בשדרות אפשר לנשום לרווחה. ילדים יוצאים מהבית. התושבים שגלו לערים אחרות חוזרים הביתה. הציפורים שוב מצייצות.

ומה התגובה? פרץ של שמחה? ריקודים ברחובות? תרועות לראש-הממשלה ולשר-הביטחון שנפל להם סוף-סוף האסימון?

מה פתאום! למה מה קרה? הפרצוף הלאומי מעקם את אפו. איזה מין דבר זה? איפה צה"ל המנצח?

אנשי שדרות ממש כועסים. טוב שאין קסאמים, אבל הם רצו שזה יקרה רק אחרי שצה"ל ייכנס לעזה וימחק אותה מהמפה.

"הארץ" פירסם בראש העמוד הראשון ידיעה של כתביו תחת הכותרת השקרית בעליל: "ישראל משלמת במעשים - ומקבלת הבטחות".

"זה שברירי," מרגיע אותנו אהוד אולמרט, זה יכול להיגמר בכל רגע. והאהוד השני, שדחף להפסקת-האש, מוצא תרוץ: צריכים למצות את המהלך הזה לפני שנצא למבצע הגדול לכיבוש עזה. אחרת דעת-הקהל הישראלית והעולמית יפריעו לנו.

ואף אחד אינו אומר: תודה לאל, ההרג נפסק!

מדוע? מה גורם לתגובה כמעט-אחידה זו של אכזבה? מדוע פשטה ההרגשה שזוהי השפלה, כמעט תבוסה?

כי נפגע האגו הלאומי. כמה טוב היה לראות את צה"ל כובש את עזה והורס את חמאס, יחד עם העיר כולה. והנה, במקום הניצחון המוחץ, משהו שנראה כמו מפלה. למרות שהדוחפים לכיבוש הרצועה מנסים, כמו תמיד, לטפטף שאו-טו-טו, עוד קצת הרעבה וסגר, והאוכלוסייה נשברת ומורדת בחמאס.

מבחינה צבאית, שנה של מלחמה ברצועת-עזה מסתיימת בתיקו. צה"ל-חמאס 1:1. אבל צה"ל וחמאס אינם שתי קבוצות כדורגל בעלות כוח שווה. חמאס הוא תנועה פוליטית חמושה, מה שנקרא בסלנג המערב "ארגון טרור". כאשר ארגון כזה משיג תיקו נגד אחד הצבאות החזקים ביותר בעולם, התיקו הופך עבורו לניצחון.

מטרת המלחמה של ממשלת-אולמרט הייתה להפיל את שלטון החמאס ברצועת-עזה ולהשמיד את הארגון עצמו. מטרה זו לא הושגה. להיפך, לפי כל הדיווחים חמאס חזק מתמיד, ואחיזתו ברצועה איתנה. אפילו בישראל אין מכחישים זאת.

במשך שנה קיימה ממשלת ישראל מצור כמעט טוטאלי על הרצועה - ביבשה, בים ובאוויר. היא נהנתה מתמיכה הבלתי-מסויגת של אירופה, שנתנה את ידה להרעבת אוכלוסיה של מיליון ורבע גברים ונשים, ילדים וזקנים. ארצות-הברית הייתה, כמובן, שותפה מלאה במאמץ מפואר זה. מצריים של חוסני מובארק, התלויה בארצות-הברית, שיתפה פעולה מאין ברירה.

כל זה לא הספיק כדי להכניע את עזה הענייה והצפופה, רצועת-ארץ דקה, שאורכה 35 ק"מ ורוחבה 10 ק"מ. לא זה בלבד ששיגור הקסאמים לא פסק, אלא שהטווח שלהם גדל. מספר הקרבנות בישראל היה זעום, נער יספרם. אבל השפעתם על המוראל הייתה אדירה.

צה"ל עמד חסר-ישע מול הנשק הפרימיטיבי הזה, שעלותו שואפת לאפס. הצבא הרג בסיטונות ובקמעונות, מהאוויר וביבשה, בטילים, בפגזים ובנשק חי"ר. שום דבר לא עזר.

