השבוע נדהמו רבים ממעריצי ברק אובמה. עד כה שררה הדעה שההון העצום שהצטבר בקופת-הבחירות שלו בא לו כולו מידי אזרחים אלמונים, שהתבקשו באינטרנט לשלוח צ'קים קטנים של 100 או 200 דולר.

והנה, שומו שמיים, הסתבר כי חלק גדול מאותם מיליונים באו דווקא מידי תורמים גדולים מאוד - אותם תאגידי-ענק, מנהליהם ושתדלניהם, שהשחיתו את התהליך הדמוקרטי גם במערכות-הבחירות הקודמות. אלה תורמים בוזמנית ביד נדיבה לכל המועמדים, מימין ומשמאל, וכך הם נמצאים תמיד בצד המנצח.

אובמה הבטיח לשים קץ לפוליטיקה המלוכלכת הישנה. והנה מתברר שגם הוא שותף במערכת המושחתת.

והאכזבה רבה.

למי שחי בעולם המציאות, האכזבה אינה יכולה להיות כל-כך גדולה.

מערכת-בחירות מודרנית היא מפלצת שאינה יודעת שובעה. היא בולעת סכומים עצומים. מי שהאמין בתמימות שניתן לגייס סכומים כאלה רק מתורמים קטנים ואלמוניים, הישלה את עצמו. זה לא ניתן. עדיין לא.

אובמה אכן קיבל הרבה תרומות קטנות מאזרחים טובים מן השורה, וזו התקדמות משמעותית. אך אילו סירב לקבל תרומות מהתורמים הגדולים, שהם בהכרח גם תורמים מושחתים, צריך היה לוותר על המועמדות מראש. הוא היה טובע בים המודעות הטלוויזיוניות המורעלות של יריבו.

ארצות-הברית היא מדינה ענקית, וכל שינוי משמעותי במערכותיה מצריך שנים - אם לא דורות. מנהיג יחיד יכול לשנות רק קצת - אם בכלל.

פוליטיקאי אמיתי הוא אדם שאינו נראה כמו פוליטיקאי אמיתי. אובמה הוא פוליטיקאי אמיתי. הוא איננו אביר על סוס לבן. הוא, לכל היותר, אביר על סוס אפור.

אבל יש הרבה גוונים של אפור. יש אפור בהיר ואפור כהה.

על האימרה השחוקה שההבדל בין איש ואישה הוא בסך-הכול הבדל קטן, יש התשובה הצרפתית המפורסמת: "יחי ההבדל הקטן!"

קשה לנחש מראש מה יהיה גודל ההבדל בין הנשיא ברק אובמה לנשיא ג'ון מקיין. אבל לא רק שניים אלה נבחרים - עם חילופי הנשיאים בארצות-הברית מתחלפים גם אלפי בעלי משרות בכירות. די להזכיר את סמכות הנשיא למנות שופטים עליונים. אחרי שמונה שנים של הנשיא אובמה יהיה בית-המשפט העליון שונה מאוד מכפי שיהיה אחרי שמונה שנים של הנשיא מקיין. וזה כבר הבדל גדול.

לכן המשפט הציני "כולם אותו דבר" אינו במקומו. יש הבדל.

אז אם נופצו כמה אשליות של מעריצי נער-הפלא השחור, וכולם חזרו לעולם המציאות - מוטב שישקלו את הכרעתם בקלפי בכלים מציאותיים.

מבחינה זו יש דמיון מעניין בין המערכה בארצות-הברית לזו שבישראל. אם יש המדברים שם על מקובמה, אפשר לדבר כאן על מוליבני.

ציפי ליבני מתמודדת עם שאול מופז על מנהיגות "קדימה", ולמעשה על ראשות-הממשלה אחרי לכתו של אהוד אולמרט.

גם פה יש פיתוי גדול לפסוק ש"כולם אותו דבר". מה ההבדל בין השניים?

נראה שכבר נאמר ונכתב על כך הרבה: כל המועמדים (גם השניים הנוספים) מתייצבים לפריימריז של "קדימה" מבלי להגיש מצע, מבלי לספק פיתרונות לבעיות הבולטות, מבלי לתת תשובות על אף אחת מהשאלות הגורליות הניצבות לפני המדינה.

אז יש או אין הבדל ביניהם? בוודאי שיש. אותו הבדל קטן.

למופז יש הרבה ניסיון. לליבני אין כמעט שום ניסיון. אבל קשה לדעת מה גרוע יותר.

מופז היה רמטכ"ל, שר-ביטחון, שר-תחבורה. בכול התפקידים האלה הצטיין רק בדבר אחד: שהוא לא הצטיין בשום דבר. בכולם היה בינוני ומטה.

מעולם לא עשה מעשה, שיירשם בתולדות ישראל. נצחונו היחיד היה על אנשי מחנה-הפליטים בג'נין במיבצע המפואר שנקרא "חומת מגן", ההסתערות של אחד הצבאות החזקים ביותר בעולם על כמה חבורות של צעירים בעלי אקדחים וכמה רובים.

מעולם לא השמיע רעיון מקורי. איש אינו זוכר ולוא משפט אחד שיצא, חוץ מאשר "הליכוד הוא בית. בית לא עוזבים!" ולמחרת היום עזב את הליכוד וקפץ על עגלת "קדימה".

