143 שנה אחרי רצח אברהם לינקולן, משחרר העבדים, ו-40 שנה אחרי רצח מרטין לותר קינג, חולם החלום, תיכנס משפחה שחורה לבית הלבן.

יהיו לכך השלכות אדירות בכיוונים רבים. אחת מהן היא מסר מחשמל למסדר עולמי שאני שייך אליו: מסדר האופטימיסטים.

במה נבדל אופטימיסט מריאליסט? לפי ההגדרה שלי: ריאליסט רואה את המציאות כמו שהיא. אופטימיסט רואה את המציאות כמו שהיא יכולה להיות.

אנטוניו גראמצ'י, הוגה-הדעות הקומוניסטי האיטלקי, אמר ש"עלינו להשתמש בפסימיזם של האינטלקט ובאופטימיזם של הרצון." אני כופר בכך. נכון, למי שמצוי בהיסטוריה העולמית קל להיות פסימיסט. אבל לצד כול לקח פסימי יש גם לקח אופטימי (ולצערי גם להפך).

שנה לפני עליית היטלר לשלטון, לא האמינו רבים שזה יכול בכלל לקרות. אבל זה קרה, ולהיסטוריה האנושית נוסף אחד מפרקיה השחורים ביותר. לעומת זאת, שנה לפני נפילת החומה בברלין לא האמין כמעט איש שזה יכול לקרות בימי חייו. אבל זה קרה.

בראשית 1947 לא היה כמעט איש שהאמין שתוך שנה תקום מדינת-ישראל. באותה המידה נכון שבראשית 1947 לא היה כמעט איש שהאמין שתהיה נכבה. היא הייתה.

דויד בן-גוריון נהג לומר שכל המומחים הם מומחים למה שהיה. אין מומחים למה שיהיה. זה לא לגמרי נכון. סופרי המדע הבדיוני ניבאו הרבה דברים מראש. וגם אצלנו היו רואי-שחורות שניבאו מה יקרה לישראל, אם תמשיך ללכת בדרך שבה הלכה. אבל זה נכון בעיקרון: מומחים מנתחים את המצב הקיים ונוטים לחשוב שהוא יהיה קיים בעתיד. אבל העתיד נעשה על-ידי בני-אדם, ועל כן אינו צפוי.

בעולם שבו יכול אדם כמו ברק חוסיין אובמה להופיע מהלא-כלום ולהגיע תוך כמה שנים לפסגת המדיניות העולמית - שום דבר אינו צפוי מראש, ועל כן הכול יכול להיות. כפי שנאמר במקורותינו: הכול צפוי והרשות נתונה.

לכל האופטימיסטים בעולם, בחירת אובמה צריכה להגיד: כן, אנחנו יכולים. הכול אפשרי. הטוב והרע בידינו. ואם תרצו, כפי שאמר הרצל, אין זו אגדה.

וזה מזכיר לי את הגרמני, הצרפתי, האנגלי והיהודי שמחליטים לכתוב על הפילים. הגרמני נוסע לאפריקה, חוזר כעבור עשר שנים וכותב ספר בן חמישה כרכים: "הקדמה למבוא כללי על תולדות הפיל". הצרפתי חוזר אחרי חצי שנה וכותב ספר קטן ונחמד על "חיי האהבה של הפיל". האנגלי חוזר אחרי שבוע וכותב חוברת: "איך לצוד פילים". היהודי נשאר בבית וכותב מסה על "הפיל והשאלה היהודית".

בשבועות האחרונים שאלו היהודים בארצות-הברית ובישראל: האם הוא טוב ליהודים.

את אחת התשובות נתנו אזרחי ארצות-הברית בישראל שכבר הספיקו להצביע. לפי הדיווחים, כמעט כולם יהודים, רובם דתיים ורובם נתנו את קולם לג'ון מקיין. אדם לבן, ממשיכו של ג'ורג' בוש הטוב, אפשר לסמוך עליו.

ישראל הרשמית הסתירה רק בקושי את פחדיה מפני אובמה. אדם שחור. אדם שסבו היה מוסלמי. אדם ששמו חוסיין. אדם לא-ידוע. מפחיד.

אובמה, מצדו, אמנם ממש יצא מגדרו כדי להוכיח שהוא יתמוך בממשלת ישראל בדיוק כמו קודמיו. הוא התפלש בעפר בכנס אייפ"ק. הוא הקיף את עצמו בעוזריו היהודים של ביל קלינטון ורמז שיעניק להם מעמד בכיר גם בממשל העתידי שלו. אבל לך תאמין למה שאדם מבטיח במערכת-בחירות. הבטחות כאלה שוות כקליפת-השום.

