מי שרוצים לנחש אם ישראל ו/או ארצות-הברית עומדות לתקוף את איראן, צריכים להסתכל במפה של מיצר הורמוז, המפריד בין איראן לבין חצי-האי ערב.

באותו מעבר צר, שרוחבו 34 קילומטרים בלבד, עוברות האוניות הנושאות בין 20% עד 33% של הנפט העולמי. זה כולל את הנפט של איראן, עיראק, סעודיה, כוויית, קטר, בחריין ועוד.

נדמה שרוב הפרשנים המדברים על ההתקפה הבלתי-נמנעת של ארצות-הברית וישראל לא הסתכלו במפה הזאת.

יש דיבורים על פעולה אווירית "סטרילית", "כירורגית". הצי האווירי האדיר של ארצות-הברית ימריא מנושאות-המטוסים החונות במפרץ הפרסי ומהבסיסים האמריקאיים ברחבי המרחב ויפציצו את כל האתרים הגרעיניים של איראן, ובאותה ההזדמנות גם את מוסדות השלטון, מיתקני הצבא, מרכזי התעשייה וכל העולה על רוחם. הם ישתמשו בפצצות המסוגלות לחפור ולהגיע לעומק רב בבטן האדמה.

פשוט, מהיר ואלגנטי - זבנג אחד, וביי-ביי איראן, ביי-ביי האייתוללות, ביי-ביי אחמדינג'אד.

אם מדובר על התקפה ישראלית בלבד, הזבנג יהיה צנוע יותר. יסתפקו בהשמדת רוב האתרים הגרעיניים ויחזרו הביתה בשלום.

יש רק בקשה אחת צנועה לפני שאתם יוצאים לדרך: תציצו עוד פעם במפה, באותו מיצר כפוף הנקרא (כנראה) על שמו של האל הורמוז, האל של זאראתוסטרא.

התגובה הבלתי-נמנעת על הפצצת איראן תהיה סגירת המיצר. זה מובן מאליו, גם לולא הכריז על כך אחד הגנרלים האיראניים בפירוש לפני כמה ימים.

המיצר נשלט על-ידי איראן לכל אורכו. היא יכולה לחסום אותו באופן מוחלט על-ידי אש תותחים וטילים, מן היבשה ומן הים.

אילו קרה כדבר הזה, היה מחיר הנפט ממריא לשחקים - הרבה מעבר ל-200 דולר לחבית, שעליהם מדברים כיום הפסימיסטים. וכתגובת שרשרת: משבר עולמי עמוק, קריסה של תעשיות רבות, התגברות האבטלה באמריקה, באירופה וביפאן,

כדי להרחיק את הסכנה יצטרכו האמריקאים לכבוש חלקים גדולים של איראן, ואולי את המדינה הגדולה כולה. אין לאמריקאים ולוא שבריר של הכוחות הדרושים לכך. כל כוחות-הקרקע האמריקאיים רתוקים לעיראק ולאפגניסטן.

הצי האמריקאי האדיר מאיים על איראן - אבל ברגע שייסגר המיצר, הצי הזה עצמו יהיה דומה לאותן אוניות-צעצוע שבתוך הבקבוקים הנמכרים כמזכרות. יתכן שהסיכון הזה גרם לחיל-הים האמריקאי להוציא השבוע מהמפרץ הפרסי את אחת מנושאות-המטוסים הענקיות, אברהם לינקולן, להשגיח כביכול על המתרחש בפקיסטאן.

זה משאיר את האפשרות שארצות-הברית תפעל באמצעות שליח - ישראל. ישראל תתקוף, וזה לא יחייב את ארצות-הברית, שתכחיש כל קשר לעניין.

האומנם? איראן כבר הודיעה שהתקפה ישראלית תיחשב בעיניה כהתקפה אמריקאית - ותגרור אחריה את כל התגובות המתבקשות, כאילו בוצעה ההתקפה על-ידי האמריקאים עצמם. זה הגיוני.

שום ממשלה ישראלית לא תעלה על דעתה לצאת למבצע כזה, ללא אישור מפורש ומוחלט של הבית הלבן. אישור כזה לא יהיה.