לעומת ה"ניסיון" העשיר הזה של מופז, באמת בולט חוסר-הניסיון של ליבני. אם מופז הוא דף נייר מלא בטקסט רע, ליבני היא כמעט דף נייר לבן.

היא נודעה לראשונה כמי שעלתה כבר בשלב מוקדם על עגלתו של שרון, דבר המעיד על חושים פוליטיים מחודדים. היא מילאה כמה תפקידים זוטרים, והגיעה לבסוף למשרד-החוץ. התפקיד של שר-החוץ בישראל, כמו בארצות אחרות, הוא התפקיד הכי-הכי נחשק: פשוט אי-אפשר להיכשל בו. נמצאים הרבה באור הזרקורים, מצטלמים הרבה במעמדים בינלאומיים מרשימים, מארחים אורחים רמי-מעלה, ולא הכול יודעים שאת מדיניות-החוץ קובע הנשיא (בארצות-הברית וצרפת) או ראש-הממשלה (בבריטניה ובישראל).

פעם בכל כמה ימים נפגשה ליבני עם אבו-עלא, הנציג הפלסטיני, כדי לטחון מים בטחנת המשא-ומתן הפיקטיבי. אחרי שנה לא סוכם אף סעיף אחד ב"הסכם המגרה" האבסורדי, שעליו מדובר. בקצב הזה יגיע השלום בעוד מאה-מאתיים שנה.

היכן עומדים מופז ולבני מבחינה מדינית? לגבי מופז אין ספק: הוא מיליטריסט מובהק, איש הימין בכל רמ"ח אבריו, מתרפס לפני המימסד החרדי, ידיד המתנחלים. כהונתו תבטיח, במקרה הטוב, קיפאון מוחלט בזירה המדינית, תוך התרחבות מואצת של ההתנחלויות. בקיצור: מלחמת-נצח.

אצל ליבני, איש אינו יודע מה היא חושבת באמת: בזמן האחרון ניסתה לאגוף את אולמרט - פעם מימין, אבל גם פעם משמאל. כמו כמעט כל שר-חוץ, היא מקרינה עכשיו מתינות. זה בא עם התפקיד. לפני שנים לא-רבות, לעומת זאת, דיברה על "פושעי אוסלו". אבל עכשיו היא מדברת על שתי-מדינות-לאום, מציירת תמונה של מדינה יהודית דמוגרפית. כולן סיסמאות ישנות ובדוקות. כראש-ממשלה היא יכולה להפתיע בכל כיוון שהוא. אין לדעת.

יהיו שיגידו: את מופז אנחנו מכירים, ולכן לא נבחר בו. את ליבני עדיין איננו מכירים, אז ניתן לה צ'אנס. בבחירה בין שניים אלה, ליבני עדיפה.

על הפריימריז ב"קדימה" אפשר רק לומר שהם בדיחה ארוזה בפארסה בתוך קומדיה (ויסלח לי צ'רצ'יל על הפרפראזה).

נתחיל מ"קדימה" עצמה - היא אינה מפלגה, אין לה מצע, אין לה בסיס בציבור, וכל מוסדותיה פיקטיביים.

כאשר פרש אריאל שרון מהליכוד והכריז על מפלגה חדשה, באו אליו פליטי כל המפלגות, כל מי שחשב שאין לו סיכוי להתקדם במפלגתו שלו. בבחינת אופורטוניסטים מכל המפלגות, התאחדו! שמעון פרס וחיים רמון ממפלגת העבודה, אולמרט, לבני, מאיר שיטרית, וברגע האחרון גם מופז, מהליכוד. לא היה להם שום דבר משותף, חוץ מהאמונה שאם ייאחזו בכנפי בגדו של שרון הם יגיעו לכנסת ולממשלה.

רק בדיעבד, הרבה זמן בדיעבד, קם משהו הנראה (עם קצת דמיון) כמפלגה. העסקנים הביאו חברים, ראשי-השבטים גייסו אינדיאנים. קבלני-קולות הביאו מאות ואלפי שכירי-קלפי, גושים שלמים של תושבים. אלה הם 70 אלף "המתפקדים". הם-הם שיבחרו בפריימריז בראש-המפלגה, שיהפוך אוטומטית לראש-הממשלה.

זוהי קריקטורה של תהליך דמוקרטי. היא מאשרת את הגדרתו של וינסטון צ'רצ'יל: "הדמוקרטיה היא שיטת-הממשל הגרועה ביותר, מלבד כל שאר השיטות שנוסו מזמן לזמן."

ובכל זאת, המחשבה שכמה מאות קולות קנויים יקבעו מי יהיה ראש-ממשלנו הבא היא די מבעיתה.

כל סקרי דעת-הקהל מראים שיש לליבני יתרון גדול מאוד על מופז בציבור הכללי, ויש לה סיכוי לנצח בבחירות לכנסת - וגם להציל את "קדימה". אבל למופז יש יתרון גדול בפריימריז של "קדימה", בעזרת גושי-הקולות הגדולים שנרכשו על-ידי הקבלנים. הוא מבטיח להרכיב קואליציה ימנית-לאומנית-דתית בכנסת הנוכחית, כך שלא יהיה צורך בבחירות לכנסת לפני 2010.

ומה בעניין השלום? הכיבוש? המדיניות הכלכלית? הבעיות הסוציאליות? החינוך? הבריאות?

תעזבו אתכם משטויות, מה זה נוגע לעניין?