русский

הנשיא אינו שליט-יחיד של העולם. יש עוד שליטים, קטנים יותר. החלטותיו כפופות למגבלות רבות, שאין הוא יכול לשנותן. אבל אין עוד אדם בעולם שהחלטותיו משפיעות כל כך על חיינו.

שמונה השנים של ג'ורג' בוש מדגימות זאת היטב. האופי הפרימיטיבי של האיש, רמתו האינטלקטואלית הירודה, שיגיונותיו של חוזר בתשובה - כל אלה השפיעו על מצב העולם - החל בכישלונו במניעת האסון של ה-11 בספטמבר, עבור בהרפתקאות האומללות באפגניסטן ובעיראק וכלה בקריסת המשק העולמי.

לכן זכאי כל אחד מאיתנו, אזרחי העולם שאינם יכולים להשתתף בבחירות, לקבוע לפחות את מי מהמועמדים הוא היה רוצה לראות בראש ארצות-הברית.

אני מעדיף את ברק אובמה.

בחירות אינן תחרות-יופי. בוחר נבון חייב להגדיר לעצמו את אמות-המידה שעל פיהן הוא מתכוון להחליט.

מה אנחנו דורשים מנשיא ארצות-הברית?

בעיני, התכונה העיקרית, המאפילה על כל האחרות, היא היכולת להכיר במהירות בשינויים כאשר הם מתחוללים ולהסיק מיד את המסקנות.

מאז שאמר הפילוסוף היווני ש"הכול זורם", אנחנו יודעים ששום דבר בעולם אינו עומד במקומו. בימינו, בגלל קצב החיים המודרניים, השינויים מהירים יותר ודרמטיים יותר מכפי שהיו לפני מאתיים שנה. חידושי הטכנולוגיה, האינטרנט, הגלובליזציה, שינוי מזג האוויר, הקריסה הכלכלית, זרמי ההגירה, התהפוכות הדתיות והאידיאולוגיות, שינוי יחסי הכוחות בין המעצמות - הם ואלף גורמים אחרים מבטיחים משברים תדירים, שעוצמתם תגבר.

היכולת של מנהיג להסתגל במהירות למצבים חדשים היא תכונה מכרעת. פרנקלין דלאנו רוזוולט, שטיפל בהצלחה במשבר הכלכלי הגדול, הגיב במהירות על פרל הארבור. וינסטון צ'רצ'יל הבין לפני אחרים את הסכנה הגלומה בגרמניה הנאצית. ג'ון קנדי הצעיר והבלתי-מנוסה עמד בהצלחה במשבר הטילים בקובה, שהביא את העולם אל עברי פי פחת של מלחמת עולם שלישית. מיכאל גורבצ'וב ניצח על קריסתו הפתאומית של הגוש הסובייטי ומנע שפיכות-דמים עולמית. הנשיא האמריקאי הבא ייכנס ישר למשבר המשנה את פני הכלכלה העולמית.

הנשיא דומה לספן במפרשית, שחייב להיות מוכן לשינוי פתאומי של כיוון הרוח ואף לבואו של הוריקן.

מי מהשניים - ברק אובמה או ג'ון מקיין - מתאים לכך יותר? הרפובליקאי הקשיש, הרואה את עצמו כיורש לדורות של אדמירלים ושעולמו הרוחני תקוע עמוק באמצע המאה ה-20, או הדמוקרט הצעיר (יחסית), איש המאה ה-21?

המבחן השני, בעיניי, הוא מבנה האופי. יכול אדם לשנות את דעותיו, אך לא את אופיו. בטחון עצמי יציב אך לא מופרז, משמעת עצמית, קור-רוח בעיתות משבר - לכל אלה יש השפעה רבה על מילוי התפקיד.

ראינו את השניים בוויכוחים הגדולים. אין להתייחס ברצינות אף למילה אחת שנאמרה בהם - כל דבר הנאמר במערכת-בחירות אינו אלא מכשיר לרכישת קולות. אבל אפשר היה לראות איך השניים מתפקדים במצב של לחץ קשה.

