הדרמה בכנסת, כאשר היה נדמה שחברי-הבית יפעלו בניגוד לחוקי הטבע ויפטרו את עצמם? הפרת התהדייה בגבול עזה, אחרי הוצאתם להורג של פעילי הג'יהאד בשכם? המשא-ומתן לשלום עם סוריה? הדיונים על חילופי השבויים עם חמאס בדרום ועם חיזבאללה בצפון?

מה פתאום!

הדבר שגרם שוב ושוב לפרץ של רגשות היה המאבק על אליפות אירופה בכדורגל, גרמניה נגד תורכיה, ספרד נגד רוסיה.

איזה משחקים! איזה גולים! ואוווו!

אין מה להשוות עם המשחקים שנערכו במגרש הפוליטי.

למשל: קרב ההישרדות של אהוד אולמרט.

מאז שהובהר מעבר לכל ספק שהוא מושחת, איבדה ממשלתו את הנכס החשוב ביותר של ממשלה בחברה דמוקרטית: האמינות.

איש אינו מאמין עוד למה שהיא אומרת. כל החלטותיה חשודות מראש שאינן נובעות מטיב העניין, אלא משמשות רק אמצעי להשגת עוד חודש, עוד שבוע, עוד יום של הישרדות. זוהי ממשלה שאינה מסוגלת למשול.

לי היא מזכירה סצנה מסרט ישן על-פי ספרו של ז'ול ורן, "80 יום מסביב לעולם". על מנת לזכות בהתערבות צריך שם הגיבור לחצות ברכבת את יבשת אמריקה במהירות האפשרית. כשאוזל הפחם להפעלת הקטר, הוא מפרק את הקרונות, בזה אחר זה, ומשליך את המושבים ודפנות-העץ ללהבות. אחר-כך הוא מתחיל לפרק גם את הקטר עצמו, עד שלא נותר דבר מלבד המכונה והדוד.

ממשלת-ישראל דומה עכשיו לרכבת הזאת. כדי לשרוד, היא מתפרקת מכל נכסיה.

אהוד ברק הציג אולטימטום: אם אולמרט לא יודח, הוא, ברק, יפרק את הקואליציה. אבל ככל שהתקרב תום המועד, כן הבין שאולמרט יגרור גם אותו לתהום הנוראה, ששמה בחירות. לפי כל הסקרים, הבחירות יחזירו את הליכוד לשלטון. שני האהודים חיפשו בקדחתנות מוצא. ועכשיו הם עומדים, כשני מתאגרפים תשושים הנאבקים זה בזה, חבוקים ותומכים זה בזה.

מי ששרד זה אולמרט. רק בספטמבר ייערכו פריימריז במפלגת קדימה - המפלגה הפיקטיבית, שמצבה כמצב מייסדה, אריאל שרון, מונשם מלאכותית וחסר יכולת לזוז.

עד מתי? עד ספטמבר? עד מאי 2009? עד 2010? איש אינו יודע. אבל דבר אחד ברור: זוהי ממשלה שאינה מסוגלת עוד לעשות דבר.

דוגמה מס' 1: התהדייה.

הצבא רצה בהפסקת-האש, מפני שאין לו אמצעי זמין להפסקת ירי הטילים מרצועת-עזה, והדבר האחרון שהוא רצה לעשות הוא לכבוש מחדש את רצועת-עזה - מבצע יקר, עתיר-סכנות וחסר-תוחלת.

רצה בהפסקת-אש ולא רצה. רצה מבחינה הגיונית, לא רצה מבחינה רגשית. התועלת המעשית שקולה כנגד העלבון וההשפלה.

בשבוע שעבר כתבתי כאן שקל להפר את הפסקת-האש: "צה"ל יהרוג תריסר פעילים של הג'יהאד האיסלאמי בגדה המערבית. בתגובה ישגר הארגון מטח של קסאמים לעבר שדרות. צה"ל יודיע שזוהי הפרת ההסכם ויגיב בפעולה..."

אבל גם אני לא ציפיתי שנבואה זו תתגשם כבר תוך יומיים. אבל זה קרה: צה"ל הרג שני פעילי הג'יהאד בשכם, הג'יהאד הגיב בשיגור קסאמים, צה"ל חידש את המצור...