יש מי שדווקא מאמינים בהבטחות. קיבלתי מסר באי-מייל מכותב בריטי: "אז במקום היהודים הניאו-שמרנים ישלטו בוושינגטון היהודים הציונים של קלינטון. מה, לכל הרוחות, ההבדל?"

אבל ישראל הרשמית מלאת פחדים. ערוץ הטלוויזיה הממלכתי ניהל בגלוי תעמולה למען מקיין (בעוד שבערוץ 10 פעל ניצן הורוביץ בהתלהבות למען אובמה.) אחד מבכירי השלטון הדליף ל"הארץ" את הסיפור (הנכון או הכוזב) כאילו אמר ניקולה סרקוזי על אובמה שחוסר-הניסיון שלו מבהיל - אמירה שנועדה לספק תחמושת חיה למקיין במאבקו על קולות היהודים בפלורידה. ובצעד ממש שערורייתי הטריח את עצמו שגריר ישראל בוושינגטון, איש-הימין סלי מרידור, לאחת מערי-השדה בארצות-הברית כדי לפגוש השכם בבוקר את שרה פלין (דווקא אותה!).

ובכן, האם הוא "טוב לישראל"? על כך, כדרך היהודים, יש להשיב בשאלה: "לאיזו ישראל? יש יותר מישראל אחת, כשם שיש יותר מאמריקה אחת.

ג'ורג' בוש, ידידנו המושבע, בגד בעצמו וב"חזון" שלו והעניק לאריאל שרון היתר גורף להרחיב את גושי ההתנחלות, שכל אחד מהם הוא מוקש-ענק בדרך לשלום. הוא מנע מישראל לעשות שלום עם סוריה, שאותה הוא צירף ל"ציר הרשע". הפלישות שלו לעיראק ולאפגניסטן וגישתו הלוחמנית כלפי איראן נתנו דחיפה עצומה לפונדמנטליזם האיסלאמי האנטי-ישראלי, להשתלטות הזוחלת של חיזבאללה על לבנון ולחיזוק חמאס בפלסטין. לא פלא שאוסמה בן-לאדן מתפלל לאללה לניצחון מקיין. (ואולי זו התקווה האחרונה שנותרה למקיין.)

מי שיש לו ידידים כאלה, באמת אינו זקוק לאויבים.

קודמו של בוש, ביל קלינטון, גם הוא ידיד גדול של ישראל, עזר לאהוד ברק אחרי קמפ-דייוויד להפיץ את השקר ש"הפכתי כל אבן, הצעתי להם כל מה שהם רצו, ערפאת דחה את הצעותיי הנדיבות, אין לנו שותף לשלום". המנטרה הזאת הנחיתה מכת-מוות על מחנה-השלום הישראלי, שלא החלים ממנה עד היום. באותה עת התרחבו ההתנחלויות בקצב רצחני, בידיעתו ובחסותו של ממשל-קלינטון. ולא פלא: כל ענייני הסכסוך הישראלי-פלסטיני היו נתונים בתקופת קלינטון בידי קבוצה של יהודים ציונים, ולא הייתה בו דריסת-רגל אף לערבי אחד.

יש מי שמרגיעים את פוחדי-אובמה בירושלים. אפילו ירצה לשנות, הם אומרים, הוא לא יוכל. תומכי ישראל (הרשמית) שולטים במפלגה הדמוקרטית, הנהנית גם בבחירות אלה מתמיכתם ומתרומותיהם הנדיבות של הבוחרים היהודים. תומכי ישראל (הרשמית) ישלטו בקונגרס החדש, כמו ששלטו בקונגרס הישן. גם להבא, מי שתומך בישראל רק ב-99%, במקום לתמוך בה ב-100%, חורץ את גורלו הפוליטי.

כל זה נכון, כמובן. ובכל זאת אני מעז לקוות שאובמה יתגלה כידיד של ישראל האחרת, ישראל השוחרת שלום.

הוא מבטיח שינוי. אני מאמין שלגביו אין זו סיסמה ריקה, אלא משהו עמוק יותר, הנובע מאופיו של האיש.

מה שעומד לקרות השבוע אינו עוד מעבר ממפלגה אחת למפלגה אחרת, כשההבדלים בין שתיהן מזעריים. מגיע איש שיש לו היכולת, וכנראה גם הרצון, להוציא את הדברים מהשגרה ולבחון את הכול מחדש.