חמאס שרד, אבל גם הוא לא השיג את מטרתו. הוא לא מצא תשובה למצור. רק הלחץ של דעת-הקהל הבינלאומית (בתוספת כוחות-השלום הישראליים) מנע הרעבה טוטאלית, אבל ברצועה שרר מחסור בכל. האבטלה הייתה כללית, הדלק אזל, חלק גדול מהאוכלוסייה סבל מתת-תזונה והתנדנד על גבול הרעב.

זה טבעו של תיקו: אף אחד משני הצדדים לא יכול להשיג הכרעה ולכפות את רצונו על היריב.

הפסקת-אש אפשרית רק כאשר שני הצדדים זקוקים לה. (למרות שקארל פון-קלאוזביץ, הוגה-הדעות הצבאי הפרוסי, קבע שלא יתכן במלחמה מצב שבו שני הצדדים מעוניינים באותו הדבר - שהרי אם זה לטובת צד אחד, זה בהכרח לרעת הצד השני. אבל במציאות יש חריגים.)

ואכן, צה"ל רצה בהפסקת-אש לא פחות מחמאס. זה היה ברור מהתבטאויותיהם היומיות של "הכתבים הצבאיים" בתקשורת, שכמעט כולם אינם אלא דוברי צה"ל בתחפושת. מובן שאיש משרי הממשלה לא היה מעלה על דעתו להסכים להפסקת-האש אילו צה"ל היה מתנגד לכך.

בדרך כלל לוחצים ראשי צה"ל לעוד פעולה, לעוד מבצע, לעוד מלחמה. האם הפכו לפתע לשוחרי-שלום? לאו דווקא. אבל הם הבינו שעליהם לבחור בין שתי "רעות": הפסקת-אש או "המבצע הגדול" - כיבוש כל רצועת-עזה מחדש.

המפקדים לא אהבו את האופציה הראשונה, בלשון המעטה. יש בה הודאה בכישלון. אבל הם אהבו עוד פחות, הרבה-הרבה פחות, את האופציה השנייה.

"המבצע הגדול", שחלק גדול מהציבור כל-כך משתוקק לו, שכמעט כל התקשורת דרשה אותו בקולי-קולות, הוא בעייתי מאוד. לחמאס היה הרבה זמן להתכונן לו. שום צבא אינו אוהב להילחם בשטח בנוי, בעל אוכלוסייה צפופה. כל סמטה היא מלכודת פוטנציאלית, כל איש - וגם כל אישה - מתאבד אפשרי. גם אם יצליח צה"ל להיכנס ולכבוש את הרצועה בפעם השלישית, תוך אבידות "נסבלות", הצרות רק יתחילו. מדי יום ייהרגו חיילים. להקזת-הדם ההדדית לא יהיה סוף. ע"ע מלחמת עיראק.

דעת-הקהל היא הפכפכה. עם כל חייל הרוג נוסף, שתמונתו המחייכת תופיע בטלוויזיה, תגבר הדרישה לשים קץ להרפתקה. במוקדם או במאוחר יצטרך צה"ל לצאת - ואז יחזור המצב לקדמותו, במהדורה קשה יותר.

ראשי צה"ל יודעים זאת. גם אולמרט וברק יודעים זה. הפעם אין אשליות. הלקח של מלחמת לבנון השנייה לא נשכח. לכן אין התלהמות.

להפסקת האש יש השלכות מדיניות מרחיקות-לכת. היא משנה את המפה הפלסטינית, ואולי את מפת המרחב כולו.

אפשר להתפלסף מכאן ועד להודעה חדשה, אפשר לצעוק מכל הגגות ש"איננו מנהלים משא-ומתן עם חמאס" וש"אין לנו הסכם עם חמאס" - כל ילד מבין שאכן ניהלנו ושאנחנו מנהלים.

זהו הסכם בין ממשלת ישראל ובין השלטון בעזה. פירושו הכרה למעשה - דה פאקטו - בממשלת חמאס. גם בעזה כל ילד מבין שממשלת ישראל נאלצה להסכים בגלל אי-יכולתה לשבור את חמאס בכוח.

בעיני הפלסטינים, המצב ברור: אבו-מאזן ברמאללה אינו משיג מהישראלים שום דבר, החמאס כן משיג.