האם מישהו החליט על פרובוקציה זו? אולמרט? ברק? הרמטכ"ל? אלוף הפיקוד? מפקד האוגדה? איש אינו יודע. רק דבר אחד ברור: ממשלה אין.

דוגמה מס' 2: חילופי-השבויים.

סוף-סוף השיג המתווך הגרמני הסכם להחלפת שני השבויים שלנו שבידי חיזבאללה בכמה שבויים לבנוניים. ההנחה היא שהשניים נפצעו קשה בעת הפעולה ומתו מזמן, אבל לכך אין אישור: חזבאללה אינו מגלה.

בדת היהודית, "פדיון שבויים" הוא מצווה. בימי הביניים, אם יהודי מלונדון נפל בידי שודדי-ים תורכיים היה על יהודי איסטנבול, הקרובים למקום המעשה, לשלם את דמי-הכופר ולהביא לשחרורם. בצה"ל הועלה פדיון השבויים לכדי ערך עליון: כשם שאין משאירים פצוע בשדה, אין משאירים שבויים בידי האויב. מדי פעם הוחלפו מאות אסירים פלסטיניים בשבוי ישראל אחד.

מלחמת-לבנון השנייה נועדה (לכאורה) לשחרר את שני שבויינו באפס תמורה. לשם כך הוקרבו חייהם של 150 חיילים ואזרחים ישראליים ולמעלה מאלף לוחמים ואזרחים לבנוניים. זה נכשל. איך, אם כן, אפשר להתנגד לשחרור חמישה אסירים לבנוניים תמורתם?

הבעיה היא המיתוס. אחד מהחמישה הוא סמיר קונטר, שביצע יחד עם חבריו פיגוע אכזרי במיוחד. בזיכרון הלאומי נחרט "הרוצח קונטר" כמפלצת, שרצח את בני משפחת הרן בפיגוע. בלבנון הוא נחשב כגיבור לאומי, שביצע פעולה נועזת בעומק שטח האויב.

"פדיון שבויים" מכאן, ואי-שחרור "מפלצת" מכאן. מישהו צריך להחליט. אולמרט החליט. וכעבור יום החליט להפך. וכעבור יומיים הפך את הקערה על פיה. הכול על-פי שיקול פשוט: מה יעזור לו לשרוד? מה פופולארי יותר?

כנ"ל לגבי שחרור החייל גלעד שליט שבידי חמאס בעזה. לגביו ברור, לפחות, שהוא חי. חמאס אנושי יותר מחיזבאללה, ומאפשר לו מדי פעם לשגר מסרים. אז מה הבעיה?

הבעיה היא מיתוס אחר: "דם על הידיים" ולא סתם דם, אלא "דם יהודי", כפי שמדגישים הנואמים. חמאס דורש את שחרור לוחמיו שהשתתפו בפיגועים. אז יש שוב דילמה: "פדיון שבויים" מול "דם יהודי".

העניין עצמו מגוחך. במלחמה נשפך דם. לכולנו "דם על הידיים". גם לי. ובוודאי לאהוד ברק, שהרג במו ידיו.

"מוות וחיים ביד-לשון," כנאמר בספר משלי, גם הלשון הכתובה. אימרו "חייל שבוי" במקום "חייל חטוף", "שבויים פלסטיניים" במקום "פושעים פלסטיניים", "לוחמי אויב" במקום "רוצחים עם דם על הידיים", והכול יהיה יותר מדויק ופשוט. אבל התקשורת הצעקנית, המחפשת רייטינג בכל מחיר, שופכת שמן למדורה גם בבחירת המלים וההגדרות.

אז אולמרט מתלבט. מה יותר פופולארי? שחרור החייל, הנמק כבר שנתיים במרתף חשוך וחייו בסכנה, או הסירוב לשחרר "רוצחים" שיש להם "דם על הידיים"? סקר סודי רודף סקר סודי, והחלטה אין.

דוגמה מס' 3: סוריה.

יש כאילו משא-ומתן. מדברים כאילו על שלום. התורכים מזמנים את נציגי סוריה וישראל לבית-מלון, יעברו מחדר לחדר וינהלו משא-ומתן "עקיף".