זה קורה מדי פעם בארצות-הברית, ובכך היא עולה על דמוקרטיות אחרות, ובייחוד זו שלנו. אדם חדש מגיע לשלטון, וכמו בסיבוב של קלידוסקופ, זה משנה את כול התמונה.

מבחינת האינטרס הלאומי של ארצות-הברית, "המזרח התיכון המורחב" אינו תחום משני. הוא אחד התחומים החשובים ביותר, שהממשל החדש יצטרך לטפל בהם כבר מראשיתו. זה גם התחום שהכישלונות הרי-האסון של בוש בולטים בו יותר מאשר בכל תחום אחר.

כאשר אובמה ואנשיו - ואני מקווה שיהיו אנשים חדשים, ולא הגרוטאות של ממשל קלינטון - יבחנו את הנושא הזה, הם יצטרכו להגיע למסקנה המתבקשת: שהשנאה לארצות-הברית, המפעפעת ממארוקו עד פאקיסטן, קשורה בקשר בל-ינתק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. זהו החומר המרעיל את כל הבארות. זהו הקלף העיקרי שבידי אוסמה בן-לאדן הסוני ומחמוד אחמדינג'ד השיעי. למסקנה זו כבר הגיע, כזכור, הדו"ח הדו-מפלגתי של בייקר והמילטון, שאותו זרק בוש לפח-האשפה.

מהמסקנה הזאת מתבקשת מסקנה נוספת: שהאינטרס האמריקאי הוא לפתוח דף חדש במרחב שלנו ולחתור באמת לשלום ישראלי-פלסטיני, ישראלי-סורי וישראל-כלל-ערבי. מסקנה זו התבקשה כבר למחרת ה-11 בספטמבר. השמעתי אז את האמונה שזה עומד לקרות, או-טו-טו, כמסקנה בלתי-נמנעת ממה שקרה. התבדיתי אז. בוש והבושאים הלכו בדרך הפוכה, והחמירו את המצב שבעתיים. אני מקווה שזה יקרה עכשיו.

במלים אחרות: אני מקווה בכל לבי שאובמה ימשיך לתמוך בישראל, אבל לא בישראל של הבריונים, הנוכלים והמתחזים, המעמידים פנים כאילו מתנהל משא-ומתן לשלום, בעוד הם מרחיבים את ההתנחלויות, מעמיקים את הדיכוי בשטחים הכבושים ומקשקשים על הפצצת איראן. לא בישראל הזאת צריך הנשיא החדש לתמוך, אלא בישראל המוכנה לשלום, המוכנה לשלם את מחיר השלום, הזועקת ליוזמה אמריקאית שתתן את הדחיפה המכרעת ליוזמה.

יועצי אובמה יוכלו להשיב בשאלה: כן, אבל איפה ההנהגה הישראלית שתענה ליוזמה כזאת?

איפה אובמה הישראלי?

על כך נוכל לענות רק בשתיקה נבוכה. איננו יכולים להצביע על שום אדם בזירה הישראלית המוכן למלא את התפקיד הזה.

אבל אופטימיסט ייתן תשובה אחרת: רק אתמול גם לכם לא היה אובמה. הוא בא, מפני שמשהו קרה במעמקי "הנפש הלאומית" של ארצות-הברית. הייתה צפייה והייתה כמיהה לאדם שידבר בלשון התקווה, ההעזה, השינוי. וכאשר הופיע, התמלא הציבור האדיש בהתלהבות ונהר אחריו. מה גם שהמצב היה רע, והיה ברור שאם ימשיכו ללכת בכיוון הישן יהיה עוד יותר רע.

זה יכול לקרות גם אצלנו. האובמה שלנו יכול להופיע פתאום, כאשר תהיה לכך דרישה. כאשר ייחשפו ויימאסו כל הפוליטיקאים חסרי-החזון וחסרי-האומץ, המצטופפים על הבמה כיום. כאשר הדרישה לשינוי-כיוון תהיה כל-כך חזקה שתעבור משלב הקיטורים בערבי-שבת לשלב של התעוררות ומעשה. אז יכול להתברר שגם לנו יש נוער, ושגם הציבור האדיש שלנו יכול להשתנות מן הקצה לקצה.

ניצחונו של אובמה בארצות-הברית יכול לתת דחיפה גדולה להופעת אובמה משלנו, ורצוי שיהיה מקסים כמוהו. הניצחון באמריקה יכול לומר לנו, כפרפראזה על דברי המשורר: אם יש אובמה, יופע נא מיד!