אז מה כל התמרונים האלה, המספקים כותרות כל-כך שמנות לתקשורת העולמית?

חיל-האוויר הישראלי ערך תמרון מרשים במרחק 1500 ק"מ מחופינו. האיראנים ענו בתמרון גדול של טילי שיהאב, בעלי טווח דומה. פעם קראו לאיומים כאלה "צחצוח חרבות". בימינו זה נקרא "מלחמה פסיכולוגית". זה אמור לעזור לפוליטיקאים כושלים, להסיח את הדעת, להעלות ריגושים, להפחיד אזרחים. זה גם טוב לטלוויזיה. אבל ההיגיון הפשוט אומר שמי שמתכונן להנחית מכת-פתע אינו מכריז על כך קודם מעל ראשי הגגות. מנחם בגין לא ערך תמרונים לפני ששלח את המטוסים להפציץ את הכור בעיראק, ואפילו אהוד אולמרט לא הכריז מעל דוכן-הנואמים על כוונתו להפציץ מבנה מסתורי בסוריה.

מאז שהמלך כורש הגדול, מייסד האימפריה הפרסית מלפני 2500 שנה, התיר לגולי בבל לעלות לירושלים ולהקים שם בית-מקדש, ידעו יחסי ישראל-פרס עליות ומורדות.

עד למהפכת חומייני, הייתה קיימת ביניהן ברית הדוקה. ישראל הקימה את המשטרה החשאית הזכורה-לדיראון של השאה. השאה היה שותף לצינור-הנפט בין אילת לאשקלון, שנועד לאגוף את תעלת-סואץ (ואיראן דורשת עכשיו סכומים גדולים מישראל על חשבון עסקה זו).

בעזרת השאה החדיר צה"ל בשעתו את קציניו לחבל-הכורדים בעיראק ועזר למוסטפה ברזאני לנהל מלחמת-שחרור נגד סדאם חוסיין. זה נפסק כאשר בגד השאה בכורדים העיראקיים וכרת ברית עם סדאם. אבל שיתוף-הפעולה חזר כמעט לקדמותו כאשר תקף סדאם את איראן. במהלך המלחמה תמכה ישראל בחשאי באיראן של האייתוללות. פרשת איראן-גייט ב-1987 הייתה חלק מסיפור זה.

זה לא מנע מאריאל שרון לתכנן את כיבוש איראן, כפי שכבר הזכרתי פה בעבר. במהלך כתיבת מאמר גדול עליו ב-1981, הוא גילה לי בסוד שהוא עומד להציע לאמריקאים רעיון נועז: שעם מותו של חומייני תקדים ישראל את ברית-המועצות במירוץ אל איראן. צה"ל יכבוש את איראן תוך כמה ימים, וימסור את השטח לאמריקאים האיטיים, שיבואו בעקבותיו. לשם כך יאחסנו האמריקאים בישראל מראש כמויות גדולות של נשק חדיש, שישמש אך ורק למטרה זו.

שרון גם הראה לי באותה הזדמנות את המפות שהוא עמד לקחת איתו להתייעצות האסטרטגית השנתית בוושינגטון. הן היו מלאות-תנופה ומרשימות מאוד. אך נראה שהאמריקאים לא התרשמו.

כך שעצם הרעיון של התערבות צבאית ישראלית בארצו של כורש אינו מהפכני כל-כך. אבל התנאי המוקדם הוא שיתוף-פעולה הדוק ביותר עם ארצות-הברית. הוא לא יינתן, מפני שאמריקה תהיה הסובלת העיקרית מהתוצאות.

איראן היא כיום מעצמה מרחבית. אין טעם להתכחש לזה.

האירוניה של הגורל היא שעל כך יש לה להודות לגדול מיטיביה בדורות האחרונים: ג'ורג' וו' בוש. אילו היה להם קורטוב של הכרת-תודה, הם היו מקימים לו אנדרטה בכיכר המרכזית של טהראן.

במשך דורות רבים שימשה עיראק כשומרת-הסף של המרחב הערבי. היא הייתה החומה הבצורה, ששמרה על ארצות-ערב מפני הסכנה הפרסית. כדאי לזכור שבמלחמת עיראק-איראן, מאבק ארוך ואכזרי שנמשך שמונה שנים (1980-1988), לחמו השיעים העיראקיים (בני האומה הערבית) בהתלהבות רבה נגד השיעים האיראניים (בני האומה הפרסית).