אובמה שלט בעצמו היטב. המשמעת העצמית שלו לא נסדקה לרגע. הוא לא נענה לפרובוקציות ושמר על קור-רוחו בכל עת. מקיין הצטיין בכך הרבה פחות.

ההחלטה הממשית החשובה ביותר שהיה על שני המועמדים לקבל במערכת-הבחירות הייתה בחירת הסגן. מכיוון שהסגן יכול להפוך בכל רגע לנשיא - ויש סבירות די גבוהה שזה אכן יקרה - ההחלטה מלמדת על המחליט.

הבחירה של אובמה הייתה אחראית וסבירה. הוא לא בחר באדם מבריק או כריזמטי, אלא באדם בקי בעניינים, המסוגל להיכנס לתפקיד בלי בעיות.

ההחלטה של מקיין הייתה שערורייה זועקת לשמיים. די בה לבדה כדי לפסול אותו לתפקיד הרם. לא בגלל דעותיה של שרה פלין, ולא בגלל אופייה, אלא מפני שהיא בלתי-כשירה לחלוטין להיכנס לתפקיד הנשיא.

הבחירה מעידה על ליקוי יסודי במערכת-השיקולים של מקיין. הוא בחר בה כדי לספק צורך של הרגע - להחיות מערכת-בחירות מקרטעת ולספק סנסציה לתקשורת, תוך כדי פנייה אל הרבדים הפרימיטיביים ביותר של הציבור האמריקאי. למען המטרה המיידית הזאת הוא סיכן את עתידה של ארצות-הברית.

אדם המסוגל לקבל החלטה כזאת אינו כשיר להנהיג את המדינה החשובה ביותר בעולם ולפקד על הצבא הגדול ביותר עלי אדמות.

זאת ועוד. הבוחר חייב לשאול את עצמו: אם ילקה הנשיא בשבץ מוחי, כמו אריאל שרון, או יירצח, כמו קנדי - האם אני מעדיף לראות בבית הלבן את ביידן או את פלין?

אני כשלעצמי נחרד מעצם המחשבה שדמגוגית פרימיטיבית וארסית זו תהיה "מנהיגת העולם החופשי".

אבן-בוחן שלישית היא היכולת לבחור בעוזרים. גם זו תכונה חשובה ביותר.

מנהיג חזק, הבוטח בעצמו, מסוגל לבחור בעוזרים בעלי רמה גבוהה, המוכנים להשמיע דעה עצמאית ולסתור את דברי הבוס בפניו. מנהיג חסר-ביטחון מקיף את עצמו בחנפנים ואומרי-הן, האומרים לו בדיוק מה שהוא רוצה לשמוע. ג'ון קנדי הקיף את עצמו בצעירים מבריקים. ג'ורג' בוש שייך לסוג השני.

אני נוהג לשפוט את מנהיגי ישראל על פי תכונה זו. יגאל אלון הקיף את עצמו בצעירים בעלי-רמה, שלא היססו להיכנס לדבריו ולהפריך את טענותיו. מנחם בגין היה מוקף תמיד באנשים שאמרו אחריו אמן.

מנהיג חזק מזמין התנגדות, ויכוח, סיעור מוחות. מנהיג המתיימר להיות חזק אינו סובל שום התנגדות. (כזה היה הדיקטטור האולטימטיבי, אדולף היטלר, שהתפרץ בהתקפי-זעם כל אימת שמישהו העז לסתור את דבריו.)

הפוליטיקה היא מקצוע בפני עצמו. לרוב הפוליטיקאים אין ידע עמוק בתחומים אחרים, ובוודאי לא בכל התחומים שבהם הוא חייב לקבל החלטות גורליות - החל בכלכלה וכלה בתורת-הצבא. לכן בחירת היועצים הנכונים, הנכונות להקשיב לדבריהם בראש פתוח, היכולת ללמוד ולחשוב מחדש הן תכונות חיוניות. אני מתרשם שאובמה מסוגל לכך. לגבי מקיין אינני בטוח.

גם זה שיקול חשוב בבחירות: בעוד שבוע וחצי לא ייבחר רק נשיא, אלא חבורה גדולה מאוד של בעלי תפקידים בכל תחומי החיים.