אבו-מאזן מנסה בדרכי-שלום. הוא חביבם של האמריקאים והישראלים. אך מאז ההצגה הגדולה באנאפוליס, לא זה בלבד שלא השיג שום ויתור, ולא שיחרר אף אסיר אחד, אלא שההתנחלויות מתפשטות, ממשלת-ישראל מודיעה על תכניות בנייה גרנדיוזיות בירושלים המזרחית ובגדה המערבית כולה, ועל הפסקת-אש בגדה אין מה לחלום.

ואילו חמאס המוחרם על-ידי כל העולם, שחבריו נהרגים מדי יום, השיג הישג צבאי ומדיני משמעותי: הסחורות יזרמו לרצועה. המכוניות שוב ידהרו בכבישים ההרוסים. המעבר למצריים, החוצץ בין הרצועה ובין העולם הרחב, ייפתח. וכאשר תתבצע עסקת חילופי-השבויים, ישתחררו מאות אסירים פלסטיניים תמורת גלעד שליט.

והמסקנה? כל אדם יכול לשאול את עצמו: אילו אני פלסטיני, איזו מסקנה הייתי מסיק?

הפסקת-האש משנה את מאזן-הכוחות העדין הקיים בעם הפלסטיני. חמאס הוכיח שהוא מסוגל לקיים שלטון מסודר. עכשיו הוא מוכיח שהוא מסוגל לכפות את מרותו על הארגונים הקיצוניים.

הדבר הכי חכם שאבו-מאזן יכול עכשיו לעשות הוא להקים ממשלת-אחדות, שתתבסס על שותפות חמאס-פת"ח.

האם הפסקת-האש תחזיק מעמד? הכתבים מדווחים מהשטח שאף אחד לא מאמין בזה.

כשאולמרט אומר שהיא שברירית, הוא יודע על מה הוא מדבר.

אין הסכם כתוב. אין מנגנון מסודר ליישוב מחלוקות. אין שופט שיפסוק, במקרה הצורך: צד א' או צד ב' הפר את ההסכם.

אם מישהו בישראל ירצה לשבור את הרגיעה, אין קל מזה: מ"כ יפתח באש על קבוצה של פלסטינים ליד הגדר, בטענה שהם התכוונו להניח מטען-צד. מסוק במשימת-מודיעין יאמין שיורים בו, וישחרר טיל. ראש אגף-המודיעין של צה"ל יודיע שכמויות גדולות של נשק זורמות לרצועה.

אפשר גם בדרך אחרת: צה"ל יהרוג תריסר פעילים של הג'יהאד האיסלאמי בגדה המערבית. בתגובה ישגר הארגון מטח של קסאמים לעבר שדרות. צה"ל יודיע שזוהי הפרת ההסכם ויגיב בפעולה. הוא אפילו יצדק, שהרי שביתת-הנשק אינה חלה על הגדה.

כל הסכם מחזיק מעמד רק כשכל אחד מהצדדים מאמין שהוא משרת את האינטרסים שלו. אם אחד הצדדים יחשוב אחרת הוא יפר אותו (ותמיד יטען שהצד השני הוא-הוא שהפר ראשון). במקרה זה, סביר שזה יהיה הצד הישראלי.

הפסקת-האש אינה שלום (סלאם), ואפילו לא שביתת-נשק (הודנה). היא בסך-הכול הסכמה בין הצדדים הלוחמים להפסיק לירות לזמן-מה.

מטבע הדברים, משתדל כל צד לנצל את הפסקת-האש כדי להתכונן לחידוש הלחימה - לנשום עמוק, לנוח, להתאמן, לתכנן, להצטייד בנשק משוכלל יותר.

אבל הפסקת-האש יכולה להתפתח למה שהוא רחב יותר. היא יכולה להוביל לאחדות פלסטינית, להתפכחות ישראלית, להתקדמות ממשית לקראת פיתרון של שלום. בכל מקרה, כל יום של הפסקת-האש מציל חיי אדם.

ובינתיים נוספה למילון העברי והבינלאומי עוד מילה ערבית: תהדייה.