כל היום שלטטתי בין התחנות הישראליות לתחנות אל-ג'זירה ובחזרה.

זאת הייתה חוויה כמעט אל-טבעית: בחלקיק של שנייה עברתי הלוך וחזור בין שני עולמות, אך כל הערוצים דיווחו על אותו המאורע בדיוק. באחד מקטעי המאורע התרחשו הדברים במרחק של כמה עשרות מטרים זה מזה, אך כאילו התרחשו בשני כוכבים שונים.

מעולם לא חוויתי את הסכסוך הטראגי במיידיות כל כך מדהימה כמו ביום הרביעי הזה, שבו בוצעה עסקת חילופי-השבויים בין מדינת-ישראל וארגון החיזבאללה.

האיש שעמד במרכז האירוע מסמל את התהום הרובצת בין שני העולמות הרוחניים, הישראלי והערבי: סמיר קונטר.

כל כלי התקשורת הישראליים כינו אותו "הרוצח קונטר", כמו היה זה שמו הפרטי. בפי התקשורת הערבית הוא היה "סמיר אל-קונטר הגיבור".

לפני 29 שנים, זמן רב לפני שנולד חיזבאללה, נחת האיש עם חבריו בחוף נהריה וביצע פיגוע שנחרת בזיכרון הישראלי בשל אכזריותו. בין השאר, רצח במהלכו ילדה בת 4. קונטר היה אז בן 16 - לא פלסטיני, וגם לא שיעי, אלא לבנוני דרוזי וקומוניסט. הפעולה בוצעה מטעם ארגון פלסטיני קטן.

לפני שנים התווכחתי עם ידידי עיצאם סרטאווי על מקרה דומה. סרטאווי היה גיבור פלסטיני, חלוץ השלום עם ישראל, ונרצח אחר-כך בגלל מגעיו עם ישראלים. ב-1978 נחתה קבוצת לוחמים פלסטינים ("מחבלים" בשפתנו) בחוף מדרום לחיפה כדי לבצע חטיפה לשם חילופי-שבויים. על החוף נתקלו אנשי החוליה בצלמת שטיילה שם לתומה והרגו אותה. בהמשך חטפו אוטובוס מלא באנשים, ובסופו של דבר נהרגו כל חבריה.

הכרתי את הצלמת. היא הייתה צעירה עדינה, נשמה טובה, צלמת של נוף ופרחים. התרסתי כלפי סרטאווי שזהו מעשה שפל ואכזרי במיוחד. על כך אמר לי: "אתה לא מבין. אלה הם צעירים, כמעט נערים, בלתי-מאומנים וחסרי-ניסיון, הנוחתים בלב ארצו של אויב אימתני. הם פוחדים, אולי הם בפאניקה. הם לא יכולים לפעול בהיגיון קר."

זה היה אחד המקרים המעטים שבהם לא הסכמנו זה עם זה - למרות ששנינו היינו, כל אחד בעמו שלו, חריג שבחריגים.

ביום רביעי זה בלט ההבדל בין העולמות בצורה קיצונית. בבוקר קם "הרוצח קונטר" בכלא הישראלי, בערב עמד "הגיבור אל-קונטר" מול מאה אלף לבנונים מריעים, בני כל העדות והמפלגות. לקח לו רק כמה דקות לעבור משטח ישראל למובלעת הקטנה של האו"ם בראש-הנקרה, ומשם לשטח לבנון, מתחום הטלוויזיה הישראלית לתחום הטלוויזיה הלבנונית - והמרחק היה גדול יותר מזה שעבר ניל ארמסטרונג מכדור-הארץ לירח.

בדיבוריה האינסופיים על "הרוצח המגואל בדם" שלא ישוחרר לעולם, יקרה אשר יקרה, הפכה אותו ישראל מסתם אסיר לגיבור כל-ערבי.

כיום זה כבר בנאלי לומר ש"הטרוריסט של הצד האחד הוא לוחם-החרות של הצד האחר." השבוע הייתה דרושה רק תנועה קטנה של האצבע על השלט כדי לחוות זאת באופן בלתי-אמצעי.

רגשות קיצוניים היו בשני הצדדים.

הציבור הישראלי היה שקוע כול-כולו ברגשות האבל והתסכול על שני החיילים השבויים, שמותם אושר רק כמה דקות לפני החזרת גופותיהם. שעות על גבי שעות עסקו כל הערוצים הישראליים בהצגת רגשותיהן של שתי המשפחות, שהתקשורת הפכה אותן בשנתיים האחרונות לסמלים לאומיים (ולאמצעי זול להעלאת הרייטינג.)

מיותר לציין שלא נשמעה בישראל אף מילה אחת על 190 המשפחות, שגופות בניהן הוחזרו ללבנון באותו היום.