לפי השיטה האמריקאית, עם חילופי השלטון בבית-הלבן מתחלפים אלפי בעלי-תפקידים, שעמיתיהם בארצות אחרות נהנים ממעמד של קבע. קל מאוד לדמיין את ההבדל העצום שבין מי שיבואו עם אובמה לבין מי שיביא מקיין.

באופן מיוחד כדאי לחשוב על בית-המשפט העליון, מוסד מרכזי במשטר האמריקאי (ועכשיו גם אצלנו). הנשיא בוחר בשופטים חדשים. מינוי של שופט אחד או שניים יכול לחולל שינוי דרמטי.

כאשר מדובר על בחירת נשיא ארצות-הברית, יש חשיבות רבה לפתיחות המועמד לעולם הרחב.

ארצות-הברית אינה מדינה, אלא יבשת. רבים מאזרחיה מצפצפים על העולם ולא רוצים לשמוע עליו. תלמידים אינם יודעים למצוא את סין או ברזיל במפה. כמו אימפריות קודמות, נוטה ארצות-הברית לראות את עצמה כאי של תרבות בים של ברברים. (לפי אהוד ברק, גם אנחנו "וילה בתוך הג'ונג'ל".)

ג'ורג' בוש הגיע לבית הלבן מבלי שהייתה לו ידיעה מינימאלית על העולם. ג'ון מקיין אינו הרבה יותר טוב. הוא נולד, אמנם, בגטו הצבאי האמריקאי בפנמה והיה במשך חמש שנים שבוי בוויאט-נאם, אך זה אינו הופך אותו לאזרח העולם.

מבחינה זו, יש לאובמה יתרון שלא היו להרבה נשיאים בעבר. הוא נולד לאב שבא מקניה ולאם אמריקאית לבנה. הוא למד בבית-ספר באינדונזיה. שורשיו המגוונים וניסיון חייו מקנים לו אופקים הרבה יותר רחבים. לאדם המגיע לבית הלבן זהו אוצר חשוב. יש דברים שאי-אפשר ללמוד. החוויה האישית חשובה.

עלי להוסיף הערה סובייקטיבית. אני שייך לדור שגדל בנעוריו בהערצה לארצות-הברית. אמריקה הצטיירה בעינינו כמדינה החופשית ביותר בעולם, מדינה אידיאליסטית, מבצר הדמוקרטיה וזכויות-האדם. בשתי מלחמות-עולם היא חשה לעזרת אויבי העריצות.

כאשר התבגרנו, נוכחנו לדעת שתמונה זו הכילה הרבה אשליות. ראינו שארצות-הברית היא ככל המדינות, וגרועה מכמה מהן. בשמונה השנים האחרונות הצטיירה אמריקה בעיני העולם כמדינה שחצנית, בריונית, פרימיטיבית ותוקפנית, דורסת את זכויות-האדם של אזרחיה ותושבי כל העולם, מצדיקה עינויים, מחזיקה במחנות-ריכוז מתועבים, והרשימה ארוכה.

בחירתו של ברק אובמה, אדם שחור-למחצה, בעל השקפת-עולם ליברלית ודמוקרטית, יכולה להחזיר לנו את האמונה בארצות-הברית. היא תדגים את התכונה האמריקאית שהוכחה בעבר - שאחרי כל התקרבות לתהום, כמו בימי ג'ו מקארתי, היא מסוגלת לעצור את עצמה ולחזור בה.

אינני שוגה באשליות. אני יודע שגם במקרה הטוב ביותר אין בכוחו של איש אחד לשנות מערכת ענקית מן הקצה אל הקצה. אבל גם שינויים קטנים יכולים להיות בעלי משמעות עצומה לעולם.

יכול להיות שיבוא יום ואני אתחרט על כל מילה שכתבתי כאן. אובמה עלול להכזיב, ובגדול. איננו יודעים מה צופן בחובו העתיד. היום אנחנו יכולים לשפוט רק על פי מה שאנחנו יודעים היום, על פי התרשמותנו ותחושותינו.

ואלה אומרים לי: אובמה.