והכול תיאטרון. שותים יין מגביעים ריקים. איש אינו מאמין ברצינות בשלום, שיחייב את סילוק כל המתנחלים הישראליים מן הגולן. ובינתיים מרחיבים את ההתנחלויות עוד ועוד.

הרעיון שיש לאולמרט הכוח המוסרי והפוליטי לחסל התנחלויות אלה הוא מגוחך. גם הוא לא חולם על זה. ולראייה: הוא לא עושה את הניסיון הקלוש ביותר להכשיר לכך את דעת-הקהל. והרי גם במקרה הטוב ביותר, הדבר אפשרי רק אחרי מסע-שכנוע נמרץ ונחוש, שיהיה מלווה בסערה ציבורית גדולה.

אז בשביל מה כל ההצגה? לכל צד סיבות משלו:

• בשאר אל-אסד מנצל אותה, בכישרון רב, כדי לצאת מ"ציר הרשע", לסכל את הסכנה של התקפה צבאית אמריקאית (שירדה בינתיים מהפרק) ולפרוץ את טבעת הבידוד.
• ממשלת תורכיה, שאויביה הפנימיים מאיימים להפילה באמצעות הצבא ובית-המשפט, צוברת יוקרה ומקדמת את מטרתה המדינית העיקרית: להתקבל לאיחוד האירופי.
• אפילו ניקולא סרקוזי הזריז מריח שיש לו מה להרוויח. אחרי שערך כאן מסע-התחנפות בעזרת רעייתו המסחררת (לדבריו נגד ההתנחלויות כמעט נבלעו בתקשורת), רוצה עכשיו לארח בפאריס את אולמרט ואסד, אולי ליד שולחן אחד, עם או בלי לחיצת-ידיים. מה יכול להיות יותר טוב לאדם העומד לקבל לידיו את הנשיאות התורנית של אירופה, והשואף להיות נפוליון הרביעי?
• אך המרוויח העיקרי הוא, כמובן אולמרט. השבוע עמד ליד דוכן הכנסת, מול קריאות הבוז והלגלוג של הליכוד, וצעק: "אתם לא רוצים שלום!"

הנה כי כן, לא אולמרט המושחת, לא אולמרט הכושל, אלא אולמרט האמיץ, המקריב את עצמו על מזבח השלום, זה שאו-טו-טו יגשים את חלום הדורות, אם רק ישאירו אותו בשלטון.

דוגמה מס' 4: פלסטין.

כל הנ"ל חל פי כמה וכמה על היחסים עם הפלסטינים. נפגשים. מחליפים חיבוקים והבטחות. יש מתווכים בשפע, שכל אחד מהם רוצה להרוויח משהו. אלא שכול המשא-והמתן ריק מתוכן.

השבוע נערכה הצגה מבחילה במיוחד בברלין, בחסותה של אנגלה מרקל, שגם היא ערכה לא מכבר מסע של התרפסות אצלנו. זאת הייתה ועידה "למען הפלסטינים". על מה לא דובר שם? על הכיבוש. ועל ההתנחלויות. ועל החומה. ועל הטיהור האתני המתמשך בירושלים.

על מה כן דובר? על בניית המשטרה הפלסטינית, שתשמור על ביטחון הכיבוש. על הקמת בתי-סוהר פלסטיניים, כדי לכלוא בהם את אנשי החמאס. העיקר הוא "חוק וסדר" - החוק והסדר של הכיבוש.

ומי כיכב שם? טוני בלייר הבלתי-נמנע. קונדוליזה רייס הטראגי-קומית. וכמובן - ציפי ליבני (שדרשה למחרת היום שצה"ל ייכנס לעזה). כולם, כולם פעלו למען השלום.

פעם היו הישראלים מרותקים גם למשחק הכדורגל וגם למשחק הפוליטי. הייתה מעורבות רגשית נלהבת גם לזה וגם לזה. עכשיו נותר רק הכדורגל, שהוא משחק המתנהל על פי חוקים גלויים. מה שרואים זה מה שיש. אפשר להסתכל בו בלי שמתהפכים המעיים. ואילו הפוליטיקה מעוררת בכלל הציבור בוז וסלידה.

זהו מחיר ההישרדות של אהוד אולמרט.