במערבולת זו של רחמים עצמיים, טקסי אבלות וצער, לא נותרו בציבור הישראלי אנרגיה ועניין כדי להסתכל ולנסות להבין מה מתרחש בצד השני. להפך: קבלת הפנים ל"רוצח" ונאום הניצחון של ה"ארכי-רוצח" רק הוסיפו שמן למדורת הזעם השנאה וההשפלה.

אבל היה דווקא כדאי לישראלים לעקוב אחרי מה שהתרחש שם, כי תהייה לכך השפעה רבה על מצבנו.

ברור שהיה זה יומו הגדול של חסן נסראללה. בעיני מאות מיליוני ערבים הוא נחל ניצחון כביר. ארגון קטן בארץ קטנה הכניע את ישראל, המעצמה האזורית האדירה, שכל ראשי המדינות הערביות כורעים ברך לפניה.

נסראללה הבטיח להחזיר את קונטר. לשם כך חטף את שני החיילים. כעבור שנתיים ומלחמה אחת עומד האיש על במה בביירות, לבוש במדי-הקרב של חיזבאללה, ונסראללה בכבודו ובעצמו, תוך ויתור על בטחונו האישי יוצא אל הבמה, לעיני המצלמות בשידור חי, מחבק אותו וההמון היוצא מגדרו מרוב התלהבות.

על הפגנה זו של אומץ-לב וביטחון עצמי, שהתאימה כל-כך לחוש הדרמטי המעולה של האיש, הגיבו ראשי צה"ל בהערה חמוצה ומטופשת: "לא היינו ממליצים לנסראללה לצאת מהבונקר שלו!"

אל-ג'זירה העבירה את הכול בשידור חי, שעה אחרי שעה, למיליוני בתים ממרוקו עד עיראק, ולכל העולם המוסלמי. אי-אפשר היה לצופים שלא להיסחף בגלי ההתלהבות. בשביל צעיר בריאד, בקהיר, בעמאן ובבגדאד הייתה התגובה אחת: הנה האיש! הנה האיש המחזיר את הכבוד הערבי, המוחק עשורים של תבוסות והשפלה! הנה איש, שבהשוואה אליו נראים מנהיגי כל העולם הערבי כגמדים! וכאשר הכריז נסראללה "מהרגע הזה תם עידן המפלות הערביות!" הוא טבע את סיסמת היום.

אני מניח שהיו גם לא מעט ישראלים שערכו השוואה לא-מחמיאה בין נסראללה ובין חברי הממשלה שלנו, אלופי הצהרות הרהב הריקות. נסראללה נראה לעומתם כמנהיג אחראי, אמין, הגיוני ונחוש, בלי ספינים ובלי מלים חלולות.

בערב העצרת הענקית פנה נסראללה אל הציבור ואסר על יריות באוויר, הנהוגות בחגיגות ערביות. "מי שיורה, יורה בחזה שלי, בראש שלי, בגלימה שלי," הכריז. אף ירייה אחת לא נורתה.

בלבנון זה היה יום היסטורי. מעולם לא קרה כדבר הזה: כל אנשי הצמרת הלבנונית, ללא יוצא מהכלל, התאספו בנמל-התעופה של ביירות כדי לקבל את קונטר, ותוך כדי כך לכבד את נסראללה. הם, כמובן, חרקו שיניים, אבל הבינו לאן נושבת הרוח.

היו שם נשיא המדינה, ראש-הממשלה, כל חברי ממשלת-האחדות שקמה זה עתה, ראשי כל המפלגות, כל העדות וכל הדתות בלבנון, כל הנשיאים-לשעבר וכל ראשי-הממשלה לשעבר. היו שם סעד חרירי הסוני, שהאשים את חיזבאללה ברצח אביו, וליד ג'ונבלאט הדרוזי, שדרש לחסל את חיזבאללה, וסמיר ג'ג'ע הנוצרי, האחראי לטבח סברה ושתילה, יחד עם רבים אחרים שרק אתמול קיללו את חיזבאללה בכל הקללות האפשריות.

בנאומו הילל הנשיא החדש את חיזבאללה ובירך את כל מי שעזר לשחרר את קונטר - וכך העניק לגיטימציה ממלכתית לא רק לפעולת החטיפה שגרמה למלחמה, אלא גם לתפקיד הצבאי של חיזבאללה בהגנה על לבנון. מכיוון שהנשיא היה אך אתמול רמטכ"ל, פירוש הדבר שגם הצבא מושיט את ידו לחיזבאללה.

