במקום ה-5 שיש למרצ כעת). לא ממש מהפכה. מדוע? היוזמים ידועים בציבור. הם אנשי האליטה האשכנזית, כמו מרצ כולה. הציבור התרשם שבמקום ראשי-מרצ שנשרו בעבר הרחוק והקרוב (שולמית אלוני, יוסי שריד, יוסי ביילין, רן כהן – כולם אנשים עם קבלות) באו אנשים אחרים, אנשים טובים אך לא שונים, עם אותן הסיסמאות הטובות שנכשלו בעבר. אין להם מסרים חדשים לדור הצעיר, ליהודים המזרחיים, לאזרחים הערביים, לעולים הרוסיים, לחילונים המבקשים להילחם בהשתלטות הדתית. קבוצות-השלום הפעילות, על פעיליהן הצעירים והנלהבים, לא הוזמנו ליוזמה, שמא תיראה רדיקלית מדי. במקרה הטוב תיקח המפלגה המחודשת כמה מנדטים ממפלגת-העבודה. מבחינה לאומית, אין לכך חשיבות: חשוב רק מה שיקרה בין שני הגושים הגדולים. לשם כך יש לגייס בוחרים חדשים רבים. יש מקום למפלגת-שמאל חדשה, עם שם חדש, רוח חדשה ובשורה של תקווה, שתעשה מעשה-אובמה: תעורר את המוני הדור הצעיר, תדביק אותו בהתלהבותה, תבטיח שינוי של ממש. ניסיון כזה נעשה זה עתה בבחירות לעיריית תל-אביב, והתוצאות היו מדהימות. קמה רשימה יש-מאין, הדור התל-אביבי הצעיר קיבל אותה בהתלהבות. היא משכה בוחרים חדשים ובוחרים שמאסו בכל הפוליטיקאים, ירוקים, ערבים, בעלי מצפון סוציאלי, הומואים ולסביות, ורבים אחרים. מאות מתנדבים התגייסו לשורותיה, והמועמד שלה זכה בשליש מהקולות נגד ראש-העיר הפופלארי. משמע: זה אפשרי. אבל זה לא יקרה הפעם. ברק אובמה ייכנס לתפקידו 20 יום לפני הבחירות בישראל. עוד יש לו סיכוי להשפיע עליהן באופן מכריע. הרי אף אחד בישראל אינו רוצה לריב עם ארצות-הברית. אם הנשיא החדש יכריז, מיד עם כניסתו לתפקיד, שמנוי וגמור עימו להביא עוד ב-2009 שלום בין ישראל והערבים, ברוח ההצעה הסעודית, זה ישפיע על בוחרים רבים. אם ייבחר נתניהו, תעמוד לפני הנשיא אובמה הברירה: להיכנס לריב עמוק עם ממשלת ישראל, על כל הכרוך בזה גם מבחינה אמריקאית פנימית, או להשאיר את השלום במקרר, כדרך קודמיו. הבחירות האמריקאיות היו חשובות לישראל. הבחירות בישראל תהיינה חשובות גם לאמריקה. |