כאשר פלש הנשיא בוש לעיראק והרס אותה, הוא פתח את המרחב לרווחה בפני המעצמה האיראנית המתחזקת. בדורות הבאים יתהו ההיסטוריונים על מעשה זה, הראוי לפרק משלו בספר "מצעד האיוולת".

היום כבר ברור לכול כי המטרה האמריקאית האמיתית הייתה (כפי שטענתי במדור זה מהרגע הראשון) להשתלט על הנפט בכל המרחב ולמקם בליבו חיל-מצב אמריקאי קבוע. מטרה זו אכן מתגשמת - האמריקאים מדברים על נוכחות צבאית "למאה השנים הקרובות", וכרגע מחלקים את מצבורי-הנפט הענקיים של עיראק בין ארבע-חמש החברות האמריקאיות הגדולות.

אבל המלחמה הזאת כולה תוכננה בלי מחשבה אסטרטגית רחבה ומבלי להסתכל במפה הגיאו-פוליטית. לא נקבע מי האויב העיקרי של אמריקה, ולא הוחלט על ציר-מאמץ עיקרי. השכר של ההשתלטות על עיראק עלול לצאת בהפסד הכרוך בעליית איראן כמעצמה גרעינית, צבאית ומדינית, שתגמד את בעלות-הברית של אמריקה בעולם הערבי.

ואיפה אנחנו במשחק הזה?

זה שנים מתנהלת בישראל מערכה תקשורתית יומיומית, המתארת את הגרעין האיראני כסכנה קיומית למדינת-ישראל. עזבו אותנו מהפלסטינים, עזבו אותנו מחמאס וחזבאללה, עזבו אותנו מסוריה - הגורם היחידי המסכן את קיומה של מדינת-ישראל הוא הפצצה הגרעינית האיראנית.

אני חוזר ואומר שאינני שותף לחרדה קיומית זו. אומנם, החיים נעימים יותר בלי פצצה גרעינית איראנית, וגם אחמדינג'אד לא נחמד. אבל במקרה הגרוע ביותר ייווצר "מאזן אימה" בין שתי המדינות, כדוגמת מאזן-האימה האמריקאי-סובייטי שהציל את העולם מפני מלחמת-העולם השלישית, ומאזן-האימה ההודי-פקיסטאני שהביא בפעם הראשונה להתקרבות של ממש בין שתי המדינות, שהיו אויבות בנפש.

לא נעים, לא נורא - לפי סיסמת-הפרסומת הידועה.

על סמך כל השיקולים האלה, אני מעז לנבא שלא תהייה השנה התקפה צבאית על איראן - לא אמריקאית, לא ישראלית.

כשאני כותב מלים אלה, נדלקת בראשי נורה אדומה קטנה. היא קשורה בזיכרון אישי: בנעוריי קראתי בשקיקה את מאמריו השבועיים של זאב ז'בוטינסקי, שהרשימו אותי בהגיונם הקר ובסגנונם הבהיר. באוגוסט 1939 כתב ז'בוטינסקי מאמר, ובו קבע נחרצות שלא תפרוץ מלחמה, על אף כל השמועות שריחפו אז בעולם. נימוקו: הנשק המודרני הוא כל-כך נורא, עד כי שום מדינה לא תעז לגרום למלחמה.

כעבור כמה ימים פלשו הגרמנים לפולין, והחלה המלחמה הנוראה ביותר בתולדות האנושות (עד כה), שלקראת סיומה הטילו האמריקאים פצצות גרעיניות על הירושימה ונגסאקי. מאז, במשך 63 שנים, לא השתמש איש בנשק גרעיני.

הנשיא בוש עומד לסיים את הקאריירה שלו בבושה. אותו הגורל מאיים על אהוד אולמרט. למנהיגים מסוג זה, במצב כזה, קל להתפתות להרפתקה גדולה אחרונה, מתוך תקווה שהיא תציל את מקומם בהיסטוריה.

ולמרות זאת אני מנבא: זה לא יקרה.