ביום הרביעי הפך נסראללה לאיש החשוב והחזק ביותר בלבנון. שלושה חודשים אחרי שכמעט פרצה מלחמת-אזרחים בגלל תביעת ראש-הממשלה לפרק את רשת-התקשורת העצמאית של חיזבאללה, הפכה לבנון למדינה מאוחדת. על תביעות כמו פרוק הנשק מחיזבאללה אין עוד מה לחלום. עכשיו מאוחדת לבנון גם בדרישה לשחרור חוות-שבעה ולקבלת מפות המוקשים ופצצות-המצרר הקטלניות, שהותיר צה"ל אחריו (ושהוא מסרב לספק.)

מי שזוכר את לבנון כאסקופה נדרסת, ואת השיעים כאסקופה נדרסת בתוך לבנון, יתפוס מה עצום השינוי.

יש בישראל המאשימים את עסקת חילופי-השבויים בעלייתו המסחררת של נסראללה וכל המחנה הדתי-לאומי בעולם הערבי. אבל אשמת ישראל בתהליכים אלה התחילה הרבה לפני גילוי פרשות השחיתות של אהוד אולמרט.

אשמים כל מי שתמכו במלחמת-לבנון השנייה, מלחמה מטופשת ומזיקה, שכל כלי-התקשורת, המפלגות ה"ציוניות" ואנשי-הרוח המובילים תמכו בה בהתלהבות ביומה הראשון. את החזרת גופות שני השבויים היה ניתן להשיג לפניה במשא-ומתן, כפי שנעשה עתה - וזאת לא חכמה שלאחר מעשה.

אבל אפשר לאתר את האשמה עוד הרבה לפני כן, במלחמת-הלבנון הראשונה של אריאל שרון. גם אז התמוגגו כל כלי-התקשורת, המפלגות ואנשי-הרוח ביום הראשון. לפני אותה מלחמה הרת-אסון הייתה העדה השיעית בלבנון שכנה טובה ושקטה שלנו. אריאל שרון הוא האחראי לעליית חיזבאללה, וצה"ל, שהרג את קודמו של נסראללה, נתן לו לנסראללה את ההזדמנות לעלות לגדולה.

ונא לא לשכוח את שמעון פרס, שיצר את "רצועת-הביטחון" ואת "הגדר הטובה", שהובילו לאסון, במקום לפנות את השטח בעוד מועד. ואת דויד בן-גוריון ומשה דיין, שהציעו ב-1955 להקים בלבנון דיקטטורה של "רב-סרן נוצרי", שיחתום על שלום עם ישראל.

התערובת הקטלנית של שחצנות ובורות, המאפיינת את יחסה של ישראל כלפי העולם הערבי, היא האחראית גם למה שקרה ביום הרביעי האחרון. הלוואי וזה היה מלמד את מובילי המדיניות שלנו קצת צניעות, הבנת הזולת והתחשבות ברגשותיו, יחד עם היכולת לקרוא את מפת המציאות, במקום לחיות בבועה של האוטיזם הלאומי. אבל חוששני שיקרה ההיפך: התגברות של רגשי זעם, עלבון, צדקנות ושנאה.

כל ממשלות ישראל אחראיות לעליית הגל הלאומי-דתי בעולם הערבי, המסוכן לנו הרבה יותר מאשר הלאומיות החילונית של יאסר ערפאת, בשאר אל-אסד ודומיהם.

השבוע קרה עוד דבר חשוב: בקפיצה גדולה אחת יצא בשאר אל-אסד מן הבידוד שכפו עליו האמריקאים והפך לכוכב של כנס בינלאומי גרנדיוזי בפאריס. הניסיונות הפאתטיים של אהוד אולמרט, ציפי לבני וחבורה של כתבים ישראליים ללחוץ את ידו של אסד, או לפחות של שר, פקיד או שומר-ראש סורי, הפכו לסלפסטיק.

וגם זה קרה השבוע: פקיד אמריקאי בכיר, מס' 3 במשרד-החוץ, נפגש רשמית עם נציגי איראן. ונמסר שהמשא-ומתן עם חמאס על חילופי-שבויים שרוי בקיפאון עמוק.

במצב החדש יש הרבה סכנות, אבל גם הרבה סיכויים, למי שמוכן לתפוס אותם. מעמדו החדש של נסראללה, כשחקן מרכזי במשחק הפוליטי בלבנון, מחייב אותו לאחריות ומתינות. אסד המחוזק יהיה שותף טוב יותר לשלום, אם נרצה בכך. המשא-ומתן האמריקאי עם איראן עשוי למנוע מלחמה הרסנית, שעשויה להיות אסון גם לנו. הכשרת חמאס כגורם לגיטימי עשויה להביא לאחדות פלסטינית, בדומה לאחדות הלבנונית שנוצרה עכשיו. זה טוב.

בעוד חודשיים תקום ממשלה ישראלית חדשה. אם תרצה, היא תוכל לפתוח ביוזמה חדשה לכינון שלום עם פלסטין, לבנון וסוריה.